יקירת המדור, ח"כ שלי יחימוביץ' קוננה השבוע, כי "קובי הבר (הממונה על התקציבים באוצר) הוא האיש החזק במדינה...". חברת הכנסת הנמרצת המשיכה וטענה, כי מי שקובע את תקציב המדינה ואת הקיצוצים השונים הם פקידי האוצר ואילו השרים וחברי הכנסת עורכים לאחר מכן דיון "צבעוני" שמתקן קלות חלק מהתקציב שלבסוף מאושר.

אני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל הפעם אני לא יכול שלא להסכים עם ח"כ יחימוביץ'. אין ספק שמשקלם של פקידי האוצר בקביעת סדר היום הכלכלי במדינה גדל מאוד בשנה האחרונה. הם קובעים מה היא מסגרת התקציב, יעד הגרעון ולמי לקצץ. הם מחליטים כיצד לחלק את העוגה התקציבית ואת סדרי העדיפויות ולעיתים אפילו גורלות של בני אדם.

אבל התופעה של צמיחת הדומיננטיות של פקידי האוצר לא נובעת מהכוחניות שלהם או האובססיה של פקיד זה או אחר לשלוט. פקידי האוצר מתווים את המדיניות הכלכלית בישראל בשל העובדה הפשוטה והעצובה שאין מי שיעשה זאת טוב מהם.

כבר זמן רב לא ראינו כאן ראש ממשלה שממנה למשרת שר האוצר איש מקצוע. אישיות כלכלית מקצועית בכירה ובעלת ניסיון שאינטרסים לא משנים את שיקול הדעת שלו/שלה ולא מקהים את חושיו/ה. אפילו נתניהו, שהיה לדעת רבים שר האוצר הטוב ביותר שהיה כאן אי פעם, החל להיראות בשלהי כהונתו יותר כפוליטיקאי אינטרסנט מאשר אישיות כלכלית.

אז מי אתם רוצים שיתווה את המדיניות הכלכלית?

שר מ"קדימה" - שאי אפשר לדעת מה הדעות שלו ולמי הוא מחובר?

שר מ"העבודה" שידקלם סיסמאות נבובות בזכות מדיניות כלכלית אחראית ולא יעשה כלום בקשר לכך? שר מ"הליכוד" שבעוד כמה שנים יתברר שחבריו זכו לצ'ופרים נאים?

או להבדיל, שר מהמפלגות החרדיות שיפעל במרץ להנצחת העוני והדלות של האוכלוסייה אותה הוא מייצג?

צודקת ח"כ יחימוביץ', שאומרת כי פקידי האוצר מראים סימני התלהבות יתר מתפקידם ובתקציב האחרון הם הניחו יד כבדה על כמה מהשכבות החלשות על מנת לממן את המלחמה. לא צריך להיות קארל מרקס בשביל להבין שהאחרונים שצריכם לשאת בעלות הלוחמה הן השכבות החלשות.

נכון שהיקף הקצבאות צמח בשנים האחרונות בהיקף לא פרופורציונלי לגידול בהיקף האוכלוסייה, אבל כך גם היקף השחיתויות והסיאוב במשרדי הממשלה ושם צריך להכות.

פקידי האוצר נוטלים לעצמם סמכויות רבות לא רק בשל הכשל השלטוני, כי אם בשל הכשל האזרחי. בינינו, כמה אזרחים רתחו מזעם לנוכח הקיצוצים או בשל סעיפים אחרים בתקציב? למי אכפת? נשמע פטרוני?

מי שעקב אחרי החדשות השבוע יכול היה לראות את ההפגנות האלימות שפרצו בהונגריה. ההונגרים לא יצאו לרחובות בגלל שהם סתם חמומי מוח. הם יצאו לרחובות בגלל שראש הממשלה שלהם הודה ששיקר להם. לא תאמינו במה הוא שיקר. ראש הממשלה ההונגרי שיקר בנוגע לתקציב המדינה, יעד הגרעון ועוד עניינים שכאלה. אתם מבינים את זה? ההונגרי הממוצע לא ייתן שילעיטו אותו בנתונים כלכליים שגויים. על זה הוא מוכן לצאת לרחוב. רק ניתן לדמיין מה היו עושים ההונגרים אם היו מקצצים להם בקצבאות.

פקידי האוצר אינם אשמים במצב. נהפוך הוא, יש לשבחם על כך שהם אינם מקטינים ראש, ולמרות הסביבה הפוליטית הלא תומכת הם מנסים לשנות ולקדם - אם כי לעיתים השינויים האלו רדיקליים מידי. אם ח"כ יחימוביץ' רוצה שינוי, היא צריכה להאיץ בכמה מחבריה האיכותיים שיחלו לשאת בנטל השלטוני כדי שזה לא ייפול כולו על פקידים שלא נבחרו - ובסך הכל הם עושים הרבה מעבר למה שמוטל עליהם בשל אותו ואקום שלטוני.

אפילו במצב הזה, אופטימיסט מושבע שכמוני מסוגל למצוא נקודת אור. לפחות אפשר להתנחם בעובדה שבאוצר לא יושבים היום טכנוקרטים מיושנים, אלא רפורמיסטים מתקדמים שטובת המשק נמצאת בראש מעייניהם. כל עוד זה המצב אפשר לדאוג פחות. בהקשר הזה, ידידה יקרה שלי כרמלה סופרנו (כן היא מסדרת הגנגסטרים "הסופרנוס" בטלוויזיה) אמרה השבוע: "לפעמים נדמה שאנחנו דואגים כל החיים, ובשביל מה?", אז כל מה שנותר לי הוא לאחל לכולנו שבשנה הבאה נדאג פחות.