טענה שבעלה אימפוטנט, הוא ביקש לבטל את המזונות - מה קבע השופט?
בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה, פסק באחרונה השופט ירון אלטרזון במאבק משפטי מתמשך בין בני זוג הנמצאים בתהליכי גירושין, כשאחת הטענות המרכזיות שהועלו היתה בעיות באינטימיות ובקיום יחסי מין בין בני הזוג. המחלוקת, שהחלה סביב מזונות אשה, חושפת לא רק סכסוך כלכלי - אלא גם התמודדות רגשית ומינית מורכבת בין השניים.
הסכסוך התחיל כשהאשה דרשה תשלום מזונות זמניים מהבעל, לאחר שהשניים נפרדו ועברו לגור בחדרים נפרדים. לדבריה, הבעל מחויב לדאוג לה כלכלית כל עוד הם נשואים ועד למתן גט. לטענת האשה, הבעל התנהג כלפיה באלימות מילולית ופסיכולוגית, הכניס אותה למצב נפשי קשה ומנע ממנה את הביטחון הכלכלי שלו היא זקוקה.
לדברי הבעל, הנישואים נהפכו ל"קליפה ריקה מתוכן" צילום: ביזפורטל
מנגד, הבעל טען כי נישואיהם נהפכו ל"קליפה ריקה מתוכן" כבר כמה שנים - בייחוד בעקבות הקשיים שהחלו באינטימיות ביניהם. לדבריו, בני הזוג לא קיימו יחסי מין במשך יותר משמונה שנים, והוא סבל מאימפוטנציה - דבר שהקשה על חיי הנישואין והפך את מערכת היחסים לאומללה במיוחד.
- בן 29, מתי זה הזמן להפוך לאבא ואיך הגבתי כשדניאלה לא קיבלה את המחזור בזמן
- בן 29, מתחיל להתקרח - על הקשר בין אימפוטנציה להתקרחות וכמה עולים כדורים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הבעל, שהגיש בקשה לביטול המזונות הזמניים, טען כי הנתק המיני ביניהם נמשך שנים רבות, ולכן אין הצדקה שהוא ישלם מזונות לאשה בזמן שהם חיים בחדרים נפרדים ולא מקיימים חיים משותפים אמיתיים. הבעל ציין כי ניסה בעבר לקבל טיפול רפואי לבעיית האימפוטנציה שלו, אך הטיפולים לא עזרו. "האשה ידעה שאני סובל מקשיים רפואיים, אבל במקום לתמוך, היא התרחקה והיחסים התדרדרו", טען הבעל.
לדברי האשה, הבעל לא נקט פעולות לשיפור המצב
האשה, מנגד, טענה כי הבעל הוא זה שהרחיק אותה, והסיבה לאי קיום יחסי המין נובעת ממצבו הבריאותי שלא טופל כראוי. היא אף טענה כי הבעל סובל ממצב של אימפוטנציה אך לא נקט פעולות נדרשות לשיפור המצב. "המצב הזה גרם לניתוק רגשי בין בני הזוג, והוא זה שלא הצליח לתפקד במיטה ולא הצליח לקיים יחסים תקינים", טענה האשה במהלך הדיונים.
השופט אלטרזון, שדן במחלוקת סביב המזונות, נדרש להתמודד עם סוגיה רגישה זו של אינטימיות בין בני זוג, תוך בחינת הטענות והראיות שהוצגו בפניו. לדבריו בפסק הדין שפרסם, "אי קיום יחסי אישות בין בני הזוג משך שנים רבות, כפי שטוען הבעל, מהווה טענה מהותית בבקשה לביטול מזונות". הוא הוסיף כי, "במצבים בהם הנישואים הפכו ל'קליפה ריקה מתוכן', כפי שמכנה זאת הבעל, אין הצדקה להמשך תשלום מזונות".
- רשות ני"ע מזהירה: כך תזהו הונאות השקעה בעידן ה-AI
- מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
השופט אלטרזון גם התייחס לטענת האישה בדבר אימפוטנציה של הבעל וציין בהכרעתו כי טענה זו לא נתמכה בראיות מספקות. הבעל, מצדו, הציג את התיק הרפואי שלו, שלא הכיל ראיות המצביעות על בעיה חמורה בתחום המיני. השופט כתב כי, "על אף טענות האשה, אין הוכחות חד משמעיות המצביעות על מצב רפואי בלתי ניתן לטיפול מצד הבעל".
מעבר לבעיות באינטימיות, השופטת ציינה כי מערכת היחסים בין בני הזוג היתה מלווה במתחים מתמשכים, שבאו לידי ביטוי בהליכים משפטיים מקבילים בבית הדין הרבני. בני הזוג, שנמצאים במאבק גירושים ממושך, הציגו זה מול זו האשמות קשות, כשהאשה הגישה בעבר שני צווי הגנה נגד הבעל בטענה לאלימות מילולית.
טענות לדיכוי רגשי וכלכלי
במהלך הדיונים, האשה גם העלתה טענות קשות כנגד הבעל על דיכוי רגשי וכלכלי, כשלדבריה, "הבעל נהג בה כאילו היתה רכושו האישי". השופט ציין כי הטענות האלה לא נתמכו בראיות מספקות, אך הן מחזקות את התחושה שמערכת היחסים הגיעה לסופה.
השופט אלטרזון החליט לבטל את חיוב המזונות מאוקטובר 2024, וציין כי "הותרת חיוב המזונות על כנו תביא להנצחת מצב של נישואים ריקים מתוכן, דבר שאין בו כל הצדקה". עוד נכתב בפסק הדין כי, "כאשר הנישואין איבדו כל תוכן ממשי ואין ביניהם חיי אישות תקינים, אין מקום להמשיך ולחייב את הבעל במזונות".
השופט גם התייחס לעקרון תום הלב, וציין כי "האשה אמנם זכאית למזונות על פי הדין הדתי, אך יש לבחון את תום הלב של הצדדים בעת בקשת המזונות". לדעת השופט, האישה לא פעלה בתום לב, בייחוד לאור העובדה שהיא ממשיכה להגיש תביעות לשלום בית במקביל להאשמות קשות נגד הבעל.
- 1.הבעל מחויב לדאוג לה כלכלית כל עוד הם נשואים??? למה?? (ל"ת)פלקור 02/10/2024 10:10הגב לתגובה זו

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
