גמול מוכרת את מלון גולדאר בנתניה ב-25.8 מ' ש': הרוכש הוא משקיע פרטי זר
גמול חברה להשקעות, שרכשה את מלון גולדאר בנתניה ב-8 מיליון דולר ב-2005, מוכרת עתה את המלון ב-25.85 מיליון שקלים. המלון, ברמת 3 כוכבים, כולל 150 חדרים וממוקם בסמוך לכיכר המרכזית בנתניה ובמרחק הליכה מחוף הים.
במסגרת הסכם המכירה נקבע כי התמורה תשולם לגמול בארבעה תשלומים, כשהאחרון בהם ישולם ב- 1 ביוני 2009, מועד המסירה לקונה. כתוצאה מהמכירה תרשום החברה רווח של מיליון שקלים לפני מס. הרוכש הינו משקיע זר פרטי, כך נודע ל- Bizportal.
מכירת גולדאר הינה צעד נוסף לגמול חברה להשקעות בע"מ, העוסקת בהשקעות בחברות נדל"ן, מלונאות ושוק ההון, בשרשרת המימושים שמבצעת גמול מאז הוחלפה הצמרת הניהולית של החברה. באוגוסט 2008 מונה ליאון רקנאטי ליו"ר החברה, ולאחר מכן מונו ארז בנדל ועמי קרופיק למנכ"לים משותפים של החברה. תחת ההנהלה החדשה ביצעה גמול סדרה של מימושים לשיפור מצבה הפיננסי, וזאת בהיקף כולל של כ-100 מיליון שקל.
בשבוע התקשרה בהסכם עם אקוואריוס ייזום ופיתוח נכסים, שהינה חברה נכדה בבעלות מלאה של משולם לוינשטיין, למכירת 2 קומות משרדים במגדל לוינשטין תמורת 25.5 מיליון שקלים. בנוסף, מכרה גמול את אחזקותיה בחברת פולאר (תמורת כ-16 מיליון שקל), בחברת מטיס קפיטל (תמורת כ-22 מיליון שקל), במניות נצבא (בשווי של כ-7.5 מיליון שקל), בחברת איל מיקרוגל (תמורת כ-13.5 מיליון שקל), ובבית הדיור המוגן "מג'יק פיוצ'ר" (תמורת כ-16 מיליון שקל).

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.