בית המשפט
צילום: Pixbay

רשות המסים דרשה תשלום של 400 אלף שקל - בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי חובת ההוכחה עליה

בית המשפט המחוזי פסק בתיק שהתגלגל מעל לעשור, כי הוא הופך את נטל הראיה אל כתפי פקיד השומה, ומבטל את החיוב במס למסגר קשיש שגר בחו"ל ומעוניין לחזור למגורים בארץ, אך נדרש לשלם מאות אלפי שקלים על ידי רשות המסים. השופט קבע כי הסיבה לכך היא  הנזק הראייתי שהפקיד גרם כשביער את התיק 
נחמן שפירא |

השופט אבי גורמן מבית המשפט המחוזי מרכז קבע  כי הוא הופך את נטל הראיה אל כתפי פקיד השומה, כתוצאה מנזק ראייתי שהפקיד גרם כשביער את התיק.

תחילתו של הסיפור בשנת 2002 כאשר המערער עזב את ישראל לארה"ב. בשנת 2003 הוציא לו המשיב שומה, ביחס לשנת המס 1998. במהלך השנים מינה המערער מייצגים אשר באו בדברים עם המשיב ביחס לשנות מס אחרות, אולם ככל הנראה פקיד השומה לא הביא לידיעת המייצגים את קיומה של השומה לשנת 1998. המערער טוען כי נודע לו על החיוב רק בשנת 2014, כשביקש לעת זקנתו לשוב ארצה ולחיות לצד ילדיו. על אף שלטענת פקיד השומה קיים היה חוב לשנת המס 1998, פקיד השומה ביער את התיק – כך שאין כל מסמכים של ממש מהם ניתן ללמוד על הפעילות הכלכלית של המערער בשנת 1998.

בגלגול קודם של ההליכים בין המערער לבין פקיד השומה, קבע בית המשפט העליון כי פקיד השומה אחראי לנזק הראייתי שנגרם, ואישר למערער הארכת מועד לשם הגשת השגה. במסגרת הדיון בהשגה, פקיד השומה אמנם ביטל את השומה המקורית שהוציא, אולם בשנת 2021 הוציא במקומה שומה חדשה לשנת 1998.

מיליוני שקלים בבדיקה

בית המשפט המחוזי דן  בערעור שהגיש מסגר כנגד שומה שהוציא לו פקיד שומה רחובות  בשנת 2021, במסגרתה נקבע כי יש לחייב אותו במס בגין תוספת הכנסה מעסק או משלח יד של 381,697 שקל לשנת 1998. תחילתו של הסיפור בשנת 2002, למסגר הייתה מסגריה שפעלה מאז שנת 1995, כאשר בשנת 2000 הוא הגיש דו"ח מס לשנת 1998. פקיד השומה ביער את תיק המסמכים של המערער ושל החברה, כך שהדוחות לא קיימים ואי אפשר לבדוק אותם.

לפי הנתונים שאין מחלוקת לגביהם, המערער דיווח על הכנסה ממשכורת שלו ושל בת זוגו, וכן על הכנסה מעסק בסך של כ- 1.3 מיליון שקל - אשר כנגדה נוכו הוצאות בסך זהה – כך שבפועל ההכנסה החייבת מעסק בדו"ח האישי של המערער עמדה על 0.

דו"ח החברה שלו  דיווחה על מחזור הכנסות בסך של כ- 3.5 מיליון שקל. בית המשפט קבע כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי החברה דיווחה על העסקת עובדים במסגרייה ואילו המסגר לא העסיק בשנת המס שבמחלוקת עובדים.   בשנת 2002 עזב המסגר את ישראל לארה"ב, לדבריו – בשל מצוקה כלכלית אליה נקלע, והוא חי בארה"ב עד היום. בעת עזיבת הארץ, הוא לא עדכן את כתובתו במרשמי המשיב.

בשנת 2003 הוציא פקיד השומה ברחובות שומה. לטענתו הודעת השומה נשלחה לכתובתו של המסגר בישראל, הכתובת שהייתה בידי המשיב.

הודעת השומה נשלחה ככל הנראה ללא נימוקים, וכלל לא ידוע מתי אם בכלל נשלחו נימוקי השומה. פקיד השומה הציג במשפט מכתב נימוקי שומה לשנת 1998,משנת 2005, שנערך על-ידי מפקח בשם משה קיסר, אך אינו חתום. התאריך המאוחר והעובדה כי המסמך אינו חתום, אינם שופכים אור של ממש בעניין שליחת הנימוקים.

תוספת של 4 מיליון שקל

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

במסגרת השומה שקבע פקיד השומה למסגר בשנת 2003  הוספו שתי הכנסות: הכנסה מעסק כתוצאה מאי ההכרה בהוצאות בסך 1,313,103 שקל, ומשכורת בשל משיכת בעלים בסך 3,774,598 שקל. המס הנומינאלי לתשלום עמד על כ-2.6 מיליון שקל.

בנוסף, שומת החברה כללה אף היא שני רכיבים: תוספת מחזור בסך 500,000 שקל, ומחילת חובות זכאים בסך 2,645,485 שקל. בית המשפט ציין כי אין בין הצדדים מחלוקת כי במרוצת השנים, במועד ובנסיבות שלא הוצגו לפניי, פקיד השומה החליט לוותר על גביית חוב המס של החברה.  

קיראו עוד ב"משפט"

בהיותו בחו"ל, מינה המסגר מייצגים שונים אשר הוסיפו לטפל בענייניו מול פקיד השומה. בחלוף השנים, עם הזדקנותו של המסגר ולדבריו – חוסר היכולת להמשיך ולעסוק בעבודת המסגרות בה עסק אף בארה"ב, הוא ביקש לשוב לארץ לחיות לצד ילדיו. 

בשנת 2015 הוא הגיש בקשת ארכה ולצידה השגה. בפתח ההשגה נכתב, כי: "בהתאם להצהרתו של הנישום, הוא לעולם לא קיבל לידיו את דבר השומות או העתק מהן ואף לא היה מודע לקיומן כלל וכלל". על טענה זו שב המסגר במרוצת השנים אף במקומות נוספים. בקשתו נדחתה על ידי פקיד השומה.

לאור זאת הוגשה עתירה למחוזי על ידי המסגר בדרישה לבטל את השומה מכל וכל בשל התיישנותה – שכן נימוקי השומה כלל לא נשלחו אליו.

בית המשפט דחה את הערעור

בפסק דין משנת 2018 דחה בית המשפט את הערעור, תוך שהוא קובע כי המסגר הוא האחראי לנזק הראייתי שנגרם ואשר אינו מותיר אפשרות לבירור ענייני של השומה וכי לאור זאת צדק פקיד השומה כשקבע כי אין לקבל את ההשגה במועד בו הוגשה, וכי בהעדר יכולת להשיג על השומה רואים את השומה כשרירה וקיימת.    

על פסיקה זו הגיש המערער ערעור לבית המשפט העליון  שפסק בשנת 2020 כי "הטענה כי השומה התיישנה כתוצאה מכך שלא נשלחו נימוקי השומה או שנשלחו באיחור ניכר, נדחתה. בהתאם להלכה שנהגה במועדים הרלוונטיים בשנת 2003 , המועד הקובע הוא המועד בו קיבל פקיד השומה את ההחלטה על הוצאת השומה – ובמועד זה לא התיישנה השומה.

 "בנסיבות המיוחדות של העניין, במסגרתם – כלל לא הוכח כי נימוקי השומה נשלחו, תיק השומה בוער על ידי פקיד השומה, גם לאחר עזיבת הארץ שלח מייצגים שטיפלו בענייניו  ביחס לשנות מס אחרות ולאור הסכומים החריגים שנקבעו בשומה – יש לתת למערער ארכה להגשת השגה". בנוסף פסק העליון כי "הנזק הראייתי שנגרם ואשר יוצר קושי ניכר לקיים כיום דיון על השומה, רובץ לפתחו של פקיד השומה וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי.

לאחר דיונים פקיד השומה הוציא שומה חדשה שביטלה את הקודמת נקבעה למסגר "הכנסה חייבת" של 381,697 שקל במונחי קרן של שנת 1998. המסגר הגיש עתירה כנגד סכום זה וטען כי לא ניתן כיום, למעלה מ-20 שנים לאחר שנת המס בה מדובר ובהינתן כי התיק בוער ואפילו הדוחות אינם קיימים, לערוך דיון ענייני אודות השומה. מדובר בנזק ראייתי, אשר כפי שקבע בית המשפט העליון – רובץ לפתחו של פקיד השומה. בנסיבות אלה ולאחר שהבין בעצמו כי השומה המקורית מופרזת ובלתי סבירה, היה על פקיד השומה ברשות המסים להניח לו ולהימנע מהוצאת כל שומה.

לדבריו, הוא פעל כראוי ושילם מסים וכעת בגילו המתקדם כבר אינו זוכר מה היה בשנת 1998. הוא שילם בפעילות החברה שכר עבודה בסך של כ-1.4 מיליון שקל וכי ניכה מס בגין משכורות אלה  בסכומים גבוהים – ותמונה כוללת של פעילותו תלמד כאמור כי אין הצדקה להוצאת השומה.

לטענתו, אין שום הוכחה כלשהי כי העלים מס, והתעקשותו של פקיד השומה ברשות המסים בהוצאת השומה הנוכחית נובעת מכך, שלאחר פסק הדין הקודם בבית המשפט המחוזי, מיהר לממש נכס נדל"ן של המסגר והוא מחזיק בידיו כספים אותם הוא מסרב לשחרר. לטענתו פקיד השומה גורר אותו במשך שנים לדיונים והליכים שאין להם מקום.

 

הפנים את פסק הדין

פקיד השומה טען כי  הפנים את פסק הדין של בית המשפט העליון, כאשר הפנמה זו באה לידי ביטוי בביטול השומה המקורית. השומה הנוכחית שקבע היא שומה סבירה ואף מתונה, המבוססת על תדריך כלכלי, ויש להותירה על כנה.

לדבריו, טענת המסגר כי יש לבטל את השומה מכל וכל וכי כל פעילותו נעשתה למעשה תחת החברה, עומדת בסתירה לטיעוניו בערעור שהגיש לבית המשפט העליון. באותו ערעור הוא הצביע על חוסר הסבירות שהיה בשומה המקורית, אשר לא הכירה לו (כמסגר) בכל הוצאה שהיא. 

פקיד השומה טען כי   נטל השכנוע בערעורי מס, מוטל תמיד על המערער (למעט במקרה בו מוצאת שומה לפי סעיף 86 לפקודה, עניין שאינו רלוונטי לנו). הנטל רובץ אפוא לפתחו של המערער, ויש לקבוע כי אין בהשערות שהוא מעלה, כדי לעמוד בנטל זה. לפיכך דין הערעור להידחות, תוך השתת הוצאות על המערער.

פקיד השומה אשם

השופט גורמן מבית המשפט המחוזי קבע כי יש להחיל במקרה חריג זה את העיקרון לפיו מי שאחראי לנזק ראייתי – במקרה שלנו פקיד השומה, יישא במלוא נטל הראיה להוכחת העובדות הנדרשות. כתוצאה מכך שאין בידי הצדדים להביא כיום ראיות של ממש אודות הפעילות הכלכלית של המערער בשנת 1998 השופט  קבע כי לא עלה בידי פקיד השומה להוכיח כי השומה שהוציא מוצדקת. לאור זאת הוא קיבל את הערעור במלואו וביטל את השומה החדשה שהוציא פקיד השומה.

השופט גורמן הוסיף כי בנסיבות המיוחדות של העניין, ולאור גילו המתקדם של המערער ולשנים הרבות שחלפו ולכך כי אין כל ראיה של ממש כי המערער העלים מס, הרי שעל אף שדרך ההתנהלות של המערער לא הייתה חפה מטעויות - ראוי היה כי המשיב יימנע מראש מהוצאת השומה החדשה שהוציא בשנת 2021 לשנת המס 1998.

כנגד פקיד השומה נפסקו הוצאות בסך 70,000 שקל, וזאת מתוך התחשבות בטרדה שנגרמה למערער. בית המשפט ציין כי לא פסק הוצאות בסך גבוה יותר, לאור פגמים שנפלו אף בהתנהלות המערער. 

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
חיים אדם בלונים ילדה
צילום: Pixabay

דרש להפסיק לשלם מזונות עקב ניכור הורי - ונדחה

בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע קבע כי אף שהבת בת ה-16 מסרבת זה זמן לקשר עם אביה, לא מדובר במקרה של ניכור הורי שמצדיק ביטול מוחלט של מזונותיה, אלא מה שנקרא "ילד מרדן". השופט אריאל ממן קבע כי האב יישא במזונות מופחתים של 1,200 שקל לחודש, וכי קצבת הנכות של הבן תופקד בחשבון ייעודי ותשמש למימון הוצאותיו בלבד, תוך פיקוח של האב על הפעולות שמבצעת האם

עוזי גרסטמן |

ההליך שהתנהל באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע חשף מערכת יחסים משפחתית טעונה ורגישה, שהתמקדה בשאלות קשות הנוגעות לאחריות הורית, ניכור בין ילדים להורים, וחלוקת הנטל הכלכלי בגידול ילדים לאחר גירושים. השופט אריאל ממן נדרש להכריע בתביעת מזונות שהגישה אם לשני ילדיה - בת ובן המאובחנים על הרצף האוטיסטי - כנגד אביהם, זאת לאחר שהצדדים התגרשו ב-2022 וניהלו במקביל גם הליכים רכושיים ממושכים. כבר בפתח פסק דינו הדגיש השופט את המורכבות שבמקרה: מצד אחד, מדובר בילדים בעלי צרכים מיוחדים, והבן אף מקבל קצבת נכות בשיעור של 188% מהמוסד לביטוח לאומי; מצד שני, בין האב לבתו נוצר נתק כמעט מוחלט, והאב טען כי אין זה צודק לחייבו להמשיך ולשלם מזונות לילדה המתנכרת לו תוך תמיכת האם בהתנהגות הזו.

האם והאב נישאו ב-2008 ונולדו להם שני ילדים משותפים - ש’, כיום בת 16, ונ’, בן 14. שניהם אובחנו על הספקטרום האוטיסטי, כשהבן, נ’, זכה להכרה בביטוח הלאומי כנכה בדרגת חומרה גבוהה במיוחד. לאחר הפרידה של הצדדים בדצמבר 2021 נותרו הילדים להתגורר עם האם בבית המשותף, בעוד שהאב עבר לגור בתחילה בבית אמו, ובהמשך שכר דירה. האם דרשה במסגרת תביעתה דמי מזונות בסכום כולל של 4,000 שקל עבור כל ילד, בנוסף למימון מלא של ההוצאות החינוכיות והרפואיות. בנוסף היא עתרה למזונות אשה, אך הבקשה הזו נדחתה בתחילה. בהמשך קיבל בית המשפט המחוזי חלקית את ערעורה ופסק לה מזונות אשה זמניים בסכום של 5,000 שקל לחודש לתקופה של שנתיים - סכום שקוזז מאיזון המשאבים בין בני הזוג. בהחלטה זמנית נקבע כי האב ישלם 3,200 שקל לחודש לשני הילדים יחד, עד שיינתן פסק דין סופי. השופט ממן הבהיר כי הסכום הזמני נקבע תוך התחשבות בקצבת הנכות הגבוהה שמקבלת האם עבור הבן, ובכך שאין הוכחה כי צורכי הילדים עולים על הצרכים המינימליים המקובלים.

אחד הנושאים המרכזיים שעמדו בלב פסק הדין היה מצבה של הבת ש’, נערה נבונה ודעתנית, שסירבה לאורך זמן לפגוש את אביה. לפי חוות דעת של הפסיכולוגית הקלינית ד"ר ליזה שמעי, שמונתה על ידי בית המשפט, התנהגותה של ש’ תואמת דפוסי ניכור הורי. היא תיארה כיצד הבת "לא אומרת לו שלום, אינה עונה לשאלותיו, ומנהלת את השיח במפגשים תוך התעלמות מוחלטת מנוכחותו". ד"ר שמעי ציינה כי האם מזדהה עם עמדות הבת ואינה נוקטת צעדים ממשיים לשינוי המצב, אף שהיא פועלת לכאורה לפי ההנחיות. למרות האבחנה הברורה של הפסיכולוגית, קבע השופט ממן כי לא ניתן לראות במקרה זה "ניכור הורי" במובנו המשפטי המלא, בין היתר משום שלדעתו לא כל הנתק נובע ממניפולציה מצד האם, וכן בשל גילה של הבת. עם זאת, הוא הדגיש כי יש "אחריות הורית של האם שלא שמרה על האינטרס המובהק של הבת להיות רחוקה ככל הניתן מהסכסוך, תוך שמירת קשר עם שני ההורים".

האב ניסה בכל דרך לחדש את הקשר עם בתו

האב טען כי יש לראות בבת "ילדה מרדנית" כמשמעות המונח בדין העברי, ולפטור אותו מתשלום מזונותיה לחלוטין. הוא הסביר כי ניסה בכל דרך לחדש את הקשר עמה, אך נענה בסירוב מוחלט, ובנסיבות האלה אין זה הוגן להמשיך ולחייבו בתשלום חודשי. השופט בחן את טענתו על רקע הפסיקה ההלכתית והאזרחית, וציטט את דברי השופט צבי וייצמן על מושג הבן המרדן והשלכותיו על חיוב מזונות. לדבריו, "שימוש בכלי של שלילת או הפחתת מזונות לא יכול להיות הקו הראשון של ההתמודדות עם ילדים המסרבים לקשר עם הוריהם", אך במקרים קיצוניים של סירוב מתמשך וקשר עוין, ניתן לשקול צמצום המזונות תוך שמירה על צרכים בסיסיים.

השופט ממן קבע כי זהו מקרה כזה בדיוק. לדבריו, "כשאב עשה כל שלאל ידו, לא חסך במאמצים, בממון ובזמן על מנת לקיים קשר תקין, עקבי ומשמעותי עם הקטינה, אך זו עומדת בסירובה ואף נוקטת נגדו ביחס עוין שאינו מבוסס על פעולה קונקרטית שביצע האב... לא ניתן לצמצם את תפקידו של האב בחיי הקטינה ל’כספומט’ גרידא". בהתאם לכך, קבע השופט כי האב ישלם לבת מזונות מופחתים בלבד - 1,200 שקל לחודש, הכוללים גם את חלקה היחסי במדור. לדבריו, מדובר בפתרון "מידתי, המתיישב עם חובתם ההדדית של הצדדים לזון את הקטינה ועם חובתו של הורה משמורן לקחת אחריות על קיום הקשר עם ההורה השני". השופט הוסיף כי אם בעתיד תשוב הבת לנהל קשר תקין עם אביה, תחול על האב שוב החובה לשאת במלוא מזונותיה בהתאם לחלוקת הזמנים וההכנסות.