כשנכנס טלחום פרדילוב לתפקידו כממונה על היחידה הארצית ברשות המסים ב-2010, חש מנחם אטיה שהקרקע נשמטת תחת רגליו. העובד הוותיק שהחל את דרכו כבר ב-1980, ומונה ארבע שנים קודם לכן למנהל תחום בכיר בתחום כינוסי נכסים, גילה לפתע שלשולחן העבודה שלו מגיעים פחות ופחות תיקים. אטיה ראה בכך יותר מהתעלמות מנהלית: הוא ראה בזה התנכלות ישירה, שנמשכה לדבריו כמעט עשור, עד שפוטר סופית ב-2018.

אבל השופטת חופית גרשון-יזרעאלי לא שוכנעה בכך. בפסק דין ארוך ומפורט שניתן החודש, היא דחתה את תביעתו של אטיה על הסף. נקבע כי אף אם היחסים עם הממונה היו טעונים, ואף אם נרשמו אירועים חריגים, לא הוכח כי מדובר בהתעמרות אסורה, בוודאי לא כזו שמזכה בפיצויים. "לא כל עוגמת נפש היא התעמרות", הזכירה השופטת בפסק הדין, תוך שהיא מדגישה כי, "נדרש שההתנהגות תהווה התעמרות גם במבחן אובייקטיבי, ולא די בתחושה סובייקטיבית של פגיעה".

אטיה, שדרש פיצויים בסכום כולל של 700 אלף שקל, בין היתר עבור אובדן שכר מ-2011, עוגמת נפש והתעמרות, כמו גם על עצם פיטוריו, טען כי מאז שפרדילוב נהפך לממונה עליו, הוא נושל מכל סמכות ונשאר חסר תפקיד של ממש. לדבריו, נבצר ממנו לעבוד, נמנעו ממנו משימות, והוקצה לו לבסוף "כסא עקום" בחדר צדדי ומוזנח. הוא אף טען לאיומים ממשיים על חייו מצדו של פרדילוב, שלכאורה אמר לו במהלך שיחה סוערת: "אני אמחק אותך".

הנתבעת, מדינת ישראל באמצעות פרקליטות המדינה, טענה להגנתה כי מדובר בעובד שמתקשה לעבוד תחת מרות, שמיעט להגיע לעבודה, סירב להצעות רבות לתפקידים חלופיים, והתרשל במשך שנים בתפקידו המקצועי. בין היתר, הוצגה חוות דעת נוקבת של המשנה למנהל רשות המסים, ולפיה אטיה התרשל באופן שגרם לכך שכספים שנועדו לגביית חובות מס נשארו במשך זמן ארוך בידי כונסי נכסים, ולא הועברו לקופת המדינה. לדבריו, "לא ניהלת מעקב ראוי... לא דרשת דו"חות תקופתיים... לא ביצעת מעקב אחר כספים... לא טיפלת בדרישות לשכר טרחה... ולא ערכת דו"חות סיכום תקופתיים".

• רשות המסים: 80% מנהגי המונית אינם מפעילים מונה
• חייב יישאר בביתו עד מותו, והנכס ימומש לאחר מכן
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הנתבעת הוסיפה כי כבר ב-2012 חדלו למלא טופסי הערכת עובד בעניינו, מכיוון שהוא הפסיק לעבוד בפועל. ב-2016 הוא הועבר למשרד אחר, אך לטענת המדינה, גם שם לא הצליח להשתלב. ממונה חדשה במקום עבודתו העידה כי אטיה לא גילה מוטיבציה, לא למד את התחום, ולא הפגין תפוקה מקצועית: "לדעתי הוא לא עומד בדרישות התפקיד", כתבה בהערכתו. העובדה שלבסוף הוחלט על פיטוריו נבעה, לטענת המדינה, רק לאחר שנכשלו ניסיונות למצוא לו מקום אחר, לרבות תפקידים בעיר מגוריו. הוצגו מכתבים המתעדים הצעות שונות, העברות שלא צלחו, וגם שיחות שבהן התנה אטיה את המשך עבודתו בקבלת פיצוי של 350 אלף שקל, לטענתו על נזקים שנגרמו לו.

בית הדין לא קיבל את עמדתו של אטיה. ראשית, השופטת קיבלה את טענת המדינה שלפיה מרבית אירועי ההתעמרות הנטענים התרחשו לפני יוני 2013, ולכן הם התיישנו. בנוסף, נפסק כי גם אם היו חיכוכים חריפים, ואפילו איומים, "הדברים בוררו על ידי הנתבעת והובהרו בנזיפה ובהתראה לשני הצדדים". הדברים האלה, כך נכתב, "אינם עולים כדי התעמרות". עוד קבעה השופטת כי לא הוכחה כל פגיעה מכוונת בתנאי עבודתו של אטיה, לרבות באבזור משרדי או בעמדת העבודה. עדות של עובדת נוספת אישרה כי כלל עובדי היחידה עבדו בריהוט ישן ובתנאים דומים. תמונות שצורפו על ידי התובע עצמו הציגו עמדת עבודה "מרווחת", כהגדרת בית הדין, ולא כזו שנועדה להשפיל או לבזות.

באשר לטענות להתנכלות מצד פרדילוב, הבהיר בית הדין כי אכן התקיימה שיחה סוערת ב-2010, אך היא טופלה בנזיפות הדדיות ולא חצתה את הרף שנקבע בפסיקה לצורך הכרה בהתעמרות. השופטת ציטטה פסיקות קודמות שמהן עולה כי, "התעמרות בעבודה אינה כוללת רשימה סגורה של מקרים", ואולם היא דורשת התנהלות חוזרת ונשנית, שמביאה ל"סביבה עוינת", כפי שמוגדר גם בהצעות החוק שנדונו בכנסת אך עדיין לא נחקקו.

• מה גובר - מינוי בן ממשיך או צוואה?
• המבוטחת הודתה ששיקרה - וזכתה בכיסוי ביטוחי
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

במקרה הזה, כך נפסק, התובע אמנם הציג מערכת יחסים קשה עם ממונה, אך לא הצליח להוכיח כי מדובר בהתעמרות. יתרה מזו, נפסק כי העובדה שפרדילוב החליט לבטל באותה שנה את כל המלצות הצטיינות העובדים לא נבעה מפגיעה אישית באטיה, אלא היתה החלטה ניהולית רוחבית. "לא ראיתי אחד כזה אצלי במערכת שעובד מעבר ל-100%", אמר בעדותו, "הם לא הגיעו אפילו ל-20%". גם הטענות בנוגע לשלילת תוספת הכוננות נדחו, לאחר שהתברר כי היא נשללה משום שהתובע "לא ביצע עבודה בפועל", וכי במהלך תקופות מסוימות נעדר התובע מהעבודה ממילא. טענות לגבי פגיעה בשכר, בשעות נוספות או בפרמיה - לא הוכחו.

לבסוף, דחה בית הדין גם את טענותיו של אטיה על כך שפוטר "כמו עבריין", מבלי שהמדינה קיימה בעניינו הליך משמעתי. לפי פסק הדין, "העילה המרכזית לפיטוריו של התובע היתה אי ההתאמה, המבוססת על התנהלות רבת שנים שכללה בחובה גם סממנים במישור המשמעתי". לא נמצא פגם מהותי בהליך השימוע שנערך לו, וגם הטענות כי נציג ועד העובדים הוטעה לא הוכחו, שכן הוועד לא הביע התנגדות לפיטוריו ולא זימן נציגים להעיד מטעמו.

בסיכומו של דבר, קבע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כי "לא הוכחה התעמרות או התנכלות", וכי גם פיטוריו של אטיה נעשו על פי דין, לאחר שנכשלו ניסיונות לשלבו מחדש. התביעה נדחתה במלואה, ואטיה חויב לשלם למדינה הוצאות משפט בסכום כולל של 8,000 שקל. פסק הדין נקט לשון ברורה ונכתב בו כי, "לא כל חיכוך מהווה התנכלות... ולא כל עוגמת נפש היא התעמרות".

האם בית הדין התייחס ברצינות לטענה כי הממונה איים על חייו של התובע ואמר לו "אני אמחק אותך"?

כן. בית הדין לא התעלם מהאירוע החריג שבו פרדילוב לכאורה אמר לאטיה "אני אמחק אותך", ואטיה הגיב באמירה: "תיזהר שלא יפגעו בך". ואולם בית הדין קבע כי התקרית נחקרה וטופלה באמצעות נזיפות הדדיות לשני הצדדים, והבהיר כי לא כל התבטאות קשה מהווה כשלעצמה "התעמרות בעבודה". נקבע כי מדובר באירוע חד-פעמי, שהוסדר במסגרת מנגנוני המשמעת הרגילים.

האם התובע ניסה להתריע בפני גורמים ברשות על מה שראה כהתעמרות ממושכת?

לא הוצגו ראיות לכך שהתובע פנה לגורמים בכירים ברשות המסים או בנציבות שירות המדינה בטענה להתעמרות מתמשכת בזמן אמת. טענותיו עלו בעיקר במסגרת תביעתו שהוגשה שנים רבות לאחר תחילת מערכת היחסים הבעייתית, ובית הדין אף העיר על כך שהתביעה הוגשה באיחור של כמעט עשור.

האם העובדה שהממונה עליו, פרדילוב, היה בעצמו מושא לביקורת מבקר המדינה חיזקה את טענות התובע?

בית הדין דן בטענה זו בהרחבה ודחה אותה. נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין ממצאי דו"ח מבקר המדינה, שנגעו לעסקה פרטית של פרדילוב, לבין היחס לתובע או לפיטוריו. עוד נקבע כי פרקליטות המדינה בחנה את הדו"ח והחליטה שאין עילה לחקירה פלילית או משמעתית בעניינו של פרדילוב.

האם היו עובדים נוספים שהעלו טענות דומות נגד אותו ממונה?

כן. הוזכרה תביעה נפרדת של עובדים ביחידת הוצל"פ מחיפה שטענו אף הם להתעמרות מצד פרדילוב. גם באותו מקרה נדחתה התביעה, ובית הדין קבע כי ההנחיות שקיבלו נבעו משיקולים ניהוליים ענייניים, ולא משיקולים אישיים או פוגעניים. גם שם נקבע כי לא הוכחה "סביבה עוינת".

האם ועד העובדים עמד לצדו של התובע בעת ההליך?

לפי פסק הדין, לא. אטיה טען שוועד העובדים טעה לחשוב כי הוא מסכים לסיום העסקתו, אך בפועל לא הוצגו ראיות לכך שהוועד הביע התנגדות לפיטורים. נציגי הוועד אף לא הובאו לעדות על ידי התובע, ובית הדין ראה בכך חולשה משמעותית בטענותיו.

האם עמדו לרשותו של התובע הצעות לפרישה מרצון בתנאים מועדפים?

כן. במהלך השנים הוצעו לאטיה כמה הצעות לפרישה מוקדמת במסגרת תוכניות עידוד, אך הוא סירב להן. כמו כן, כשהועלו הצעות להעברה לתפקידים אחרים, חלק מהמשרדים סירבו לקלוט אותו, והוא עצמו סירב להצעות אחרות - לעתים תוך התניה בקבלת פיצוי כספי.

מה היתה עמדת בית הדין בנוגע לתפקודו המקצועי של התובע?

בית הדין קיבל את עמדת המדינה שלפיה היו כשלים מקצועיים משמעותיים בעבודתו של אטיה, שהתבטאו באי-ביצוע מעקבים, אי-תיעוד, התרשלות במעקב אחרי כספים ונתונים והתנהלות לא מספקת מול כונסי נכסים. ביקורת פנימית העלתה ליקויים רבים, והתובע אף הוזהר על כך באופן רשמי.

כיצד הגיבה השופטת לטענות על השפלה והצבתו של התובע בחדר צדדי ובתנאים ירודים?

בית הדין בחן את העדויות והראיות, כולל תמונות שצורפו. נקבע כי התובע עבד באותם תנאים כמו שאר העובדים במשרד - עם ריהוט מיושן ובמבנה ישן, וכי לא הוכח שנבחרה עבורו עמדה משפילה או חריגה. גם העדה מטעם התובע אישרה כי כל העובדים התמודדו עם כסאות ישנים ולעתים שבורים.

האם עצם המעבר לתפקיד אחר נתפש כפגיעה בתובע?

התובע טען כך, אך בית הדין קבע כי המעבר נבע מהניסיון למצוא לו תפקיד הולם ולא מהתנכלות. עוד נקבע כי ההחלטה להעבירו בוצעה לאחר הליך מסודר שכלל שימוע, ובוצעה כחלק ממאמץ אמיתי של המדינה למצוא לו תפקיד, לאחר שבמקומו הקודם לא תפקד כראוי.

האם הפיטורים בוצעו רק לאחר שהמדינה מיצתה את האפשרויות האחרות?
כן. מהראיות עלה כי רק לאחר ששובץ בתפקיד חדש ולא הצליח לעמוד בו, ולאחר שלא נמצאו תפקידים חלופיים נוספים, הוחלט לפטרו. פסק הדין מציין שנערכו שיחות, התכתבויות, שימוע - ולבסוף פורסמו נימוקים מפורטים לפיטורין בגין אי-התאמה, ולא עקב עילה משמעתית.

במקרה אחר, פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, שניתן בינואר האחרון על ידי השופטת יעל אנגלברג שהם, עסק בתביעתו של מציל ותיק בעיריית אשדוד, שטען להתעמרות בעבודה, שלילת דרגות, ועיכוב קידומו עקב פעילותו בוועד העובדים. פסק הדין מכיל דיון מעמיק בטענות התובע והעירייה, ובסופו נפסקו פיצויים לתובע על עוגמת הנפש וההתנהלות הפסולה מצד עיריית אשדוד. המציל, יליד 1969, החל לעבוד בעיריית אשדוד ב-1992 ושימש בתפקידים בכירים בניהול תחנות הצלה וקטעי חוף. עם השנים, הוא נבחר לתפקידים נוספים בוועדי העובדים, כולל יושב ראש ועד המצילים באשדוד וחבר בוועד המצילים הארצי. ב-2010, הוא זכה במכרז לתפקיד מנהל קטע חוף וקיבל תוספת דרגה ראשונה, אך לטענתו, העירייה עיכבה את קידומו השני במשך שנים. לטענתו, העיכובים בקידום נבעו ישירות מהתנכלויות מצדו של מנכ"ל העירייה, שלטענתו ניסה לפגוע בו על רקע חברותו בוועד העובדים. המנכ"ל, לדבריו, נקט גישה כוחנית ו"מחנאית", תוך שהוא פועל להחלשתו ולהדחתו מתפקידיו בכוח. בין היתר, טען התובע כי העירייה נמנעה מכינוס ועדות פריטטיות שדנו בזכויותיו, ובמשך שנים לא שילמה לו את הקידום השני שהגיע לו, בניגוד להסכמים הקיבוציים הקיימים בעירייה.