ביקשו 13.3 מיליארד שקל - וישלמו מיליון שקל מכיסם

המספרים הגדולים שבכותרות סיפרו סיפור דרמטי: 540 אלף תושבים במפרץ חיפה, זיהום אוויר נטען, תחלואה עודפת, ופיצוי שנטען שמגיע לסכום כמעט בלתי נתפש. ואולם באולם בית המשפט, הסיפור הזה קיבל תפנית אחרת לגמרי. במקום להכריז על ניהול תביעה ייצוגית שתטלטל את התעשייה הישראלית ותעמיד בסכנה כספית כבדה חברות ענק, קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי המבקשים לא הצליחו לבסס את הטענות המרכזיות שעליהן נשענה הבקשה. בסופו של יום, הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחתה, והמבקשים עצמם יצאו עם חיוב בהוצאות של מיליון שקל - סכום חריג בגובהו ביחס להליכי תביעות ייצוגיות, גם אם השופט הדגיש כי נדרש איזון בין ההרתעה מפני תביעות סרק לבין הרצון שלא לחסום תביעות ציבוריות ראויות.

פסק הדין עוסק בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהופנתה נגד בתי זיקוק לנפט (בז"ן), פז חברת נפט, פז שמנים וכימיקלים וחברות נוספות. הבקשה הוגשה בשם תושבי מפרץ חיפה, והיא ייחסה למשיבות אחריות למפגע סביבתי בדמות זיהום אוויר, תוך ניסיון לטעון כי כתוצאה ממנו נגרמו לתושבים נזקים שונים: החל בטענות בדבר תחלואה עודפת וכלה בנזקים נפשיים ופגיעה באוטונומיה האישית. אלא שהמרכז של הבקשה, כפי שמשתקף בפסק הדין, לא היתה תביעה קלאסית של מי שכבר חלה במחלה עקב חשיפה, אלא ניסיון לבסס עילת תביעה רחבה עבור כלל תושבי האזור, גם כאלה שלא חלו, מתוך טענה לנזק מסוג אחר: חרדה, עגמת נפש ופגיעה באוטונומיה בשל עצם החיים באזור שיש בו עודף תחלואה נטען.

המבקשים עצמם הדגישו, כבר בשלבי ההליך המוקדמים, שההליך שלהם נבדל מתובענות אחרות שהתנהלו בנושא במקומות אחרים, ובפרט בחיפה. הם טענו כי בעוד שהליכים אחרים התמקדו בנזקי גוף של מי שחלה, כאן מדובר בכלל התושבים, כאלה שעדיין לא חלו, אך לטענתם חיים תחת עננה קבועה של פחד וחוסר ודאות. בפסק הדין מצוטט כי המבקשים הסבירו שהבקשה שלהם מתייחסת "...לכל תושבי מפרץ חיפה שנגרמת להם חרדה בשל העובדה שיש עודף תחלואה בסרטן ואירועים קרדיו ווסקולריים, לכן ברור שהם טרם חלו בסרטן ורק תובעים את הנזק של פגיעה באוטונומיה".

את הנזק הזה הם ניסו לכמת באופן שאי אפשר היה להתעלם ממנו. לפי פסק הדין, המבקשים העמידו את הנזק לכל חבר קבוצה בעילה של פגיעה באוטונומיה על 28 אלף שקל. הסכום הזה לא נבחר במקרה: המבקשים התייחסו לפסיקה בתחום הכאב והסבל והסבירו כי בתביעות נזיקין נפסק לעתים פיצוי בכפולות מסוימות ביחס לפלת"ד (פיצויים לנפגעי תאונות דרכים). בהמשך, הם יצרו מכפלה פשוטה במספר התושבים שבשמם הוגשה הבקשה. התוצאה היתה סכום ענק: "הפיצוי הנתבע בגין הנזק הלא ממוני לסך של 13,356,000,000 שקל”.

• פז: ההכנסות ירדו ב-5% אך הרווח הנקי קפץ ב-44%
• פז מעמידה למכירה 104 דונם בחיפה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

"הנזק לקבוצה הוא רק 90%"

כדי לבסס את המספר הזה, המבקשים הפנו גם לסקר שבוצע עבור אחד העיתונים בארץ, שבו נטען כי 90% מהנשאלים מביאים בחשבון מפגעים סביבתיים בעת רכישת דירה. בפסק הדין נכתב כי המבקשים עצמם טענו שאילו הסקר היה בודק פחד ממחלות קשות כמו סרטן, התקף לב ושבץ, התוצאות היו גבוהות אף יותר, אך הם הסתפקו בתוצאה שהיתה בידיהם. בהתאם לכך, נטען כי "הנזק לקבוצה הוא רק 90%, ועומד על סך של 13,356,000,000 ש"ח".

אלא שכאן בדיוק נוצר הפער שבית המשפט לא היה מוכן לקבל: המעבר בין מספרים גדולים, תחושות ציבוריות קשות, ושיח סביבתי טעון, לבין היכולת המשפטית להוכיח תביעה במונחים של דיני נזיקין, ובפרט תביעה ייצוגית שמבקשת להיות מוכרת ככזו. בהליך הזה, קבע בית המשפט, המבקשים נדרשו להרים נטל שמורכב לא רק מטענה כללית על זיהום, אלא מהוכחות מדעיות ורפואיות, מהוכחות על קשר סיבתי, ומבסיס ראייתי לנזק תוצאתי ממשי.

השופט דורון חסדאי קבע כי המבקשים לא הצליחו בכך. באחד הקטעים החדים בפסק הדין נכתב כי "אופן הוכחת קיומו של קשר סיבתי עובדתי היא באמצעות ראיות מדעיות מעולם הרפואה", אך "המבקשים כמו גם המומחים מטעמם, כשלו מלהציג באופן משכנע כי הפליטות מהוות ‘גורם סיכון במתאר החשיפה הרלוונטי’... וכן לא הוצג על ידם כי בחוות דעת נלקחו בחשבון... ‘גורמי סיכון רגילים אחרים (כמו גיל, עישון, חשיפה לשמש, גנטיקה משפחתית ועוד)’".

• בשורה לבעלי קרקע: איחוד וחלוקה ייכנסו לתוכניות תשתית?
• גם בלי הסכם ממון: בית בקיבוץ יישאר בידי האשה בלבד
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

כלומר גם אם הציבור משוכנע שמשהו באוויר לא תקין, בית המשפט דורש הרבה יותר מתחושה כללית או מחשש עמום. הוא דורש תשתית שבאמצעותה ניתן להצביע על קשר בין מקור מסוים של פליטות לבין תוצאה בריאותית. ולא רק באופן כללי, אלא באופן שמאפשר לבית המשפט לומר שיש כאן רשלנות, יש כאן נזק, ויש קשר סיבתי שמחבר ביניהם. גם ביחס לעצם קיומו של זיהום או חריגה מהיתרים, בית המשפט לא השתכנע. בפסק הדין נקבע כי המבקשים "אף כשלו מלהוכיח כי המשיבות או מי מהן חרגו מהסף המותר להן לפי הצווים האישיים או היתרי הפליטה שניתנו להם... באופן שבוצעה על ידן פליטה ‘שלא כדין’".

כלומר בלי הוכחה לחריגה ברורה ומתמשכת, קשה מאוד להעמיד תביעה נזיקית רחבת היקף כזו, בוודאי כשמדובר בתובענה ייצוגית שמבקשת להחיל אחריות כמעט קולקטיבית על שורה ארוכה של חברות. בהקשר הזה, בפסק הדין מופיעה גם התייחסות לכך ש"לא הוכחה אחריות עצמאית לכל משיבה לגרימת זיהום האוויר, אלא נעשה ניסיון לייחוס לכל המשיבות אחריות קולקטיבית".

"פגיעה באוטונומיה" עבור קבוצה ענקית של אנשים

אבל ייתכן שהחלק המשמעותי ביותר בהליך לא היה דווקא שאלת הזיהום כשלעצמה, אלא השאלה אם ניתן לתבוע פיצוי על "פגיעה באוטונומיה" עבור קבוצה ענקית של אנשים, על בסיס תחושות של חרדה או חשש לעתיד. המבקשים ניסו לבסס את הטענה על כך שעצם חוסר הוודאות לגבי ניטור קבוע או היכולת לבדוק בדיעבד השפעות בריאותיות, מהווה פגיעה באוטונומיה ואף "נזק ראייתי".

אלא שבית המשפט חזר והדגיש כי פגיעה באוטונומיה אינה כרטיס חופשי לפיצוי, וכי הפסיקה קבעה מבחנים ברורים: הפגיעה צריכה להיות בליבת הזכות ובעניין מהותי, והפיצוי ניתן בשל נזק תוצאתי סובייקטיבי - תחושות של כעס, תסכול ורגשות שליליים - ולא כפיצוי אוטומטי על עצם הפגיעה. בפסק הדין נקבע כי "פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לא יינתן כפיצוי אובייקטיבי בגין עצם הפגיעה", וכי "הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ניתן בשל נזק תוצאתי סובייקטיבי המתבטא בתחושות של כעס, תסכול, ועוד כיוצא באלה תחושות שליליות".

הבעיה מבחינת המבקשים היתה שבית המשפט לא מצא שהנזק הסובייקטיבי הזה הוכח. בפרק שמסכם את כשלי הבקשה נכתב באופן חד: "לא עלה בידי המבקשים להוכיח עודף תחלואה במפרץ חיפה בכלל, וכזה שמקורו אך בפליטת המפעלים, בפרט. לא עלה בידי המבקשים... להוכיח כי נגרם להם נזק תוצאתי סובייקטיבי המהווה עילת תביעה. לא הוכחה פגיעה באוטונומיה של המבקשים". בהמשך נכתב עוד כי המבקשים "גם לא הצליחו לשכנע ולא הוכיחו את טענותיהם בדבר החשש, עגמת הנפש והחרדה האישיים, שלהם עקב זיהום האוויר הנטען".

כדי להמחיש את נקודת התורפה הזו, פסק הדין מביא קטע מחקירה של אחד המומחים מטעם המבקשים, פרופ’ מ. להד. בקטע הזה נשאל המומחה האם בדק את המבקשים עצמם כדי להעריך אם הם סובלים מתסמיני חרדה, דיכאון או טראומה. התשובות, כפי שהובאו בפסק הדין, היו קצרות וברורות: "עו"ד ד"ר טל רוטמן: האם פגשת אותם?... האם בדקת?... העד, פרופ' מ. להד: לא... לא ידעתי עליהם עד הרגע".

ההוכחה המדעית אינה מספקת

בית המשפט גם התייחס לכך שההוכחה המדעית והאפידמיולוגית שהובאה אינה מספקת, וכי היה צריך לבודד את תרומת המפעלים לעומת גורמים אחרים בסביבה העירונית והאזורית. בפסק הדין נכתב כי כדי לבחון אם העשן הנפלט מהארובות הוא הגורם לתחלואה הנטענת, צריך לבודד אותו "משאר גורמי הזיהום הכללים האחרים שברקע - לרבות תחבורה, נמל חיפה, חברת חשמל", וגם לקחת בחשבון נתונים אישיים כמו גיל, עישון ומצב סוציו־אקונומי - “כדבר הזה לא נעשה ולא הוכח ע"י המבקשים".

בנקודה הזו עולה גם סוגיית חישוב המסלול מחדש שבית המשפט סבר שהיה מקום לשקול. בפסק הדין נכתב כי התאוריות המדעיות שעליהן נסמכו המבקשים נדחו בעבר, וכי למרות זאת ההליך המשיך באותו כיוון. השופט כתב כי לאחר פסק דין קודם בנושא הקישון בבית המשפט העליון, היה מקום לצפות שהמבקשים יבחנו מחדש את דרכם, ואולי ימשכו את הבקשה או יתקנו אותה באופן מקצועי, אך לדבריו לא כך, והוא אף תיאר את הותרת חוות הדעת כפי שהן כמעשה "יומרני משהו".

ואז מגיע החלק שהופך את פסק הדין הזה למעין סמל של תביעת ענק שהתכווצה: שאלת ההוצאות. בפועל, אף שבפסיקה קיימת נטייה למתינות בהטלת הוצאות על מבקשים בתובענות ייצוגיות כדי לא להרתיע תובעים פוטנציאליים, בית המשפט קבע שבמקרה הזה לא ניתן להתעלם מהיקף ההליך ומהאופן שבו התנהל. השופט הזכיר כי מדובר בתיק שבו נשמעו ישיבות הוכחות רבות, תצהירים וחוות דעת, ונטען כי "בהליך זה לאורך כל שנות ניהולו הושקעו משאבים רבים".

בהכרעה הסופית קבע השופט כי לאחר "איזון בין האינטרסים השונים הרלוונטיים", ובהתחשב בין היתר בסכום התביעה, הוא מחייב את המבקשים ביחד ולחוד לשלם למשיבות כולן סכום כולל של מיליון שקל.

אם בית המשפט דחה את הבקשה, זה אומר שהוא קבע שאין זיהום אוויר במפרץ חיפה?
לא. הדחייה לא אומרת שאין זיהום או שהכל בסדר. בית המשפט בעצם אמר שגם אם יש זיהום או בעיות סביבתיות, המבקשים לא הצליחו להוכיח בצורה משפטית ומדעית מספיק טובה שהחברות הנתבעות גרמו לנזק שהם מתארים, ובטח לא בצורה שמתאימה לתביעה ייצוגית ענקית.

מה בעצם ההבדל בין פגיעה באוטונומיה לבין נזק בריאותי?
נזק בריאותי זה מצב שבו מישהו חלה או נפגע בגוף ויכול להגיד "הנה הפגיעה, הנה הטיפול, הנה המסמכים". פגיעה באוטונומיה זה משהו מופשט יותר: טענה שהחיים ליד המפעלים והחשש מהתחלואה פוגעים בתחושת הבחירה החופשית ובשקט הנפשי של בן אדם. הבעיה היא שיותר קשה להוכיח את זה בבית משפט, בייחוד כשמדובר במאות אלפי אנשים.

למה העובדה שהמומחה בכלל לא פגש את התובעים היתה משמעותית כל כך?
מכיוון שאם אתה מבקש פיצוי על חרדה, עגמת נפש או תסכול, מצפים שהמומחה שלך לפחות יבדוק אם האנשים באמת סובלים מזה. אחרת זה נראה כאילו מדובר בטענה כללית בלי חיבור אמיתי לאנשים עצמם. בית המשפט הסתכל על זה וקבע בעצם שאי אפשר לבקש כסף על נזק נפשי, כשאפילו לא בדקו אם הוא קיים בפועל.

אם הבקשה היתה על 540 אלף תושבים, למה לא מספיק שתושבים באמת מפחדים מזה?
משום שבית משפט עובד אחרת מהתחושה הציבורית. גם אם הרבה אנשים מרגישים פחד או חוסר שקט, עדיין צריך להראות שהפחד הזה מתורגם לעילה משפטית ברורה, ושיש לו בסיס ראייתי. אחרת זה עלול להפוך כל בעיה סביבתית לתביעה ענקית בלי גבולות, וזה משהו שבתי המשפט נזהרים ממנו מאוד.

מה הקטע עם הסכום העצום של 13 מיליארד שקל, זה בכלל סכום שאפשר לקבל?
תיאורטית כן, כי בתביעה ייצוגית עושים חישוב של כמה לכל אחד, ואז מכפילים במספר האנשים. אבל בפועל, כדי להגיע לפסק דין שמחייב סכום כזה צריך הוכחות כבדות וברורות מאוד. כאן בית המשפט חשב שהבסיס לא מספיק חזק, ולכן כל המספרים הגדולים האלה לא באמת החזיקו.

למה בית המשפט כל הזמן דיבר על קשר סיבתי ומה זה אומר בפשטות?
קשר סיבתי זה בעצם המשפט, "זה בגללכם". לא מספיק להגיד שיש מחלות באזור, צריך להראות שהמחלות נגרמו בגלל הפליטות של החברות הספציפיות שנתבעו, ולא בגלל סיבות אחרות כמו תחבורה, גיל, עישון או גורמים סביבתיים אחרים. אם אי אפשר להראות את החיבור הזה בצורה משכנעת, התביעה נופלת.

מיליון שקל הוצאות זה לא חריג? למה הוא נתן כזה סכום?
זה בהחלט סכום גבוה יחסית. הרעיון הוא שבית המשפט חשב שההליך הזה היה כבד, ארוך ויקר מאוד, ושנשפכו עליו המון משאבים. בנוסף, כשמגישים תביעה על מיליארדים, זה לא משהו קטן. אז בית המשפט רצה גם להעביר מסר שלפיו, תביעה ענקית חייבת להיות מבוססת כמו שצריך, אחרת יש לזה מחיר.

אז אחרי פסק הדין הזה, אי אפשר יותר לתבוע חברות על זיהום במפרץ חיפה?
אפשר, אבל צריך לעשות את זה בצורה מדויקת יותר. כך למשל, תביעות שמגיעות מאנשים חולים עם מסמכים רפואיים, או תביעות שמבוססות על נתונים ברורים על חריגה מהיתרים, או חוות דעת שממש בודקות את הקשר בין הפליטות לנזק. פסק הדין הזה לא סוגר את הדלת, הוא פשוט אומר: אי אפשר להסתפק בטענות כלליות ובתחושות - חייבים הוכחות חזקות.