כבר שנים זועקים אצלנו כי אין מספיק דירות קטנות (70-80 מטר) לזוגות צעירים - זו אחת הסיבות העיקריות שאנשים צעירים לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש דירה. רק כדי לסבר את האוזן לגבי "הצלחת" הצעקות האלו, או לחילופין התחייבויות ממשלתיות - במהלך שנת 2013 נבנה סך של 4% דירות בנות 3 חדרים מתוך כלל התחלות הבנייה החדשות - שיא שלילי של כל הזמנים.

כאן נכנסת הדעה הקדומה של כל הצדדים לפעולה. אנחנו הרוכשים, לא מוכנים להסתפק בדירות 3 חדרים, גם לא בתור דירה ראשונה, ואפילו אם הזוג חגג את יום נישואיו אתמול וחושב על חדר עבודה, חדר בלגן ופינה לחתול. גם היזמים, לצד חסכון בעליות של בניית דירות גדולות יותר, מבינים שזה לא משרת אף אחד, לכן ממעטים לבנות דירות מסוג זה. באותו הקשר, אוסיף כי מה שפעם נמכר כדירת 3 חדרים בגודל 100 מטר, נמכר היום כדירת 4, 4.5 חדרים.

אך הגורם הדומיננטי בהיעלמות אותן דירות מהנוף האורבני, הן הרשויות, שלשיטתן ישנה משוואה אחת פשוטה, דירה קטנה מביאה אוכלוסיה חלשה. דירה גדולה מביאה אוכלוסיה חזקה, ומכך כל רשות ורשות רוצה רק את הטובים ביותר לעצמם. ייתכן והתפישה הזו הייתה נכונה לפני 2-3 עשורים, אבל בואו נבחן לרגע את מצב המבנה המשפחתי היום.

ע"פ נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2011 ממוצע הנפשות למשפחה בקרב שלושת העשירונים העניים ביותר במשק היה 3.756. לעומת זאת, 3 העשירונים העליונים והעשירים ביותר ישנם פחות ילדים לעולם, לכן הנתון עומד על 2.52 נפשות למשפחה. מדובר בפער עצום, שההתעלמות ממנו נובעת אך ורק מדעות קדומות - משפחות אמידות = מעמד ביניים. ה"אוכלוסיות חזקות" שהרשויות מחפשות לא בהכרח מחפשות דירות 5 ו-6 חדרים. אם כבר ההיפך הוא הנכון.

• "בשנה הקרובה נראה התאוששות משמעותית בשוק הדירות"
• מצלאוי: ״מחירי הדירות יעלו שוב"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אם מישהו היה מסב את תשומת ליבן של הרשויות לכך שדירות 3 חדרים מביאות זוגות צעירים עובדים, משפחות קטנות, אקדמאים וכדומה, אולי תתחיל פה מגמה של שינוי תפישה - "הבו לנו דירות קטנות לטובת כולם".

ישראל היא מדינה קטנה פיזית, על זה כתבתי כאן בטורי הקודם, ועדיין הטרמינולוגיה הנפוצה היא "גוש דן" ופריפריה". אני רוצה להציע נוסחה אחרת לעניין וויתור השימוש במילה 'פריפריה'. יש למדינת ישראל עיר בירה, ירושלים, יש לנו מטרופולין אחד ואת כל היתר, קשה לי להבין את ההבחנה לפיה עפולה או יקנעם יותר פריפריאליות מראש העין. האווירה בערים אותן בחרתי לתת כדוגמא היא אוירה זהה ברוב המקרים. אנחנו הולכים יותר ויותר לכיוון קהילות קטנות של שכונות - שכונות ואף רחובות, כשאחד המדדים החשובים הוא נגישות לכל השירותים שאנו צורכים בטווח פיזי קרוב, ומעל כולן, זמן ההגעה למקום העבודה.

משפחה שתרכוש דירה ביקנעם, סביר שאחד מבני המשפחה עובד במרכז ההייטק הגדול שבעיר, בה ממוקם אחד ממרכזי הקניות הגדולים והמרשימים בארץ, כמו גם בתי ספר, גני ילדים ולמעשה כל מה שאנחנו צריכים. משפחה שכזו לא קמה בבוקר ומביטה במבט נוגה אל עבר גוש דן הרחוקה - מרכז חייה הוא בעיר.

• נחיתת חירום באיירבוס היתה הסימן לתקלה מערכתית - הסכנה עדיין באוויר
• מהו הסיכון הגדול למשקיעים ב-2026 ואיך הוא יכול להיות דווקא הזדמנות בשבילכם?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• המטוס מספר 1 של מדינת ישראל

מנגד, אני מרשה לעצמי להניח כי הרבה מרוכשי הדירות בראש העין לאחרונה, הביאו בחשבון את הפרסומים בדבר 20 דקות מתל אביב וכו'. אותה משפחה תמצא בדיוק את אותם השירותים בראש העין, עם 2 הבדלים מהותיים: משך ההגעה לעבודה בתל אביב רבתי - כאשר השכונה החדשה תושלם במלואה זמן ההגעה לת"א יהיה ארוך לאין שיעור מזמן הנסיעה של המתגוררים והעובדים ביקנעם. היבט נוסף, כאשר אותה משפחה מראש העין תרצה לצאת או לבלות "בעיר" היא תבחר לעשות זאת בנסיעה מעיקה נוספת לאזור תל אביב.

אם נבחן את אופי חיינו כיום, נראה כי ראש העין, נס ציונה או כל דוגמא דומה, לא פחות פריפריאלית מאשקלון, עפולה ויקנעם. גוש דן החדש הוא היכן שמתנהלת מרבית פעילות חיינו, והפריפריה היא אותם מקומות המצריכים עזיבה והגעה מיוחדת לעיר אחרת. את אותה תחושה של "ערי שינה", נמצא גם במודיעין, אבל שלא יספרו לכם אחרת: גם בקרית אונו והרצליה הותיקה.

בנוסף, השבוע התחדשנו בשיר מחאה חדש העונה לשם "נדל"ן" מפי גלעד כהנא, תמיר מוסקט ומארינה מקסימיליאן בלומין. האם המחאה מתחדשת? אני לא בטוח, אבל הייאוש בקרב הצעירים ותחושת חוסר היכולת להתמודד עם מצוקת הדיור ללא ספק גובר.