איחוד האמירויות הודיעה על פרישה מאופק. מה זה אומר והאם זה טוב לישראל

בצל המצור האמריקאי על מצרי הורמוז ועל תנועת הספינות לאיראן וממנה הודיע היום שר האנרגיה של איחוד האמירויות, סוהיל אל מזרועי, על פרישת ארצו מארגון אופ"ק. הפרישה התקבלה בהפתעה, וכלי תקשורת שונים מתארים אותה כלא פחות מרעידת אדמה בשוק האנרגיה. 

מבחינת המדינות החברות באופ"ק ובראש וראשונה סעודיה, מדובר בבשורה רעה מאד. במקרה הטוב יאבד ארגון אופ"ק חלק מהיכולת שלו לשלוט על מחירי הנפט בעולם. במקרה הפחות טוב, פרישת איחוד האמירויות היא סדק ראשון אך משמעותי בחומת השמירה על מחירי הנפט, כשהחשש בחברות שנותרו בארגון הוא שמדינות נוספות יפרשו ממנו. 

הדבר עשוי להביא לכך שמחירי הנפט ייקבעו על פי חוקי השוק ולא יוכלו להיות מוכתבים על ידי הארגון. 

מהו ארגון אופ"ק ומי המדינות החברות בו? מהו ארגון אופ"ק פלוס? מתי הוקם הארגון ומה המטרות שלו? למה בחרה איחוד האמירויות לפרוש מהארגון דווקא לעת הזאת? מה המשמעות של הפרישה בטווח הקצר ובטווח הארוך? מי המרוויחות ומי המפסידות מהמהלך הזה? איך הפרישה עשויה לשרת את האינטרסים הגיאופוליטיים של ארה"ב במאבק מול איראן ומול הברית שבין רוסיה, סין ואיראן?

מי המדינות החברות באופ"ק, מה המטרות שלו ומהו אופ"ק פלוס

ארגון אופ"ק (OPEC - Organization of the Petroleum Exporting Countries) הוא קרטל בין-לאומי של מדינות המייצאות נפט. הארגון הוקם בשנת 1960 במטרה לעצור את שליטת חברות הנפט המערביות ולהבטיח למדינות המפיקות שליטה על משאביהן ועל המחיר שבו הם נמכרים. המדינות המייסדות היו ערב הסעודית, איראן, עיראק, כווית וונצואלה.

• שעות קריטיות: מחירי הנפט מטפסים לקראת פקיעת הפסקת האש בין ארה״ב לאיראן
• האסון האקולוגי הכבד ביותר אי פעם והיום שבו מחירי הנפט הפכו לשליליים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הארגון מתאם ומווסת מאז ועד היום את הפקת הנפט של המדינות החברות בו, על מנת להשפיע על מחירי הנפט בעולם. בתחילת הדרך הייתה השפעת הארגון הזה מוגבלת. אבל אחרי מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, עלתה ההשפעה שלו ובמקביל עלו מאד מחירי הנפט בעולם. 

בעודן מתרצות את פעולת הארגון כאמצעי לחץ על ישראל, הביאו המדינות החברות באופ"ק לעלייה דרמטית ועקבית במחירי הנפט. הן הכריזו על חרם נפט על ארה"ב וישראל, והעלו את מחירי הנפט כמעט פי ארבעה בתוך מספר חודשים. מאז נמשכה בעקביות העלאת המחירים, אשר הביאה ליצירת עושר חסר תקדים במדינות המפיקות נפט ולפגיעה מתמשכת בכלכלה העולמית. לעולם לקח כמה שנים להסתגל למצב החדש. מבחינת ישראל, לעומת זאת, ההשפעה השלילית על מצבה הבין לאומי והכלכלי הייתה עצומה. מרבית מדינות אפריקה, שעד אז היו להן קשרים טובים עם ישראל, נכנעו ללחץ של אופ"ק והן ניתקו, או לכל הפחות ציננו את היחסים שלהן איתה. מצבן הכלכלי והתלות שלהן בנפט של אופ"ק לא הותיר להן למעשה ברירה. 

גם מדינות רבות באירופה שינו משמעותית את היחס שלהן לישראל, ובראש וראשונה צרפת, בריטניה, גרמניה ואיטליה שעברו מאהדה שקטה לישראל לתמיכה גלויה בנסיגה ישראלית מכל השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים והקמת מדינה פלשתינית. והכל כדי לרצות את מדינות אופ"ק. אלה מצידן רק הגדילו את התביעות שלהן. גם הולנד, התומכת האחרונה שנותרה לישראל ביבשת, מיתנה לבסוף את עמדתה ותמכה למעשה בדרישות הפלשתיניות. ארצות הברית, שבתקופה ההיא נזקקה לייבוא נפט, נאלצה גם היא לעמוד בלחצים רבים, אף שבסיכומו של עניין המשיכה לתמוך בישראל.

• הסטטיסטיקה מראה לנו שהרפובליקנים יפסידו בבחירות האמצע
• המכונית המגוילת, לאן היא נעלמה
• תוכן שיווקי גידור בנאמנות: הראל Multi-Strategy (4D) מובילה את הטבלה
• המטוס הסיני החדיש שמבהיר: השמיים באסיה כבר לא שייכים רק לצד...

נכון להיום (לפני פרישת איחוד האמירויות), חברות בארגון 12 מדינות בכל רחבי העולם: במזרח התיכון החברות הן ערב הסעודית (שהיא גם מנהיגת הארגון הלא-רשמית), איראן, עיראק, כווית, ואיחוד האמירויות. באפריקה המדינות החברות כוללות את אלג'יריה, לוב, ניגריה, גבון, גינאה המשוונית והרפובליקה של קונגו. בדרום אמריקה המדינה החברה היחידה היא ונצואלה, שממילא איננה מתנהלת לפי הנחיות הארגון מאז הוחלף השלטון במדינה על ידי ארה"ב. 

מדינות כמו קטאר, אקוודור ואנגולה היו חברות בארגון בעבר אך פרשו ממנו מסיבה דומה למדיי לסיבה של איחוד האמירויות, שהיא חוסר רצון לפעול על פי הנחיות הארגון ולווסת את הפקת הנפט שלהן. 

חשוב לציין שגם איראן, בתקופת השאה, אמנם הייתה חברה בארגון אבל לא ממש עמדה בתנאיו. יותר מפעם אחת התעוררו חיכוכים בינה לבין מובילות הארגון, משום שייצרה ושיווקה נפט הרבה מעבר למכסה שיועדה לה. חלק משמעותי מעודפי ההפקה הופנה אז, למרבה האירוניה, דווקא לישראל. 

 המטרה המרכזית של ארגון אופ"ק הייתה ועודנה שמירה על רווחיות יציבה וגבוהה עבור כלל המדינות המפיקות נפט. זאת באמצעות ייצוב מחירי הנפט תוך מניעת תנודות חריפות במחירים בשוקי האנרגיה העולמיים. לאורך כמעט שבעה עשורים הביאה ההתארגנות במסגרת הארגון לעליה עקבית במחירי הנפט.

האמצעי להשגת המטרה הינו קביעת מכסות ייצור, שזה אומר בעצם חלוקת מכסות הפקה בין המדינות. וכל זה במטרה לווסת את היצע הנפט העולמי ולמנוע הצפה של השוק. מנגד, הארגון עושה ככל שביכולתו של מנת להבטיח זרימה שוטפת ויעילה של נפט למדינות הצורכות.

בהמשך, ועל רקע ההצטרפות של מדינות חדשות לשוק הנפט הבין לאומי, הוקם ארגון אופ"ק פלוס. מדובר בברית מורחבת שהוקמה בסוף שנת 2016. אשר כוללת את 12 המדינות המקוריות של אופ"ק, יחד עם עשר מדינות אחרות שאינן חברות רשמיות בארגון אך מייצרות נפט בכמויות גדולות. 

עם המצטרפות הבולטות ניתן למנות את רוסיה (השחקנית החזקה ביותר בקבוצה זו), קזחסטן, מקסיקו, עומאן, אזרבייג'ן, בחריין, ברוניי, מלזיה, סודאן ודרום סודאן. בעקבות התרסקות מחירי הנפט במהלך 2014 והתחרות הגוברת מצד ארה"ב, שהתחילה באותה העת בהפקת נפט מפצלי שמן, הבינו מדינות אופ"ק שהן כבר לא שולטות לבדן בשוק.

הן צירפו את רוסיה ומדינות נוספות כדי ליצור גוש חזק יותר שיכול לשלוט בנתח שוק שיכול לנוע בטווח שבין 40% - 50% מאספקת הנפט העולמית. 

על פניו נראה, לפחות עד עתה, שהשיטה עובדת. אילולי הפעולות של ארגון אופ"ק ספק אם מחירי הנפט היו מגיעים לרמתם כיום, למרות המלחמה באיראן. באופן טבעי, כל מדינה הייתה מגדילה ככל יכולתה את הפקת הנפט ומשלימה למעשה את החסר, מה שהיה מפחית את עוצמת ההשפעה של המלחמה באיראן על מחירי הנפט. 

באופן פרדוכסלי, המרוויחות העיקריות מעליית מחירי הנפט בעקבות המלחמה באיראן הן חברות אופ"ק ואופ"ק פלוס, שאינן נמצאות במפרץ הפרסי, שההכנסות שלהן ממכירת נפט גדלו. מרוויחה נוספת היא ארצות הברית שחברות הנפט שלה מוכרות יותר, מגדילות משמעותית את הרווחים שלהן ובמקביל גם את סכומי המיסים המשולמים לממשלת ארצות הברית.

למה בחרה איחוד האמירויות לפרוש מהארגון דווקא בעת הזאת

 במבט ראשון, נראה שההחלטה של איחוד האמירויות לפרוש דווקא בעת הזאת התקבלה כלאחר יד. אבל האמת היא שההחלטה התקבלה אחרי שיקול דעת מעמיק וגם בחירת התזמון הייתה מעולה. 

איחוד האמירויות החליטה לפרוש מארגון אופ"ק דווקא עכשיו משום שנוצר שילוב קריטי של תסכול כלכלי ארוך שנים יחד עם המלחמה מול איראן והמצור הימי במפרץ הפרסי. 

ההסבר הרשמי של משרד האנרגיה האמירתי היה שההחלטה משרתת את "האינטרס הלאומי". אבל מאחורי המהלך עומדים מניעים אסטרטגיים משמעותיים: מימוש השקעות ענק והיכולת להגדלת התפוקה, התפרקות למעשה של הברית בעקבות כעס על איראן בגלל הפגיעה באיחוד האמירויות באמצעות טילים, וכעס על סעודיה הן סביב מכסות הנפט מצד אחד והן בסוגיית ניגוד האינטרסים, שלא לומר העימות הכמעט גלוי בין המדינות בסוגיית המלחמה בתימן מצד שני.

* הרצון לממש השקעות עתק ולהגדיל את התפוקה: בשנים האחרונות השקיעה האמירויות מיליארדי דולרים בהגדלת כושר ייצור הנפט שלה, כשהמטרה המוצהרת היא להגיע להפקה של 5 מיליון חביות ליום. זאת לעומת 3.2 – 3.5 מיליון חביות ליום נכון להיום, כמות שלא ניתנת להפקה ולשיווק ממילא בגלל המצור האיראני על מצרי הורמוז.

זאת ועוד - באבו דאבי מעריכים כי עידן הנפט מתקרב לסיומו או שלכל הפחות הפקת הנפט תצטמצם מאד כבר בשנים הקרובות כשבמקביל מתחזקת עליית האנרגיות הירוקות. לפיכך המדינה שואפת להפיק ולמכור כמה שיותר נפט מהר ועכשיו, על מנת לממן את התוכניות העתידיות שלה לגיוון הכלכלה.

* המצור על מצר הורמוז: המלחמה בין ארה"ב וישראל לבין איראן הובילה לחסימת נתיבי הסחר הימיים במצר הורמוז, שלא לדבר על תקיפת אוניות העוברות בהם. בשל כך קיים קושי פיזי לייצא את מלוא תפוקת הנפט מהמפרץ בעת הזאת. מנהיגי איחוד האמירויות צופים בלב דואב במדינות החברות האחרות, המגדילות את מכסת הייצור שלהן לכאורה על מנת לסייע, אבל למעשה הן משאירות את איחוד האמירויות מאחור.

ברור שאם וכאשר המצב יחזור לקדמותו, הן לא תאפשרנה לאיחוד האמירויות "להשלים את החסר" ולהגדיל, ולו זמנית, את מכסת הייצור. אבל המצב שנוצר הוא, מבחינת האמירתים, גם הזדמנות. הם מנצלים את המצב שבו שוק הנפט ממילא מוגבל וסובל מבעיות, כדי לפרוש מהארגון במינימום זעזועים מיידיים למחירי הנפט. 

כוונה של איחוד האמירויות היא לפתוח את המבערים ולהציף את השוק ברגע שהנתיבים הימיים ייפתחו מחדש. וזה בדיוק החשש של ערב הסעודית. אם איחוד האמירויות תפרוש, מה בעצם ימנע משאר המדינות לשבור את הברית, להגדיל את הפקת הנפט ולגרום, בטווח הבינוני והארוך, לירידה משמעותית במחירים? לסעודיה המחירים הגבוהים חשובים במיוחד, משום שכל התוכניות הכלכליות שלה לעתיד תלויות בשמירה על מחירי נפט גבוהים.

* שבירת הברית עם סעודיה והכעס על איראן: היחסים בין איחוד האמירויות לבין ערב הסעודית ידעו לאורך השנים עליות ומורדות. לאחרונה מתקיימת קרירות ומתח גובר בין המדינות סביב מאבקי כוח פוליטיים וכלכליים במזרח התיכון, בדגש על תימן כפי שכבר הוזכר לעיל. 

בנוסף, מנהיגי האמירויות זעמו על כך שמדינות עמיתות באופ"ק, בדגש על איראן, המשיכו לתקוף ולשתק את נתיבי המעבר שלה במפרץ הפרסי. זאת למרות שחופי המפרץ שייכים לה לא פחות ואולי יותר מאשר לאיראן. הפרישה מהווה הצהרת עצמאות פוליטית מהדהדת מצד מנהיגי האמירויות, שמצהירים קבל עם שהם אינם מחויבים עוד לגוש הערבי הישן. הצעד של איחוד האמירויות משקף מבט צופה פני עתיד, תוך הבנה שסיום המלחמה יביא לשינויים משמעותיים באזור. אם השלטון באיראן יתחלף, ברור שגם איראן לא תהיה מחויבת לתכתיבי אופ"ק.

מצד שני, ברור שיתגבשו באזור בריתות חדשות שלא יתבססו בהכרח על מוצא אתני או אפילו על דת, אלא על אינטרסים אזוריים וגלובליים. לדעתי הצנועה, האמירתים מבינים שאם השלטון באיראן יתחלף, איראן תשנה את פניה ותהפוך מהאויבת הגדולה של ישראל וארה"ב לבעלת הברית הקרובה שלהן. 

בסיסי צבא של ארה"ב יוקמו באיראן ומדינות כמו קטר וכווית יאבדו את מעמדן ואת החשיבות שלהן בעיני ארה"ב. עזיבת אופ"ק מרמזת על העובדה שאיראן בחרה מראש להיות לצד ארה"ב וישראל, ולא לשבת עוד על הגדר בהמתנה לבאות.

מה המשמעות של הפרישה בטווח הקצר ובטווח הארוך, מי ירוויח ומי יפסיד

על-פי ההערכות הפרישה של איחוד האמירויות לא תגרום, בטווח הקצר, לשינויים משמעותיים במחירי הנפט בעולם. זאת משום שנכון למועד כתיבת שורות אלה, איחוד האמירויות ממילא איננה יכולה לשווק את הנפט שלה בצורה יעילה בעקבות המצור האיראני על מצרי הורמוז.

כיון שכך צפויה תנודתיות במחירי הנפט, עם מגמה של עליית מחירים בטווח הקצר. ואולם כשמביטים על הטווח הארוך, התחזיות שונות לחלוטין. התחזיות של מומחי אנרגיה וכלכלנים בעולם לגבי מחירי הנפט בעקבות פרישת איחוד האמירויות הן היווצרות מגמה בולטת של ירידת מחירים בטווח הארוך. 

אם איחוד האמירויות לא מחויבת לכמות היא מחויבת לכוחות השוק. זה אומר שככל שהיצע הנפט יגדל, כך המחירים שלו ירדו. הקונצנזוס בקרב אנליסטים בכירים כמו מומחי חברת המחקר Rystad Energy וכן בנקים בין לאומיים שאחד הבולטים שבהם הוא ג'יי פי מורגן (J.P. Morgan) הוא שפרישת האמירויות היא אירוע שידחף את מחירי הנפט למטה לאורך זמן (המינוח המקצועי בקרב כלכלנים לאירוע כזה הוא "אירוע דובי").

* שחרור של קיבולת עודפת: איחוד האמירויות היא אחת המדינות הבודדות בעלות יכולת להגדיל את ייצור הנפט באופן דרסטי ומהיר. אם וכאשר היא תעבור לייצור עצמאי בהיקף של חמישה מיליון חביות ביום, צפוי להיווצר עודף היצע מובנה בשוק הגלובלי. אם אופ"ק ירצה לשמור על מחירים, הוא יכפה על מדינות שנותרו בארגון להקטין עוד את המכסות שלהן, מה שלא סביר שיקרה. 

אם זה לא יקרה, סביר להניח שגם חלק מהמדינות, אם לא כולן, יגדילו גם הן את ייצור הנפט. מדובר בכדור שלג מתגלגל שינחית את מחירי הנפט ויציב אותם במקום שבו היו ממילא אילולי הוויסות המלאכותי של ייצור הנפט ע"י אופ"ק. בקיצור – שבירת המשמעת בקרטל ע"י מדינה פורשת אחת עלולה להקריס את מגדל הקלפים שבנו מנהיגי אופ"ק ושסייע להם לגרוף רווחי עתק לאורך יותר משישה עשורים.

* תחזיות מחיר לשנים הבאות: לדעתי הצנועה, ונראה שכמוני חושבים גם גופי מחקר שונים העוסקים בתחום, הצפי הוא שינוי משמעותי כלפי מטה במחירי הנפט בשנים הבאות.

בעוד שמחירי הנפט כרגע גבוהים מאוד בשל המתיחות הגיאופוליטית, חזרת הנפט האמירתי לשווקים עשויה להחזיר את הנפט לרמות נמוכות משמעותית בשנים הבאות. חלק מהתחזיות ארוכות הטווח אף מדברות על התייצבות באזור ה-60 עד 70 דולר לחבית נפט מסוג ברנט. 

לא מן הנמנע שמחירי הנפט ירדו אפילו מתחת למחיר הזה, ככל שיגבר השימוש באנרגיות חלופיות וככל שמדינות נוספות יפסיקו להתנהל על פי המכסות המלאכותיות שנקבעו על ידי ארגון אופ"ק ואופ"ק פלוס.

המרוויחות הגדולות מכל הסיפור יהיו, כמובן, המדינות הצורכות נפט. עם המדינות הללו ניתן למנות את מצרים, הודו, פקיסטן, סין וכמובן ישראל, ועוד מדינות רבות בעולם שצורכות נפט, לרבות מדינות רבות באירופה. בטווח הארוך, מעניין יהיה לראות איך הצעד הזה ייתן את אותותיו בשינוי מדיניות בקרב מדינות שנכון להיום מנהלות מדיניות עוינת כלפי ישראל, במטרה לרצות את מדינות הנפט, גם אם המטרה הזאת איננה מוצהרת מפורשות.

המפסידות הגדולות תהיינה מדינות הנפט, בעיקר אלה שגרפו את מירב השמנת כתוצאה מהמחירים הגבוהים. עם המדינות הללו ניתן למנות את סעודיה מצד אחד ואת רוסיה מצד שני. שתי המדינות הללו נהנו מהכנסות עתק שגדלו עוד יותר בעקבות המלחמה באיראן שהעלתה את מחירי הנפט בעולם. 

ברוסיה, הרווחים מעליית מחירי הנפט התאדו כלא היו במלחמה המתמשכת באוקראינה. בערב הסעודית, ירידת מחירי הנפט תעיק על הכלכלה הסעודית, שלא ירחק הזמן ותצטרך להיגמל מרווחי הנפט וליישם תוכניות ליצירת מקורות הכנסה חלופיים. כל אחת מחברות אופ"ק המסוגלת לכך, תנסה לפצות על הירידה במחירי בנפט באמצעות העלאת התפוקה, והעלאת התפוקה תגרם לירידות נוספות במחירי הנפט.

במצב כזה, אני יכול להעז ולומר שמחירי הנפט עשויים לרדת אל מתחת לרף של 60 דולר לחבית.

איך הפרישה של איחוד האמירויות מאופ"ק משרתת את האינטרסים הגיאופוליטיים של ארה"ב

פרישת איחוד האמירויות מברית אופ"ק משרתת באופן מובהק את האינטרסים הגיאופוליטיים של ארה"ב ותוקעת טריז משמעותי בברית הנגדית שבין רוסיה, איראן וסין. כל עוד מתנהלת מלחמה מול איראן ומצר הורמוז חסום חלקית, ארה"ב מנסה לבודד את "ציר הרשע" הכלכלי, קרי הציר העובר בין רוסיה, סין ואיראן. למהלך של איחוד האמירויות יש משמעויות אסטרטגיות מרחיקות לכת לטובת המערב וממש לא לטובת הציר הנגדי. • החלשת הציר הפיננסי של רוסיה ואיראן: ברית אופ"ק פלוס שירתה ישירות את מוסקבה וטהראן. 

רוסיה ואיראן זקוקות נואשות למחירי נפט גבוהים, כדי לממן את המלחמות שלהן (רוסיה באוקראינה ואיראן במזרח התיכון) ולשרוד את הסנקציות האמריקאיות והאירופיות, שלמרות ההכחשות של רוסיה נראה שהן פגעו בה מאד לאורך השנים. 

בנוסף פרישת האמירויות, שהיא אחת משתי המדינות היחידות בקרטל עם יכולת ייצור עודפת אמיתית (לצד סעודיה), מקשה על רוסיה ואיראן לתאם קיצוצים בהפקת נפט שיקפיצו את המחירים בעולם. אם וכאשר תסתיים המלחמה, ובמיוחד אם השלטון באיראן אכן ישתנה בצורה כזאת או אחרת, אני מאמין שגם איראן תגדיל משמעותית את ייצור הנפט ולא ממש תתחשב בסעודים, ברוסים או בכל אחד אחר. בתום המלחמה המאבק לא יהיה על מחירי נפט אלא על נתח שוק.

* פגיעה בביטחון האנרגטי של סין: סין היא יבואנית הנפט הגדולה בעולם והיא נשענת על היציבות שמספק קרטל אופ"ק כדי להבטיח את מחירי האנרגיה שלה. לכאורה, ירידת מחירי הנפט עולה בקנה אחד עם הצרכים של סין. אבל יחד עם זאת, הביטחון האנרגטי שלה נפגע משום שלא בטוח שאיראן שאחרי המלחמה תהיה ממש להוטה לספק לסינים את כל צרכי הנפט, ובוודאי שלא במחירים שסין מקבלת היום. 

בנוסף, לאורך שנים סין תרגמה את מחירי הנפט הנמוכים שלהם זכתה מאיראן להורדת עלויות הייצור, מה שהבטיח לה נתח משמעותי במכירות בארצות הברית ובמערב בכלל. אם מחירי הנפט יהיו נמוכים בכל העולם, סין עלולה לאבד את היתרון הזה ואיתו גם נתחי שוק משמעותיים בכלל המוצרים שהיא משווקת, למעט אולי מחצבים. 

בנוסף, בייג'ינג בנתה על הידוק היחסים עם גוש אופ"ק פלוס (כולל הסכמים ארוכי טווח עם איראן ורוסיה) כדי לעקוף את ההגמוניה האמריקאית. ירידה משמעותית במחירי הנפט תבטל למעשה את היתרון של המדינות המפיקות ותעביר את הכוח לידי המדינות הרוכשות, שיוכלו לבחור ממי לרכוש נפט ובאיזה מחיר. 

והבעיה האחרונה מבחינת סין היא שפירוק הדרגתי של הקרטל יחייב אותה להתחרות בשוק אנרגיה פתוח ותנודתי יותר, שבו לארה"ב (כיצרנית הנפט הגדולה בעולם) יש השפעה עצומה. סביר מאד להניח שארה"ב אכן תעשה שימוש ביתרונות שלה כדי לפגוע בסין, וסביר שהפגיעה תהיה חזקה, מיידית וכואבת. אין לארה"ב סנטימנטים, ובעיקר לא כשמדובר באינטרסים כלכליים.

* חיזוק האחיזה של ארה"ב במפרץ ומלחמה באינפלציה: נשיא ארה"ב, מר דונלד טראמפ, נלחם בקרטל אופ"ק במשך שנים עוד מאז כהונתו הראשונה כנשיא. הוא דרש ממנהיגות הארגון להוריד את מחירי האנרגיה. ולחזור לפעול על פי כוחות השוק. פרישת איחוד האמירויות עשויה בהחלט, ובצדק, להיתפס כהישג פוליטי וכלכלי עצום עבורו. 

זאת, גם אם ארה"ב לא גרמה במישרין לפרישה. בטווח הארוך, הגדלת היצע הנפט מעבר למכסות שנקבעו באופן שרירותי על ידי אופ"ק תסייע בהורדת מחירי הדלק ובמיתון האינפלציה בארה"ב ובעולם. 

מנהיגי איחוד האמירויות הבהירו שהם מעדיפים תיאום כלכלי וצבאי הדוק עם ארה"ב וישראל (במיוחד בניהול המשבר והמצור הימי מול איראן), על פני הכפפה של האינטרסים שלהם בפני החלטות של קרטל שבו חברות אויבות מושבעות שלה, בדגש על איראן, ואויבות בלתי מוצהרות שלה בדגש על סעודיה.

המהלך של אבו-דאבי מפרק הלכה למעשה את המבנה הריכוזי שאפשר במשך עשורים לרוסיה לשתף פעולה עם המזרח התיכון, בדגש על מדינות הנפט, תוך ניצול המחירים הגבוהים לטובתה. בנוסף הוא מייצר עבור איראן קושי משמעותי לממן את הטרור שלה, שהסתמך רובו ככולו על הכנסות גבוהות ולא פרופורציונליות שנבעו ממחירי נפט גבוהים משמעותית ממחירו אילו שוק הנפט היה חופשי באמת.

ואם באלה לא די, הצעד של איחוד האמירויות מחליש את הניסיון של סין לייצר חזית כלכלית אנטי-אמריקאית יציבה, שחלק משמעותי ממנה נשען על מחירי נפט גבוהים (כשסין, כמובן, נהנתה ממחירי נפט נמוכים) ועל שליטה במכסות הנפט.

סעודיה אמנם הכתיבה את מחירי הנפט ואת המכסות, אבל מי שתרגם את המגבלות הללו ליתרון מסחרי וגיאו אסטרטגי משמעותי היו דווקא הסינים, שקבלו מאיראן הרבה נפט, במחירים שוברי שוק. מצד שני, המרוויחות הגדולות הן צרכניות הנפט, שיוכלו להנות מריבוי מקורות ומהיכולת לבחור את ספקיות הנפט המועדפות עליהן והזולות ביותר. 

הכוח יעבור מספקיות הנפט לרוכשות, והמאבק יהיה על נתח שוק ולא על המחיר. מדובר בשינוי משמעותי, שיכול להוביל לקריסתן של בריתות ישנות מצד אחד, וליצירה של בריתות חדשות, כולל בריתות חדשות עם ישראל, מצד שני. 

ככלל, נדמה שהעולם כולו עשוי להנות מנסיקה כלכלית, שמתחילה בצעד אחד של מדינה אחת נגד ארגון אחד שלאורך עשורים ניצל את כוחו ואת מעמדו בשירותן של מספר מצומצם של מדינות, ופגע משמעותית במדינות אחרות ובכלכלה העולמית בכלל. ועל זה אמרו חכמים "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים".