איסור פגיעה בתנאי העסקת עובדת בהריון מכוח חוק עבודת נשים

העובדות

-----------

טליה אבלסון (להלן: "העובדת") עבדה כמנהלת שירות בטיסה (להלן: "מש"בית") בחברת אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (להלן: "המעביד" ו/או "המעסיקה") משנת 1995. העובדת תקפה בתביעתה את הנוהל הנהוג אצל המעסיקה, לפיו מש"בית נדרשת להודיע על דבר היותה בהריון מיד כשנודע לה על כך. עם ההודעה, מקורקעת המש"בית באופן מיידי ומשובצת לתפקיד קרקע. אם אינה מעוניינת בתפקיד חלופי זה, מוציאה אותה המעסיקה באופן מיידי לחופשה ללא תשלום.

בית הדין נתבקש ליתן סעד הצהרתי בעניין אי חוקיות הנוהל, וכן לפסוק פיצוי על הפגיעה בהכנסותיה של העובדת שקורקעה בהתאם לנוהל, ופיצוי ללא הוכחת נזק בשל הפליה אסורה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988.

פסק הדין

-------------

אין מחלוקת שעל יחסי העבודה חל הסכם קיבוצי מיוחד. בית הדין קבע, כי הוראות ההסכם הקיבוצי לעניין מועד קרקוע דיילות אויר אינן חלות על מש"ביות וזאת מהטעמים הבאים:

1. נקודת המוצא לפרשנות חוזה הינה תמיד כלשונה.

2. בעבר מילאו את תפקיד המש"ב גברים בלבד.

3. הסוגיה של מועד הקרקוע, לצד הסוגיה של תנאי השכר לאחר הקרקוע, הייתה על סדר היום במגעים שבין ועד העובדים להנהלה קודם לחתימה על ההסכם הקיבוצי בשנת 2006. עצם העובדה שנחתם הסכם בנושא השכר, תוך שהצדדים שותקים לגבי מועד הקרקוע של מש"ביות מעידה על העדרה של הסכמה במערכת היחסים הקיבוצית לעניין מועד קרקוען של מש"ביות.

4. חזקה על הצדדים, שאם רצו לוודא את תחולתו של ההסכם הקיבוצי (כמו גם נהלי אל על) המחייבים את קרקוען של דיילות אויר, גם על מש"ביות, או על כלל נשות צוות האוויר (דיילות, מש"ביות וטייסות) היו מתקנים בהתאם את ההוראות הרלוונטיות. ככל שיש ספק לגבי תחולת ההוראות האלה, יש לפרשן לטובת העובדים, ובמקרה זה, הספק פועל לטובת הפרשנות המוצעת על ידי העובדת.

מבלי לגרוע, יחד עם זאת, המעסיקה רשאית, צריכה ויתכן שאף חייבת להגן על מש"ביות הרות אף בהעדר הוראות קרקוע מפורשת, ככל שקיימת הצדקה לכך.

כמו כן, קבע בית הדין, כי אין צורך להכריע במחלוקת שבין הצדדים בעניין מידת המאמץ הפיסי הנדרש ממש"בית בטיסות רגילות כמו גם בזמן חירום. זאת מסיבה פשוטה, אפילו צודקת המעסיקה בטענתה שמדובר במאמץ פיסי לא מבוטל, מאמץ הזהה בעיקרו למאמץ הנדרש מדיילות, והכולל בין היתר סיכון מסוים לפציעה, לא ניתן להסיק מכך שמדובר בסיכון החל בצורה מיוחדת ומוגברת דווקא על נשים הרות בחודשי הריונן הראשונים, באופן המצדיק הדרתן של מש"ביות מטיסות באופן מיידי כשנודע להן על היותן הרות. כדי להגיע למסקנה הזו, שהיא מסקנה רפואית בעיקרה, נדרשה לדעת בית הדין חוות דעת רפואית, של רופא המתמחה ברפואה תעסוקתית ו/או רופא בעל מומחיות רלוונטית אחרת.

כמו כן נקבע, כי הוראות סעיף 9א לחוק עבודת נשים חלה על קרקוע מש"ביות. לפי החוק, על המעסיקה הייתה מוטלת החובה לפנות ולבקש מהממונה על חוק עבודת נשים היתר, בין היתר כללי ובין היתר פרטני, לקרקוע מש"ביות. כמובן מאליו, שהיתר שכזה יינתן אם ורק אם תציג המעסיקה בפני הממונה ממצאים רפואיים (ולכל הפחות חוות דעת של רופא תעסוקתי) התומכת בעמדתה.

מכל האמור, בית הדין לעבודה קיבל את התביעה ברובה ופסק לעובדת פיצוי כספי בסך כ- 75,000 ש"ח.

(*) הכותב - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".