מס הפחד: הפרוטקשן מתפשט בישראל

הוא פותח את החנות מוקדם בבוקר, הרבה לפני שהעיר מתעוררת. יש לו סדר קבוע: אור, מוזיקה ברקע, סידור הסחורה, תזכורת לעצמו שהיום הוא חייב למכור יותר מאתמול. ואז מגיע הטלפון, או הביקור. מישהו רק רוצה לדבר. לפעמים זו הצעה לשירות שמירה, לפעמים זו שיחה שמתחילה בנימוס ומסתיימת בתחושה כבדה בבטן, ולפעמים לא צריך כלום: שריטה ברכב, חלון שנשבר באמצע הלילה, ירייה שנשמעת ליד מקום העסק או באתר העבודה. זו לא שיחה על ביטחון, זו לא עסקה, זו הודעה. בישראל קוראים לזה דמי חסות. בעולם קוראים לזה פרוטקשן. אבל בישראל, כמו בהרבה מדינות אחרות, מי שמציע הגנה הוא לא פעם מי שמייצר את הסכנה, או לפחות נהנה ממנה.

במשך שנים ארוכות התופעה הזו נעה בין שוליים למרכז. היו אזורים שבהם דיברו עליה בקול רם יותר, והיו תקופות שבהן היא נבלעה בתוך שיח רחב יותר על אלימות ופשיעה מאורגנת. אבל בשנים האחרונות דמי החסות נהפכו, יותר ויותר, לתופעה שחוצה ענפים, מקומות וסוגי אוכלוסייה. גם מי שלא פוגש אותה ישירות מכיר את הרמזים: שמירה פרטית שמופיעה פתאום ליד אתר בנייה, דרישה לתשלום קבוע כדי שלא ייגרם נזק, מחיר שנראה כמו עלות שירות אבל בפועל מתפקד כמו מס שמוטל בכוח. זו כלכלה של פחד שמצליחה להתקיים בדיוק במקום שבו אנשים מאבדים אמון ביכולת של המדינה להגן עליהם, או פשוט חושבים שהמחיר של תלונה יהיה גבוה מדי.

אחת הבעיות המרכזיות היא שתופעת הפרוטקשן, מטבעה, לא מתנהגת כמו עבירה רגילה. היא לא תמיד נפתחת בהודעה מפורשת, לא תמיד מלווה באיום ישיר, ולעתים היא עטופה במה שנראה כמו שירות לגיטימי. במשך שנים, כך גם תיאר מרכז המחקר והמידע של הכנסת, גביית דמי חסות בכלל לא הוגדרה כעבירה נפרדת בחוק, ולכן ההליכים הפליליים בנושא נוהלו על בסיס סעיפים אחרים כמו סחיטה, אלימות, איומים או גרימת נזק. רק באוגוסט 2023 נכנס לתוקף תיקון 146 לחוק העונשין, שבו הוגדרה עבירת גביית דמי חסות ונקבעה לה ענישה.

החוק הזה נועד לשנות את כללי המשחק. לפי ההגדרה שמופיעה בניתוח הנתונים שהוגש לכנסת, מדובר במצב שבו אדם מנצל מצוקה של מי שחושש מפגיעה בגוף או ברכוש, ודורש או מקבל דבר שאינו מגיע לו כדין, או גובה תמורה "העולה במידה בלתי סבירה על התמורה המקובלת", בין אם מדובר בדרישה לתשלום ובין אם מדובר בשירות שמחירו מנופח באופן קיצוני. מעבר לכך, החוק כולל גם מנגנון חשוב שמחזק את האפשרות להוכיח את העבירה: במקרים של תשלום שיטתי או מתמשך, ובסביבה שבה התרחשו לכאורה עבירות נגד גוף או רכוש, נוצרת חזקה שלפיה הגובה ידע שהתשלום ניתן מתוך מצוקה, אלא אם יוכיח אחרת. זו נקודה דרמטית, כי היא פוגעת בלב ההגנה של מי שמנסים להציג גבייה עבריינית כעסקה עסקית.

• שב"כ ייכנס לתמונה? "פרוטקשן הוא טרור"
• הפרוטקשן מגיע לשליחי וולט - מה יהיה השלב הבא?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

ועדיין, גם כשהחוק השתנה, המציאות לא מתיישרת מיד לפי סעיפי החוק. מרכז המחקר והמידע של הכנסת ניתח את נתוני הדיווח שנמסרו במסגרת חובת הדיווח שנקבעה בתיקון עצמו, והנתונים משקפים את גודל האתגר. בתקופת הדיווח הראשונה, שנמשכה כשנה וחמישה חודשים מאז כניסתה של הוראת השעה לתוקף באוגוסט 2023 ועד סוף דצמבר 2024, נפתחו במשטרה 160 תיקי חקירה בגין גביית דמי חסות, ונרשמו בהם 130 חשודים. לפי אותו מסמך, 78% מהתיקים נפתחו במחוז הצפון ו-12% במחוז הדרום, כששאר התיקים מתחלקים בין יתר המחוזות ובין יחידות כמו מג”ב ולהב 433. בשקלול עם גודל האוכלוסייה, מצוין כי מספר התיקים שנפתחו בצפון גדול פי 7.4 מהנתון המקביל בדרום.

הנתון הזה מספר שני סיפורים בו-זמנית. הראשון הוא סיפור של מוקדי תופעה - הצפון בולט באופן חד. אבל השני הוא סיפור של אכיפה ודיווח - המסמך עצמו מדגיש שמספר התיקים שנפתחו לא משקף בהכרח את מלוא היקף העבריינות בפועל, ושקשה לאמוד את הפער. הוא גם מסביר נקודה שמטרידה כל מי שמתבונן בתופעה הזו לאורך זמן: המשטרה רואה בגביית דמי חסות עבירת חשיפה, כלומר עבירה שבדרך כלל לא עליה מתלוננים, ולכן היא נחקרת פעמים רבות רק בעקבות פעילות יזומה. כלומר גם כשהתופעה קיימת, היא לא תמיד נהפכת לתיק, וגם כשהיא נהפכת לתיק - הדרך להרשעה עדיין מורכבת. הפער הזה בין המציאות לשורת התיקים מגיע גם לתודעה הציבורית דרך התקשורת. בעת אישור החוק בכנסת דווח כי הוא כולל עונש מינימום של שלוש שנות מאסר על גביית דמי חסות, לצד שינוי מהותי שמפחית את התלות בהוכחת איום ישיר לצורך הרשעה, וכן מאפשר חילוט כספים בהליך אזרחי. הרציונל היה ברור: לא לרדוף אחרי נזקים, אלא לפגוע במודל הכלכלי של ארגוני פשיעה ולהקטין את התמריץ.

גם רשות ציבורית נוספת, הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, פרסמה הודעה עם פרטי החוק לאחר שהוא פורסם ברשומות באוגוסט 2023, והדגישה כי מדובר בחוק שנועד להתמודד עם תופעת גביית דמי החסות מבעלי עסקים או מכל אדם על ידי גורמים עברייניים. עצם העובדה שהטיפול בעבירה הזו עובר גם דרך כלים כלכליים כמו חילוט וראייה פיננסית של הפשיעה, מלמדת עד כמה המדינה מבינה שמדובר בתופעה שמתקיימת לא רק באקדחים ובאיומים אלא גם בכסף שמזין מנגנון שיטתי.

• נלחמים במונופולים: מכסות ייבוא הגבינות יגדלו ב-8,000 טון
• הממשלה מגדילה את תקרת הגירעון: מה המשמעות?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• מדד המחירים בדצמבר על האפס; מחירי הדירות עלו ב-0.7%

אבל אם החוק מנסה לחנוק את הפרוטקשן דרך הכלכלה שלו, בשטח הוא ממשיך למצוא מקומות שבהם הפחד שווה כסף. אחד המקומות הבולטים שבהם התופעה זוכה לחשיפה רבה הוא עולם הבנייה והקבלנים. כך למשל במקרה שבו נעצרו חמישה חשודים בסחיטת קבלנים באילת במסווה של שירותי שמירה, במסגרת פעילות יחידת פרוטקשן דרום בלהב 433. זה מקרה שממחיש את השיטה היטב: לא תמיד דורשים דמי חסות במלה הזו. לפעמים מוכרים שמירה, אבל באותם מצבים, הגבול בין שירות אמיתי לבין סחיטה נהפך לדק מאוד, בעיקר כשהעסק יודע מה יקרה אם יפסיק לשלם.

ומה שלא פחות חשוב הוא שהתופעה לא נשארת רק במוקדים שמזוהים איתה באופן היסטורי. גם במרכז הארץ היא מופיעה בכותרות, לפעמים דרך אירועים קשים שמבהירים שבשפה של הפרוטקשן אין צורך בחוזה. כך למשל, במקרה שבו נעצרו חמישה חשודים לאחר שני מקרי ירי שפגעו בעסק בתל אביב, כשעל פי החשד מטרת הירי היתה לסחוט מאות אלפי שקלים. זה כבר לא סיפור שמתרחש רק הרחק מהעין, אלא משהו שמתנגש חזיתית עם השגרה של אזורי מסחר עירוניים.

בתוך כל זה, הציבור מקבל לפעמים מסרים מבלבלים. מצד אחד, המדינה מחוקקת ומחמירה, מודיעה על יחידות ייעודיות ומדברת על מלחמה בארגוני פשיעה. מצד שני, בשיח הציבורי קיים גם פתרון מהיר ומפתה: נשק פרטי. במכון הישראלי לדמוקרטיה הזהירו מפני ההנחה שחימוש אזרחים הוא פתרון לגביית דמי חסות, וטענו שבחלוקת נשק אין טיפול אמיתי בתופעה ושדווקא ההתחמשות עלולה לסכן מי שנפלו קורבן לפשעים כאלה. מעבר לאמירה עצמה, יש כאן מסר עמוק יותר: אם המדינה משדרת לאזרחים שהם צריכים להגן על עצמם גם מפני פרוטקשן, ייתכן שהיא למעשה מודה שהיכולת שלה לאכוף את החוק במרחב האזרחי עדיין חלקית.

הניסיון להבין מה המחיר של הפרוטקשן מחזיר אותנו למלה שהופכת את כל הסיפור הזה לאפקטיבי: תעריף. בעולם הפרוטקשן, התעריף הוא לא מחיר שירות אלא דמי כניסה לפחד. לפעמים מדובר בתשלום חד-פעמי, לפעמים בתשלום חודשי, לפעמים באחוז מהפעילות. המשותף לכל המקרים הוא שהקורבן לא משלם כי הוא רוצה, אלא כי הוא חושב שהאלטרנטיבה מסוכנת יותר. התשלום שנגבה כדי למנוע פגיעה, כשמי שגובים אותו עשויים להיות גם מי שיפגעו אם לא ישולם.

הסיפור הישראלי של הפרוטקשן הוא לא רק סיפור פלילי. הוא גם סיפור כלכלי וחברתי: עסקים קטנים שסופגים עלויות שאין להם יכולת לשאת, קבלנים שמגלגלים תשלומים למחירי דירות ולעלויות פרויקטים, רשויות שמנסות למשוך השקעות לאזורים שנאבקים גם כך בפערי פיתוח, וקהילות שמאבדות תחושת ביטחון בסיסית. החוק החדש נולד מתוך הבנה שהאיום הזה לא יכול להישאר עבירה בין עבריינים, אלא פגיעה רוחבית בחיים האזרחיים.

וכשמתבוננים בנתונים, בחקיקה ובאירועים מהשטח, קשה להתעלם מהמשמעות: הפרוטקשן הוא שיטה, הוא תעשייה, והוא מתפשט בדיוק משום שהוא עובד. ובמדינה שבה רוב האנשים רק רוצים להחזיק עסק, לבנות בית, להפעיל אתר עבודה או לנהל פרנסה בלי לחשוש ממס לא רשמי שמישהו גובה בכוח, השאלה האמיתית היא לא רק כמה תיקים נפתחו, אלא כמה אנשים שותקים, וכמה עוד ירגישו שאין להם ברירה אלא לשלם כדי להישאר בחיים האזרחיים.