גירש את אשתו מביתם כשחלתה - וערער על כך שנושל מצוואתה
אדם שחולה במחלה קשה, וזקוק לעזרה יומיומית, כולל מבחינה נפשית, רוצה להוקיר תודה למי שהיו שם בשבילו, תמכו ועשו הכל כדי להקל על סבלו. בדרך כלל הציפייה היא שמי שיעשה זאת יהיה בן או בת הזוג, אך במקרה שלפנינו בן הזוג בחר בדרך ההפוכה - ולאחר מכן מדרש גם לרשת את אשתו המנוחה, למרות מעשיו.
בפסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, נדונה פרשת ירושה סבוכה שבמסגרתה הבעל הביע התנגדות לצוואה המאוחרת של אשתו המנוחה. לטענתו, הצוואה הזו נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד אחייניה - ובזמן שלא היתה כשירה לצוות. השאלה המרכזית שעמדה במוקד הסכסוך היתה אם הצוואה, שנערכה ב-2017 ונישלה את הבעל מכל הרכוש של המנוחה לטובת האחיינים, נערכה לפי רצונה החופשי או בעקבות לחץ מצד האחיינים שלה. השופטת אפרת ונקרט הכריעה בסופו של דבר לטובת האחיינים, תוך שהיא מדגישה את העקרונות הבסיסיים של כיבוד רצון המנוחה - בייחוד לאור הנסיבות הקשות שהובילו להחלטתה.
בזמן שמצבה החמיר, נאלצה המנוחה לחפש דיור חלופי ותמיכה צילום: Istock
הסכסוך לא נולד בחלל ריק. לאורך השנים האחרונות לחייה של המנוחה, שהתמודדה עם מחלת ניוון שרירים קשה, חלו שינויים דרמטיים במערכת היחסים שלה עם בעלה. עדויות מהמשפט חשפו כי בשל היחסים המתוחים וההידרדרות במצבה הבריאותי, הבעל למעשה ביקש מהמנוחה לעזוב את ביתם המשותף ולעבור לגור במקום אחר. כך, בזמן שמצבה הבריאותי החמיר, נאלצה המנוחה לעזוב את ביתה ולחפש דיור חלופי ותמיכה. היא מצאה אותם אצל האחיינים שלה, שנהפכו למעשה לאחראים על הטיפול בה בתקופה הקשה הזו בחייה.
האחיינים סיפקו לאשה את התמיכה שלא היתה לה מבעלה
- בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
- בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
האחיינים, שהיו לצדה ברגעים הקשים שלה, הם אלה שליוו אותה לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה רגשית. עדים במשפט סיפרו כי המנוחה ראתה בהם את האנשים הקרובים לה ביותר באותה העת, וכי הם אלה שסיפקו לה תמיכה שהיתה חסרה לה מצד הבעל. כתוצאה מכך, ב-2017 בחרה המנוחה לערוך צוואה חדשה, שנישלה את הבעל מכל רכושה והורישה אותו לאחייניה בלבד.
הבעל, שהתנגד לקיום הצוואה המאוחרת, טען כי מחלתה של המנוחה פגעה לא רק במיומנויות התקשורת שלה, אלא גם בכושר השיפוט וההבנה שלה - דבר שהפך אותה לקלה להשפעה מצד אחייניה. לטענתו, "היא לא יכלה להביע את רצונה האמיתי", ולכן הצוואה לא משקפת את רצונה החופשי. הבעל הדגיש כי האחיינים "ניצלו את חולשתה ואת מצבה הרפואי הקשה", והשתלטו על החלטותיה באמצעות "לחץ והשפעה בלתי הוגנת".
לטענת הבעל, ניתן לראות בקלות את "מעורבות היתר" של האחיינים, שכבר בשלב עריכת הצוואה דאגו להיות לצדה ולתמוך בה פיזית ורגשית. הוא טען כי הצוואה משקפת את רצונם של האחיינים, שהשתמשו באינטימיות ובתמיכה שנתנו לה כדי לשכנעה להוריש להם את רכושה. הבעל ביקש מבית המשפט לדחות את הצוואה המאוחרת ולבצע את הצוואה הקודמת, שנכתבה ב-2004, ושבה דאגה לו המנוחה ושמרה על זכויותיו.
- האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
- הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
מנגד, האחיינים דחו לחלוטין את טענותיו של הבעל והדגישו כי לאורך שנותיה האחרונות של המנוחה - בייחוד כשמצבה הבריאותי הידרדר, הם היו היחידים שעמדו לצדה. הם ציינו כי מאז שעזבה את הבית המשותף, הקשר שלה עם הבעל ניתק כמעט לחלוטין, והם אלה שנהפכו למשפחה הקרובה שלה בפועל. עדויות שהובאו מצד שכנים ומטפלים אף חיזקו את גרסת האחיינים, שטענו כי "המנוחה היתה תלויה בנו לחלוטין", ונראה כי הרגישה חוב של הכרת תודה על התמיכה שקיבלה.
האחיינים גם טענו כי לא נקטו כל אמצעי השפעה בלתי הוגנים וכי המנוחה, למרות מצבה הרפואי המורכב, היתה בעלת יכולת הבנה מלאה לגבי תוכן הצוואה והשלכותיה. הם הבהירו כי הם לא התערבו בהחלטותיה, וציינו כי "מדובר בהחלטה אישית של המנוחה, שהחליטה להעניק את רכושה לאנשים שהיו קרובים לה באמת".
השופטת ונקרט בחנה את כל העדויות, המסמכים הרפואיים וחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט, והגיעה למסקנה כי הצוואה מ-2017 אכן תקפה ומשקפת את רצונה האמיתי של המנוחה. השופטת ציינה כי "המנוחה הבינה היטב את המשמעות המשפטית של הצוואה החדשה", והוסיפה כי הצוואה נערכה מתוך בחירה ורצון חופשי.
"המנוחה בחרה להוקיר את מי שהיה לצדה"
השופטת דחתה את הטענות של הבעל על השפעה לא הוגנת מצד האחיינים, וקבעה כי "לא הוצגה ראיה מספקת לכך שהיתה השפעה כזו". היא אף הוסיפה כי היה זה הבעל שבחר לנתק את עצמו מהמנוחה ולגרום לה לעזוב את ביתם, ובכך יצר את הנתק בין בני הזוג. "העובדה שהמנוחה בחרה לשנות את הצוואה מצביעה על הבחירה שלה להוקיר את מי שהיה לצדה", ציינה השופטת, והוסיפה כי הקשר הרופף עם הבעל בשנות חייה האחרונות תמך בהחלטתה.
פסק הדין שפרסמה השופטת ונקרט מדגיש את העקרונות הבסיסיים של כיבוד רצון המנוחה - בייחוד כשיש נסיבות שמעידות על שיקול דעתה העצמאי גם כשהיתה במצב בריאותי קשה. ההכרעה מציבה גבול ברור ביחס לטענות על השפעה לא הוגנת כשלא קיימת הוכחה מספקת, ומדגישה את חשיבות הכיבוד של צוואה שמשקפת קשרים רגשיים אמיתיים שנרקמו בשנותיה האחרונות של המנוחה.
- 5.אורי 04/02/2025 18:26הגב לתגובה זואני חשבתי להתחתן נישואים שניים. מה קורה אם אין ילדים בנישואים האלה והאשה נפטרת ואחריה גם אני נפטר האם להורים שלה או האחים שלה יהיה חלק בעזבון שלי. מסתבר אם זוג בלי ילדים האמא שלה יורשת חצי מהעזבון של האשה. אז עכשיו יהיה להם חלק בעזבון שלי. האם כתיבת צוואה תפתור את הבעיה או שמא לא כדאי להתחתן שוב.
- 4.אנונימי 04/02/2025 18:19הגב לתגובה זומגיע לאחיינים גם חלקה ומזונותיה של האשה שנפטרה.
- 3.מזור 31/10/2024 13:51הגב לתגובה זו"רועה סופה - יקצור רוח".
- 2."הרצחת וגם ירשת " .....טוב עשתה השופטת.... (ל"ת)אפללו 31/10/2024 12:35הגב לתגובה זו
- 1.הבאתם דוגמא ולא כתבתם מה נפסק (ל"ת)המקרה השני 31/10/2024 12:32הגב לתגובה זו
- הם רוצים שתיכנס ללינק.... (ל"ת)פצ 31/10/2024 13:30הגב לתגובה זו

בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
פסק דין דרמטי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קובע כי מעורבות הבן בעריכת צוואת אמו שוללת ממנו את הזכייה בעיזבון לפי הצוואה. השופטת ריבי לב אוחיון הדגישה כי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא "חזקה חלוטה" שלא ניתנת לערעור - גם כשכל היורשים מסכימים לקיום הצוואה. עם זאת, היא הציעה פתרון שיאפשר ליורשים להסדיר את החלוקה ביניהם ולהותיר לבן חלק כלשהו בעיזבון אם יחפצו בכך.
באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה.
המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה".
למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.
אחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה
הנקודה המשפטית שעמדה במרכז ההכרעה היתה סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה. מדובר באחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה, שכן היא יוצרת "חזקה חלוטה" להשפעה בלתי הוגנת, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה כזו. השופטת ציטטה פסקי דין רבים, בהם הררי, זיידה ובוסקילה, והדגישה כי מדובר בהנחה שאי אפשר לסתור. גם אם יוכח שהמצווה פעלה מרצונה החופשי, עצם מעורבות הנהנה בצוואה מבטלת את חלקו. "אפילו נניח שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה... הוראות צוואה המזכות את המבקש ובת זוגו בטלות", כתבה השופטת.
במקרה הזה לא היתה מחלוקת עובדתית: המבקש עצמו הודה בתצהיר שהגיש כי הוא זה ש"העלה את רצונותיה של המנוחה על הכתב" - הן בעת עריכת הצוואה לראשונה והן בעדכונים שנעשו בה. ההודאה הזו הפכה את ההכרעה לפשוטה במידה רבה, משום שלפי הפסיקה "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך", ומכאן שקיימת במקרה הזה אחת מעילות הבטלות שבחוק.

מבקש מקלט סודני זכה לאזרחות ישראלית אחרי עשור של מאבק משפטי מול רשות האוכלוסין
בית המשפט לעניינים מינהליים חשף התנהלות חמורה של הרשות שכללה סחבת, החלטות סותרות והתעלמות מפסיקת בית המשפט העליון
פסק דין חריג בחומרתו ניתן השבוע בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, כאשר השופטת מיכל אגמון-גונן הורתה לרשות האוכלוסין וההגירה להעניק אזרחות ישראלית למבקש מקלט מדארפור שבסודן, לאחר מסע התשה משפטי ובירוקרטי שנמשך כעשור. המקרה חושף תמונה מטרידה של התנהלות רשות ממשלתית שהשופטת תיארה כהפרה בוטה של חובת ההגינות המנהלית.
הסיפור מתחיל ב-2008, כאשר המערער, אזרח סודן מחבל דארפור יליד 1976, הגיע לישראל והגיש בקשת מקלט. שמונה שנים לאחר מכן, בינואר 2016, הוא נישא לאזרחית ישראלית ילידת 1986 בבית הדין השרעי. מאז נישואיהם נולדו לזוג ארבעה ילדים, בשנים 2017, 2018, 2019 ו-2022. למרות שמרכז חייהם בישראל והקשר הזוגי הוכח כאותנטי מהרגע הראשון, המשפחה נקלעה למבוך בירוקרטי קפקאי שממנו לא הצליחה להיחלץ ללא התערבות בית המשפט.
השופטת אגמון-גונן, שניתחה בפסק דין מפורט את השתלשלות העניינים, מצאה שהרשות ניהלה את עניינו של המערער בשני מסלולים מקבילים באופן שיצר בלבול מכוון. פעם אחת טיפלה בו כמבקש מקלט ופעם כבן זוג של אזרחית ישראלית, תוך שהיא מקבלת החלטות סותרות ומכתירה בקשות שהוגשו בעניין אחד כאילו הוגשו בעניין אחר. "הערעור שלפניי מעורר בעיקר שאלות הנוגעות להתנהלות הרשות, כאשר היא זו השולטת בהליכים ובמתן הרישיונות", קבעה השופטת בפתח פסק הדין.
התנהלות הרשות התאפיינה בסחבת קיצונית שחייבה את המערערים להגיש לא פחות משלושה עררים נפרדים במהלך השנים, שניים מהם רק בגין אי מענה לבקשותיהם. בכל פעם נדרשו חודשים ארוכים של המתנה, עשרות מכתבי תזכורת ופניות חוזרות ונשנות רק כדי לקבל החלטה כלשהי. כאשר הרשות כן השיבה, היא דרשה מהמערער להמציא מסמכים רשמיים מסודן, דרישה שעמדה בניגוד מוחלט לפסיקת בית המשפט העליון בעניין איזנברג משנת 2019, שקבעה במפורש כי אין לדרוש ממבקשי מקלט מסודן מסמכים ממדינת מוצאם.
- אחרי כמה ניסיונות: משפחה ממזרח ירושלים תקבל אזרחות ישראלית
- הסבתא מועמדת לגירוש, הבן לוחם בעזה, האם בית המשפט הסכים לבטל את הגירוש?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחד הפרטים המדהימים שעולים מפסק הדין הוא שבמשך ארבע שנים, מ-2018 ועד 2022, הרשות עצמה האריכה את רישיון השהייה של המערער מדי שנה במסגרת נוהל הנישואין, תוך שהיא דורשת ובוחנת מסמכים המוכיחים את כנות הקשר הזוגי ומרכז החיים המשותף. בכל שנה נשלחו למשפחה טפסים ורשימות מסמכים על פי נוהל הנישואין, נערכו ראיונות זוגיים, והאשרות הוארכו בהתאם. אולם כאשר הגיע הזמן להעניק למערער אזרחות בתום ההליך המדורג, פתאום "נזכרה" הרשות לטעון שהאשרה המקורית ניתנה לו במסגרת אחרת - החלטת ממשלה למבקשי מקלט מדארפור - ולכן הוא אינו זכאי להתאזרחות.