אני לא יכול לספור כמה פעמים בחיים שלי אמרו לי, מבוגרים ממני, אבות, אמהות, סבים, סבתות, מורים מורות, מפקדים ומפקדות את המשפט האלמותי - "מתי החזקת ספר בפעם האחרונה?". "להחזיק ספר" היה ביטוי שכיח בפי כל דורות מחנכיי שניסו להבהיר לי בשנות ה-80, בואך 90, שאני משחק יותר מדי בגולות, באטארי, בגוגואים, בגומי 'חת 'תיים 'לוש, בקלאס, ב"הורדות שבויים" והמשיכו עד לימי הפוגים העליזים.

כמובן, שרוב מוחץ של הכתובים הנ"ל לא "החזיקו ספר" גם הם, אבל איכשהו משהו הצליח לחלחל במרוץ השנים. אז נכון, מצד אחד, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכותב שורות אלה לא היה בלשון המעטה ממצטייני בית הספר הריאלי בחיפה, לא זוכה פרס הפוליצר לגילאי 10-14, לא גרף נובל מעוטר בפצעי בגרות ואלוהים שיסלח לי, אפילו לא סמיילי בשיעוריהן האלמותיים של גברת נני גירסאי המורה לאנגלית, גברת הדסה מנור לספרות או גברת מלי צנגוט המורה לגיאוגרפיה. אך מצד שני, לקראת אמצע שנות ה-20 שלי, במקום להחזיק ספר החלטתי ביחד עם חברי הטוב ביותר יוסי לחם, להחזיק דף ועט וזמן קצר לאחר מכן את פונט הדיוויד 12 במעבד התמלילים ולכתוב ספר. כך נולד במשקל 400-430 גרם, ילדינו הראשון העונה לשם 'יחצנות, שחצנות וקצת חריף'. הגרפיקה הייתה עצמית, העריכה הייתה עצמאית והשיווק פייסבוקאי.

* אייס רוצה להכיר אתכם טוב יותר. לפרטים המלאים - לחצו כאן

מעולם לא היינו אנשי ספר דגולים, לא כותבי מניפסטים פוסט דרוויניסטים ואפילו לא עורכי משנה בעיתון בית הספר. אבל אנחנו הוכחה חיה שעולם הספרים לא מתחיל בפושקין ונגמר בדוסטוייבסקי. הוכחנו לכולם אך יותר מכך לעצמינו, שכח המילה הכתובה וקדושת הספר היא נחלת כל ילד חולמני מציר קריות-חיפה. כדי להשלים את סיפור הדון קישוט העצמי שלנו, הבנו שלכולם קצת קל וקשה בחיים, אך מכיוון שלנו קצת יותר קל מקשה, החלטנו לוותר על המיליארדים המובטחים לסופרים צעירים במדינה, ולתרום את רווחי הספר למי שקצת יותר קשה מקל. לאחר מכירות מכובדות ביותר בשנה הראשונה להוצאה לאור, העברנו את רווחי הספר לעמותת 'זיכרון מנחם' שעושה עבודת קודש בהנעמת זמנם של ילדים בעלי מחלות סופניות.

יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבישראל של שנות האלפיים ישנו קוץ לכל אליה. שבוע הספר נפתח בקרוב וכמו חתנים ביום חתונתם הוצאנו את הברלנטין מהארון אל תוך השיער, שמנו מסרק בגרב והחלטנו להוציא את מרכולתנו לצד אלילי הספר של הארץ הטובה. (לא) הופתענו לגלות שעולם הרוח הפך לזירת אגרוף פלסטית, דורסנית ומכוערת. הדוכנים סגורים מראש בכל הארץ ואין מקום לאף סופר צעיר או צעיר בנפשו בשום פיסת בלטה בשום עיר שלא מכר את נשמתו לטייקוני המו"לים. ישנו סיכוי גדול יותר לקחת אישה ולבנות לה בית פרטי בדמי מפתח למרגלות מגדלי האקירוב-אריסון-טראמפ מאשר לקבל דוכן בשבוע הספר ברפת של אליכין.

נרחיק ונחשוף שאף בחלק מאותן הערים (שעל כבודן אנו שומרים בלב כבד) אף ציינו בפנינו שהאירועים הופרטו לרשתות הגדולות. אז אני אומר, וואלאק סבבה, בשלב הראשון אני מציע מעכשיו שאת שבועות ינהלו תנובה וטרה, ובשלב השני נפריט את פסח לחברת אסם. ויש לי חלום, כמו שאמר הקינג, שנוכל להפריט גם את יום הסכרת לעלית ונגיע גם לרגע המיוחל בו יום ללא עישון ינוהל על ידי דובק.

למרות שהנימה השמולית-ליפית הייתה תומכת מסר בטור זה, לא אסכם ב"פאוור טו דה פיפל" ולא באוהלים אל מול כיכר רבין, אלא פשוט בחשבון פשוט, אז ריד מיי ספר - עשרות אלפי השקלים שנתרמו מהפרויקט שלנו בתיווכו של היהודי היקר העונה לשם צוקרברג, שוות עשרות ומאות אלפי מכירות של הרשתות הגדולות. אז אולי, במחשבה שנייה, ברוח הפסקה הקודמת, בישראל של שנות האלפיים אני עוד יכול לקום ולראות אוהלי של סטימצקי, צומת ספרים, דן בראון וג'יי קי רולינג מול הבית של אבא שלי בקריית חיים.