נכים נכה
צילום: Istock

נכה שילם רק חלק ממה שהתחייב לחברה שהתאימה את רכבו - מה קבע בית המשפט?

האיש קיבל הלוואה בסכום של 185 אלף שקל מהביטוח הלאומי לטובת אבזור הרכב בהתאם לצרכיו, תוך התחייבות להעביר את הכסף לחברה שביצעה את העבודה. הוא החליט להשאיר בידיו כ-40 אלף שקל, והשופט קבע כי יעביר את הכסף, בנוסף להוצאות משפט
עוזי גרסטמן |

בית משפט השלום בבאר שבע חייב באחרונה נכה לשלם כ-50 אלף שקל לחברה שעוסקת בהתקנת אביזרים לרכב. הנכה החליט לשמור לעצמו חלק מההלוואה שקיבל מהמדינה לצורך התאמת רכבו לצרכים המיוחדים שלו, במקום להעביר אותה במלואה לחברה שביצעה את העבודה, כנדרש. נשיא בית המשפט, השופט עמית יריב, קבע כי במעשה הזה הפר הנתבע את ההתחייבות שלו כלפי הביטוח הלאומי וגם כלפי חברת התקנות האביזרים לרכב. הוא חייב אותו לשלם את הסכום שנתבע, בתוספת של הוצאות משפט.

בתביעה שהגישה החברה לבית המשפט, באמצעות עורכי הדין רן שדה וליטל פאשה, נטען כי ביוני 2015 חתם הנתבע מולה על טופס התקשרות להתקנת אבזור וציוד לרכב, במטרה להתאים אותו לנכות שלו, בסכום כולל של 274,516 שקל. ואולם לטענת החברה, הוא לא רצה לשלם את הסכום במלואו, וסירב לשלם לה סכום של כ-40 אלף שקל שהיה אמור להעביר עבור העבודה שבוצעה.

מנגד, טען הנתבע, שיוצג על ידי עו"ד שרון ברבי, כי בתביעתה מבקשת החברה למעשה לנכס לעצמה שלא כדין את מלוא הכספים שקיבל מהביטוח הלאומי בעניין התאמת הרכב. לדבריו, הוא פרע את החוב שלו לתובעת במלואו, כשיתרת הכספים שקיבל מביטוח לאומי, בסכום של 40 אלף שקל, נועדה לכסות את הרכישה של אביזרים ברכב אחר, שאינו קשור להליך.

השופט יריב ציין כי בשל הנכות שלו, העניק הביטוח הלאומי לנתבע הלוואה בסכום של כ-185 אלף שקל לצורך אבזור רכבו, כשלפי הנהלים הוא מחויב לשלם לחברה המתקינה את התשלומים המגיעים לה עבור האבזור ללא דיחוי. השופט הדגיש כי בשונה מקצבת נכות, כספי הלוואת אבזור מיועדים מלכתחילה לחברה המאבזרת ולא לנכה, ואילו הפרה של ההתחייבות מצדו להעביר אליה את הכספים, עלולה להוביל לכך שהוא יהיה חייב להחזיר אותם למוסד לביטוח לאומי, ובכך למעשה תתבטל ההטבה שלו.

לדברי השופט, במקרה הזה ההלוואה הועברה לחשבון של הנתבע בשני חלקים – הראשונה היתה בסכום של כ-105 אלף שקל, והשנייה בסכום של כ-80 אלף שקל. לטענת התובעת, החלק הראשון הועבר אליה במלואו, ואליו מהחלק השני הועברה אליה מחצית הסכום בלבד. כלומר הסכום הכולל שהועבר אליה היה כ-145 אלף שקל. לדבריה, המחצית השנייה מתוך החלק השני - סכום של כ-40 אלף שקל, שייכת בעצם לה, ואילו הנתבע לא רשאי היה להחליט בעצמו ולשמור את הכסף ברשות עצמו.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

השופט קבע כי החברה צודקת בטענות שלה, ובנוסף דחה את הניסיונות של הנכה להתנער מהמחויבות שלו כלפיה, שאחד מהם היה, כאמור, הטענה כי הסכום הנ"ל נועד לכסות את העלויות של אבזור ברכב שאינו קשור לתביעה הנוכחית, במסגרת פשרה שאליה הגיע לכאורה עם הביטוח הלאומי. לדברי עמית, הטענה לא גובתה בראיה כלשהי, ואף היתה בניגוד למכתב מפורש שהעביר המוסד לביטוח לאומי, שלפיו ההלוואה שהועברה לחשבון הבנק שלו נועדה כולה לתשלום לחברה התובעת בגין האבזור של הרכב הנוכחי שלו.

"הפועל היוצא הוא שהנתבע התחייב בחתימתו להעביר לתובעת באופן מיידי כל סכום שיקבל מהמוסד לביטוח לאומי בעבור אבזור הרכב. הנתבע הפר התחייבותו כלפי התובעת (וכלפי המוסד), כך שעליו לשלם לתובעת סך של 42.2 אלף שקל", כתב השופט בפסק הדין שלו. בנוסף השופט חייב את הנתבע לשלם לחברה גם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 7,350 שקל.

קיראו עוד ב"משפט"

אנשים שמוגבלים בניידות וזקוקים לכסא גלגלים עשויים לקבל הלוואה לרכישה ולהתקנה של אבזרים לרכב מותאם. הסיוע ניתן למי שנוהג בעצמו ולמי שאדם אחר נוהג עבורו ומסיע אותו, בין אם מדובר בסיוע ראשון או בסיוע חוזר. הסיוע ניתן עבור אביזרים חדשים בלבד. ההלוואה תיהפך למענק כעבור חמש שנים, אלא אם המוסד לביטוח לאומי דרש להחזיר אותה לפני כן.

מי שזכאים לקבל את ההלוואה לצורך אבזור רכב הם נכים שמקבלים קצבת ניידות, שעונים על התנאים הבאים: הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים קבעה כי הם זקוקים לכסא גלגלים ומשתמשים בו; המכון הרפואי לבטיחות בדרכים קבע כי הרכב המתאים להם הוא רכב לאבזרים - רכב שניתן להיכנס לתוכו, או לנהוג בו בישיבה בכסא גלגלים, וקבע אילו אביזרים נדרשים להם לצורך נהיגה או הסעה ברכב; הם לא זכאים לפי כל חוק או הסדר אחר לקבל אביזרים מסוג האביזרים המיוחדים, או מענק לרכישת אביזרים ולהתקנה שלהם ברכב, ואם הם זכאים - בחרו לקבל את ההלוואה הנ"ל במסגרת הסכם הניידות. הם, או האפוטרופוס שלהם או מורשה הנהיגה, חתמו על כתב התחייבות שבו התחייבו, בין השאר, לבטח את האביזרים במלוא ערכם, שהיה נכון לזמן שבו הם הותקנו ברכב, וכל עוד הם מחזיקים ברכב הזה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
גלברט כהנא
צילום: פנימי

נדחתה תביעת גלברט כהנא נגד עובדת לשעבר שהקימה משרד מתחרה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את תביעת משרד קשרי המשקיעים גלברט כהנא נגד עובדת בכירה לשעבר, חן ליבנה, בטענה כי ניצלה סודות מסחריים לאחר שעזבה והקימה משרד עצמאי. מנגד, התקבלה תביעתה של ליבנה בטענה לאפליה בשכר לעומת עמית גבר שביצע עבודה זהה. השופטת קבעה כי הפער נבע משיקולים מגדריים, וכי "הזכות לשכר שווה עבור עבודה שווה ערך היא זכות יסוד שאינה ניתנת לוויתור"

עוזי גרסטמן |

בחדרי הישיבות של אחד ממשרדי קשרי המשקיעים המוכרים בתל אביב, התגלגל סיפור שבתחילתו נדמה היה כמו עוד עזיבה רגילה של עובדת בכירה, אך בהמשכו נהפך למאבק משפטי חריף על סודות מסחריים, תחרות הוגנת ושוויון בשכר. חן ליבנה, ששימשה במשך שנים ארוכות בתפקיד ניהולי בכיר במשרד גלברט כהנא, החליטה לעזוב ולהקים משרד עצמאי בתחום דומה. זמן קצר לאחר מכן טען המשרד לשעבר כי ליבנה ניצלה מידע עסקי רגיש, גנבה לקוחות והפרה את חובת האמונים שלה.

מנגד, ליבנה טענה כי מדובר בניסיון להשתיק את הצלחתה העצמאית ולפגוע בשמה הטוב, וכי היא פעלה בהגינות מלאה מיום שעזבה. במקביל, היא הגישה תביעה נגד המשרד בטענה לאפליה בשכר, לאחר שהתברר כי עמית גבר שביצע עבודה זהה לשלה קיבל שכר גבוה משמעותית, אף ששניהם נשאו באחריות זהה והחזיקו בוותק דומה.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בהרכב שבראשו עמדה השופטת הדס יהלום, נדרש להכריע בשתי התביעות שהוגשו זו כנגד זו. מצד אחד, טענות המעסיק להפרת סודיות ופגיעה במוניטין; מצד שני, טענות העובדת לאפליה מגדרית בשכר. ההכרעה, כך מתברר, לא הותירה מקום לספק: בית הדין דחה את תביעת גלברט כהנא וקיבל את תביעתה של ליבנה.

"הטענות בדבר גזילת סודות מסחריים נותרו כלליות"

בפסק הדין נקבע כי החברה לא הצליחה להוכיח קיומם של סודות מסחריים כהגדרתם בחוק עוולות מסחריות, או כי ליבנה עשתה שימוש במידע רגיש שנאסף במהלך עבודתה. "הטענות בדבר גזילת סודות מסחריים נותרו כלליות ובלתי מבוססות", נכתב בהכרעת הדין. השופטת ציינה כי עצם העובדה שעובדת בכירה מכירה את לקוחות החברה ואת דפוסי פעילותה אינה הופכת את המידע שברשותה לסוד מסחרי אלא אם הוכח כי מדובר בנתונים ייחודיים, סודיים או חסויים שלא ניתן להשיגם באמצעים לגיטימיים.

עוד הודגש כי אין מניעה חוקית שעובדת לשעבר תקים עסק עצמאי בתחום שבו עסקה בעבר, כל עוד אינה מנצלת מידע סודי או מפרה התחייבות חוזית תקפה. "הזכות לחופש עיסוק היא זכות יסוד, והיא אינה נשללת רק משום שהמעסיק מבקש לשמור לעצמו יתרון עסקי", כתבה השופטת בהכרעתה, והוסיפה כי "לא ניתן לשלול מאדם את האפשרות להתפרנס בכבוד רק משום שצבר ניסיון במסגרת מקום עבודתו הקודם".

גלברט כהנא
צילום: פנימי

נדחתה תביעת גלברט כהנא נגד עובדת לשעבר שהקימה משרד מתחרה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את תביעת משרד קשרי המשקיעים גלברט כהנא נגד עובדת בכירה לשעבר, חן ליבנה, בטענה כי ניצלה סודות מסחריים לאחר שעזבה והקימה משרד עצמאי. מנגד, התקבלה תביעתה של ליבנה בטענה לאפליה בשכר לעומת עמית גבר שביצע עבודה זהה. השופטת קבעה כי הפער נבע משיקולים מגדריים, וכי "הזכות לשכר שווה עבור עבודה שווה ערך היא זכות יסוד שאינה ניתנת לוויתור"

עוזי גרסטמן |

בחדרי הישיבות של אחד ממשרדי קשרי המשקיעים המוכרים בתל אביב, התגלגל סיפור שבתחילתו נדמה היה כמו עוד עזיבה רגילה של עובדת בכירה, אך בהמשכו נהפך למאבק משפטי חריף על סודות מסחריים, תחרות הוגנת ושוויון בשכר. חן ליבנה, ששימשה במשך שנים ארוכות בתפקיד ניהולי בכיר במשרד גלברט כהנא, החליטה לעזוב ולהקים משרד עצמאי בתחום דומה. זמן קצר לאחר מכן טען המשרד לשעבר כי ליבנה ניצלה מידע עסקי רגיש, גנבה לקוחות והפרה את חובת האמונים שלה.

מנגד, ליבנה טענה כי מדובר בניסיון להשתיק את הצלחתה העצמאית ולפגוע בשמה הטוב, וכי היא פעלה בהגינות מלאה מיום שעזבה. במקביל, היא הגישה תביעה נגד המשרד בטענה לאפליה בשכר, לאחר שהתברר כי עמית גבר שביצע עבודה זהה לשלה קיבל שכר גבוה משמעותית, אף ששניהם נשאו באחריות זהה והחזיקו בוותק דומה.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בהרכב שבראשו עמדה השופטת הדס יהלום, נדרש להכריע בשתי התביעות שהוגשו זו כנגד זו. מצד אחד, טענות המעסיק להפרת סודיות ופגיעה במוניטין; מצד שני, טענות העובדת לאפליה מגדרית בשכר. ההכרעה, כך מתברר, לא הותירה מקום לספק: בית הדין דחה את תביעת גלברט כהנא וקיבל את תביעתה של ליבנה.

"הטענות בדבר גזילת סודות מסחריים נותרו כלליות"

בפסק הדין נקבע כי החברה לא הצליחה להוכיח קיומם של סודות מסחריים כהגדרתם בחוק עוולות מסחריות, או כי ליבנה עשתה שימוש במידע רגיש שנאסף במהלך עבודתה. "הטענות בדבר גזילת סודות מסחריים נותרו כלליות ובלתי מבוססות", נכתב בהכרעת הדין. השופטת ציינה כי עצם העובדה שעובדת בכירה מכירה את לקוחות החברה ואת דפוסי פעילותה אינה הופכת את המידע שברשותה לסוד מסחרי אלא אם הוכח כי מדובר בנתונים ייחודיים, סודיים או חסויים שלא ניתן להשיגם באמצעים לגיטימיים.

עוד הודגש כי אין מניעה חוקית שעובדת לשעבר תקים עסק עצמאי בתחום שבו עסקה בעבר, כל עוד אינה מנצלת מידע סודי או מפרה התחייבות חוזית תקפה. "הזכות לחופש עיסוק היא זכות יסוד, והיא אינה נשללת רק משום שהמעסיק מבקש לשמור לעצמו יתרון עסקי", כתבה השופטת בהכרעתה, והוסיפה כי "לא ניתן לשלול מאדם את האפשרות להתפרנס בכבוד רק משום שצבר ניסיון במסגרת מקום עבודתו הקודם".