ויליאם מקינלי, הנשיא ה-25 של ארצות הברית, לא היה דמות מרכזית בשיח הציבורי כבר למעלה ממאה שנה. אך לאחרונה הוא חזר לשיח כשדונלד טראמפ הזכיר אותו בנאום ההשבעה שלו, כשהוא משבח את תרומתו לכלכלת ארה"ב באמצעות מכסים ואת תפקידו בהנחת היסודות להקמת תעלת פנמה.

זמן קצר לאחר מכן, טראמפ חתם על צו נשיאותי שהילל את הישגיו של מקינלי, בדגש על ניצחונו במלחמת ארה"ב-ספרד. מקינלי היה זה שסיפח את הפיליפינים, גואם ופוארטו ריקו בסיומה של אותה מלחמה בשנת 1898, בתקופה שבה ארה"ב עוד כינתה שטחים כאלה "קולוניות" במקום "טריטוריות". כמו כן, הוא זה שסיפח את הוואי - מהלך שבאופן אירוני אפשר לימים את הקמת מלון טראמפ אינטרנשיונל בווייקיקי.

בין הצעדים הראשונים של טראמפ עם חזרתו לבית הלבן היה שינוי שמה של הפסגה הגבוהה ביותר באמריקה הצפונית חזרה לשם "הר מקינלי", אחרי שברק אובמה שינה אותו ל"דן-אלי", שמה המקורי של הפסגה בפי הילידים. מה משותף לטראמפ ומקינלי ומה אפשר ללמוד מהנשיא המנוח על מה שצפוי תחת הכהונה השנייה של טראמפ?

• 30 טריליון דולר חוב ו-6% גירעון: הפסקת האש השברירית בין טראמפ לשוק האג״ח
• המשך שחרור תיקי אפשטיין מחזיר את הסיכון הפוליטי למסך של וול סטריט
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השאיפות הטריטוריאליות של טראמפ ומקינלי

תקופתו של הנשיא ה-25 מתוארת לעיתים כנשכחת בין כהונתם של גרובר קליבלנד ותיאודור רוזוולט. אולם טראמפ רואה בו מודל לחיקוי בשל חזונו להרחבת שטחי ארה"ב, בין אם בגרינלנד, בפנמה ואפילו, כמו שרמז בעבר, על פני כוכב מאדים.

"לא ראינו התייחסות כזו למקינלי מזה עשורים", אמר ג'סטין פ. ג'קסון, פרופסור במכללת בארד ומחבר הספר "עבודת האימפריה", שחוקר את תקופתו של מקינלי. לדבריו, טראמפ אולי אינו בקיא בפרטי תקופתו של מקינלי, אך הוא מזהה נכון את הישגיו הכלכליים והפוליטיים, כולל חיזוק כוחה של המפלגה הרפובליקנית בסוף המאה ה-19.

נראה כי טראמפ רציני מאוד לגבי הרחבת השפעתה של ארה"ב, במיוחד בנוגע לשליטה בגרינלנד ובתעלת פנמה. בעוד שבנוגע לגרינלנד הוא דיבר בגלוי על רכישתה, מטרתו הסופית נותרה לא ברורה: האם הוא באמת מעוניין בבעלות על האי, או שמדובר במנוף לחץ לשיפור עמדות צבאיות וכלכליות באזור? בינואר, במהלך מסיבת עיתונאים באחוזתו במאר-א-לאגו, טראמפ הצהיר כי הוא אינו שולל שימוש באמצעים כלכליים או צבאיים כדי לקדם את שאיפותיו. לדבריו, יש צורך במעורבות אמריקאית נרחבת בגרינלנד בשל נוכחותם הגוברת של כלי שיט וצוללות רוסיות וסיניות באזור הארקטי, כמו גם בשל מאגרי המחצבים הטבעיים והגז הטבעי שבשטחו.

• אלפאבית מסכמת את 2025 עם זינוק של 66% - בוול-סטריט עדיין רואים אפסייד של 22%
• טראמפ מדיה מחלקת טוקן לבעלי המניות - המניה עולה ב-4%
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• המירוץ הקוונטי: החברות שמעצבות את עתיד המחשוב

בכל הנוגע לתעלת פנמה, טראמפ טוען בעקביות כי היא "נפלה לידיים סיניות" - אמירה לא מדויקת, שכן השליטה בה נתונה לרשויות פנמה, בעוד שסין מחזיקה בנמלים מסחריים משני צידי התעלה אך אינה מפעילה אותה בפועל. אף על פי כן, טראמפ הצהיר שוב ושוב כי בכוונתו "להשיב" את התעלה לשליטת ארה"ב.

האם טראמפ חוזר על טעויותיו של מקינלי?

בתקופתו של מקינלי, סיפוח השטחים החדשים עורר קשיים עבור ארה"ב. לאחר כיבוש הפיליפינים, לדוגמה, החלה מלחמה ממושכת ועקובה מדם בין הכוחות האמריקאיים לכוחות המקומיים שהתנגדו לשלטון החדש. גם מקינלי עצמו הודה כי לא היה בטוח שהחלטתו הייתה נכונה, ואמר באחד הראיונות: "אם האדמירל דיואי פשוט היה מפליג משם אחרי שהשמיד את הצי הספרדי, כמה צרות זה היה חוסך לנו".

בהסתכלות היסטורית, תקופתו של מקינלי מסמלת נקודת מפנה שבה ארצות הברית ביססה את עצמה כמעצמה כלכלית וצבאית עולמית, תוך הסתמכות על מכסים, מדיניות חוץ אגרסיבית והתפשטות טריטוריאלית. ממשל טראמפ, בהשראת אותן מגמות, מציג עקרונות דומים: דגש על פרוטקציוניזם כלכלי, התערבות גוברת במדינות זרות, והניסיון להחזיר את ארה"ב למה שהוא רואה כגדולתה ההיסטורית.

מקינלי ראה במכסים כלי מרכזי לפיתוח התעשייה האמריקאית ולהגנה עליה מתחרות זרה, בדיוק כפי שטראמפ עשה עם מלחמת הסחר מול סין והגבלות שהטיל על חברות טכנולוגיה זרות. במידה מסוימת, ניתן לראות בממשל טראמפ המשך של אותה תפיסה כלכלית-לאומית ששלטה בסוף המאה ה-19.

מבחינה גיאופוליטית, שני הנשיאים שאפו להרחיב את השפעתה של ארה"ב מחוץ לגבולותיה, אך בעוד שמקינלי עשה זאת בכוח הזרוע באמצעות סיפוחים ישירים, טראמפ מנסה להשיג שליטה באמצעות מנופי לחץ כלכליים ודיפלומטיים. ההצעות לרכישת גרינלנד, האיומים להחזיר את השליטה בתעלת פנמה והעימותים מול סין ורוסיה משקפים רצון לחזק את מעמד ארה"ב בזירה הבינלאומית, מבלי להיכנס לעימותים צבאיים ישירים.

עם זאת, למרות קווי הדמיון, יש הבדל מהותי בגישה האישית: מקינלי נתפס כמנהיג שקול וזהיר, שפעל מתוך גישה פרגמטית גם אם בסופו של דבר הוביל את ארה"ב למלחמה. טראמפ, לעומתו, נוקט בסגנון תוקפני ורועש, תוך יצירת משברים מתוקשרים שמשרתים את תפיסת "אמריקה תחילה". השאלה שנותרה פתוחה היא האם, כמו מקינלי, גם טראמפ ייאלץ להתמודד עם ההשלכות הבלתי צפויות של מדיניותו - או שהוא ישיג את מטרותיו ללא תג מחיר כבד.

למרות החיבה שהביע טראמפ כלפי מקינלי, יש מי שסבורים כי הנשיא לשעבר היה מעדיף להיות מושווה דווקא לת'יאודור רוזוולט. "רוזוולט דומה יותר לטראמפ - הוא הרבה לאיים, אבל בסופו של דבר היה פחות לוחמני ממקינלי", אמר פרופסור ג'קסון. אך דבר אחד בטוח - כמו מקינלי, גם טראמפ מאמין בכוחה של מדיניות מכסים ככלי ליצירת עוצמה כלכלית.