המנהל שלי הציע לי להיכנס כשותף במסעדה הבאה שהוא פותח. הוא ידע שזה צומת. הוא אמר לי שאין מישהו שכששאלו אותו כשהוא היה קטן מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול אמר מסעדן, ולכל אחד יש חלומות במגירה, אבל זו הזדמנות, והזדמנות גדולה. ושיש לי את זה. ושזה חיידק, חיידק שלצערי או לשמחתי נדבקתי בו.

אני בעולם המסעדות וחיי הלילה כבר שנים. טעמתי כבר כל מנה בעולם הזה, שתיתי את היינות הכי יקרים בעולם, נסעתי לחבל שמפיין בצרפת להשתלמות על שמפניות, נסעתי למילאנו בשביל להבין יותר בבצקים ולטוקיו כדי להכיר את עולם הדגים הנאים ובנוסף לכל זה, הכנסתי יותר כסף מהחברים שלי בהייטק. שש שנים לא חשבתי. שש שנים פשוט זרמתי. ואז הוא בא לי עם ההצעה הזאת.

בעיקרון הייתי אמור להגיד לו שברור ולקפוץ עליו, בכל זאת, לא בכל יום אתה מקבל הצעה לנהל מקום של אחד השפים הכי טובים בישראל, אבל משהו הציק לי. משהו גירד לי. משהו שנקרא חלום. בא לי להגיד שמאז שהייתי ילד אני יודע מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול, אבל זה לא נכון. החלומות שלי כל הזמן השתנו. פעם רציתי להיות רוק סטאר, פעם אחרת כדורגלן, אחרי זה רציתי להיות הזאב מרוטשילד סטריט, אחר כך מורה לפילוסופיה יהודית חילונית באיזה בית ספר בצפון ואז איפה שהוא בגיל עשרים נדבקתי לקולנוע, ומאז לא שחררתי.

עד גיל עשרים בערך חשבתי שקולנוע זה משהו שהולכים אליו, לא משהו שאתה עושה. אבל לאט לאט התפיסה הזו התחילה להתפורר לי. התחלתי לכתוב. לקחתי קורסים. התחלתי ללמוד את זה. לנתח את זה. להבין את זה. ומאז בדמיונות שלי אני כותב תסריט שלוקח אותי כל הדרך עד לאולפנים של ״יוניברסל״. וזה לא שאני נאיבי, אני כותב כל הזמן, כי כמו שפיקאסו אמר: ״השראה קיימת, אבל היא חייבת למצוא אותך עובד״. אז אני עובד. יושב כל יום שעתיים לפני המשמרת וכותב. ובזמן המשמרת על זה אני חושב. ובסוף המשמרת לזה אני חוזר. אבל איך אני אוכל לכתוב אם יהיה לי מקום משלי? מקום שאני צריך להיות זמין לו ובו עשרים וארבע שבע? לא יהיה לי את השקט התודעתי לחשוב על התסריט שלי בכלל.

כשאני חושב על זה, אני מת להתפטר מחר מהעבודה, מת. אבל אני מפחד. כאילו, אני מפחד ברמה הכלכלית, ברמה היומיומית. לא בפחד של מה אעשה. אולי כן, אולי מה אעשה אחרי שאסיים לכתוב את התסריט ואף אחד לא יקרא אותו. אולי מזה שאני לא אכתוב בכלל כמו שאני חושב שאני אכתוב. כאילו, זה אחד הדברים הכי מייגעים בכתיבה – אין אף אחד בצד השני שמחכה לך. אף אחד לא דוחף אותך. אין איזה מנהל שמציע לך לבוא ולכתוב את סדרת הטלוויזיה הבאה של ישראל. זה רק אתה נגד עצמך. רק אתה.

אני חושב שאני פשוט מפחד מלחיות בפחד, מלחיות בחרטה. אני פשוט מפחד להתחרט. אני מפחד להישאב לחיים שאני לא אוהב. אני מפחד להגיע לשלב שבו אני מסתכל אחורה ולהגיד לעצמי שהייתי פראייר. אני מפחד שיהיה מאוחר מדי. אני מפחד להיות כמו אבא שלי, שלימד את עצמו לאהוב את החיים שהוא התגלגל אליהם. אני מפחד לחיות חיים שמנוהלים על ידי הצורך לשלם שכר דירה לפני הצורך להגשים את עצמך. אני מפחד לא להיות מבסוט על עצמי. כנראה שזה הגיל הזה שהגענו אליו שהוא כאילו בין לבין, כבר לא ילדים אבל עוד לא ממש גדולים, ומסביב זה נראה שמי שסגור על עצמו סגור עוד יותר ומי שאבוד אבוד עוד יותר, ומי שעכשיו בזוגיות אז זו כבר תהיה אשתו ומי שעכשיו השתקע בעבודה אז זהו, זה המקצוע שלו.

ואני מתחיל להרגיש שאני גדול. מבחינת גיל כלומר. כאילו, יש את גיל ההתבגרות של הנעורים, שהגוף מתבגר בו, שהאישיות החברתית שלך מתפתחת בו, ויש את גיל ההתבגרות הזה. האמיתי. כשאתה אחרי כל הבולשיט, כשאתה אדון לעצמך. כשאתה צריך לקבל החלטות ולא רק לחלום חלומות, אלא להגשים אותם. ואם אתה לא מגשים אותם, זה מי שאתה.

אבל מי אני? אני ״מסעדן״ או שאני ״קולנוען״? תמיד כשאני מגיע לצמתים כאלה, כשאין לי מושג מה לעשות, אני דבר ראשון מתייסר. הרי ברור שאין דבר כזה החלטה נכונה, יש החלטה נכונה בשבילי, ואני פשוט לא מספיק מחובר לעצמי כרגע כדי לראות אותה! מה, אני לא מכיר את עצמי? אני לא יודע מה יעשה לי טוב? איך פעם הייתי כל כך צלול ורגוע, שחשבתי לעצמי שאין דבר כזה ׳חופש הבחירה׳, כי ברגע שאתה מחויב לבחור אתה לא חופשי! אתה מחויב! איפה הימים שהיינו מסיימים משמרת בוקר מוקדמת בבר ועפים לים, נצלים מתחת לשמש כמה שעות בזמן שאנחנו זורקים ורודפים אחרי צלחות מעופפות, ואז מיוזעים ושרופים היינו דופקים טבילה קטנה במים הקרים והולכים לתאילנדית ליד החוף, וההתלבטות היחידה שלי בחיים הייתה אם אני רוצה אספרסו כפול או הפוך עם שיבולת שועל בסוף הארוחה.

אבל הגיע הזמן, אני צריך לבחור. ואני מסתכל על כל החברים שסגורים על עצמם, יודעים איזה קפה הם רוצים, ואני נגנב. מאיפה להם? מתי הם קיבלו את ההחלטה הזאת? מתי הם גיבשו זהות? הרגשתי שזה לא צומת כמו כל הצמתים שהגעתי אליהם. זה משהו חדש.

ניסיתי לעזוב בצד את עניין הזהות ולחשוב על כל הסיפור מבחוץ. המסעדה תיתן לי את יציבות בחיים והרבה כסף, היא אומנם תדרוש ממני גם הרבה, אבל לזה אני כבר רגיל, והאומנות תיתן לי הגשמה עצמית ותחושת חיות. אינעל העולם, גיל עשרים ושמונה זה גיל ההתבגרות האמיתי! והנה, פתאום זה מפחיד אותי רצח. פתאום אני מרגיש ממש מעפן. ממש ממש מעפן. ואני לא מתכוון להרגיש ככה. אני לא מתכוון לקום בבוקר להודעות ממלצרית שלא יכולה להגיע למשמרת, או להודעה מהמנהלת חשבונות עם קבלה של סחורה בלי חתימה. אני לא רוצה לראיין ילדות בנות עשרים ושתיים ולספר להן כמה מרוויחים לשעה, ואין לי חשק לזה יותר. די. אני רוצה לכתוב, אני רוצה לשמוח, אני רוצה ליצור, אני רוצה לאהוב, אני רוצה להצליח!

בוב דילן אומר שאדם הוא סיפור הצלחה אם הוא קם בבוקר והולך לישון בלילה, ובין לבין הוא עושה את מה שהוא רוצה לעשות. אז אלה החיים שאני רוצה לעשרים, שלושים שנים הבאות או לא?. ואם לא, אז מה אני אמור לעשות?

כשדיברתי על זה עם בת הזוג שלי היא אמרה שהיא כל החיים חלמה להיות מעצבת אופנה, אבל ההורים שלה דחפו אותה ללכת ללמוד ראיית חשבון. היא אמרה לי שאלו היו הימים הכי מבולבלים בחיים שלה. היא באמת לא ידעה מה לעשות. מצד אחד, הביטחון הכלכלי, השקט מההורים, העתיד הבטוח, ומצד שני – החלום שלה. אבל החלום הזה לא היה מגובה בכלום חוץ מכמה מכירות של בגדי יד שנייה בבריכה של הקיבוץ וג׳ינסים ישנים שהיא הפכה לז׳קטים. אז היא הלכה ללמוד ראיית חשבון.

כששאלתי למה ואם היא לא כעסה על ההורים שלה, היא הסבירה לי שבהתחלה מאוד, אבל אז היא הבינה שבשביל להגשים את החלום העיצובי שלה, היא חייבת שיהיה לה שקט. אבל לא שקט מההורים, אלא שקט פנימי, שלה. שהתואר הזה בראיית חשבון ייתן לה את הגב לצאת ולהגשים את החלום שלה. היא הסבירה לי שבשביל ללכת בכל הכוח על החלום שלך אתה חייב אלטרנטיבה, אתה חייב רשת ביטחון שתשמור עליך, כי אחרת יהיה לך כל הזמן את הקול הזה בראש שיציק לך וישאל מה יקרה אם לא תצליח, ואולי טעית, ואולי ההורים צדקו, והם באמת צדקו, כי רק ככה היא הרשתה לעצמה להתמסר לזה באמת, ולהצליח. כי רק כשאין לך מה להפסיד, אתה מרשה לעצמך לעוף באמת.

באותו רגע רציתי להתפוצץ. איך, איך היא משווה בכלל? זה לא לימודים, שזה כזה בקטנה פעמיים שלוש בשבוע ותוך כדי את פנויה להתקדם בעוד מחוזות, זה דרך חיים. אי אפשר גם לנהל מסעדה וגם לכתוב כמו שצריך. זה לא עובד. התעצבנתי עליה שהיא כל כך חכמה וכל כך מבינה, רק לא אותי. ומעל הכל, זה מעליב. שיתפתי אותה שיש לי חלום, והיא אומרת לי לחכות איתו. מה, את לא מאמינה בי? ועזבי אותי, את רוצה לחיות עם מישהו שלא עף על החיים? שלא מגשים את עצמו? את רוצה לחיות עם בחור מתוסכל? ואני? אני רוצה לחיות עם מישהי שמעדיפה לחיות עם מישהו מתוסכל אבל יציב? עם מישהי כזאת אפשר לטרוף את החיים?

אבל לא אמרתי כלום. הנהנתי והסכמתי איתה, ובזמן שהייתי עצבני באוטו, הרגעתי ושכנעתי את עצמי שברגע שהיא תראה שאני רציני, היא תתמוך בי. ואולי היא צודקת. אולי היא צודקת. אולי זה כן יכול לעבוד ביחד. אולי הרוגע הכלכלי ייתן לי רוגע נפשי לכתוב מתוכו. לא יודע. לא יודע.

כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 28, גר בתל אביב. סופר - לכל המונולוגים