האב רצה למכור את הבית, הבן סירב להתפנות - ויפוצה

יום אחד, לפני כמה שנים, חזר אדם לגור בבית הוריו. הבית הזה, שהיה רווי בזיכרונות ילדות שלו, שבתות משפחתיות וארוחות חג, עמד כעת בלב סערה משפטית טעונה, שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. מולו ניצב אביו, קשיש כבן 90, שביקש למכור את הבית ולעבור לדיור מוגן. ואולם שהאם המנוחה, בצוואתה המפורשת, ביקשה לאפשר לבן להמשיך ולגור בבית עד ש"שניהם, היא ובעלה, יילכו לעולמם". במסגרת הצוואה, שנכתבה בכתב ידה ונחתמה כדין, ביקשה האם לא רק להסדיר ענייני רכוש, אלא גם להבטיח שבנה לא ימצא את עצמו ללא קורת גג. "אני מבקשת שבני, ר׳, יוכל להישאר בבית המגורים שלנו עד פטירתו של בעלי", כתבה האם בצוואה. ואולם במציאות, שנים לאחר מותה, דווקא בעלה היה זה שפנה לבית המשפט בדרישה לפנות את הבן מהנכס.

האב, שעבר את גיל 90, טען במסגרת ההליך כי יש לו זכות מלאה למכור את הנכס ולעבור לדיור מוגן, בהתאם לרצונו ולבריאותו המידרדרת. לדבריו, הבן אינו בעל זכויות קנייניות כלשהן בבית, ושהותו בו אינה חוקית לאחר מותה של האם, שכן הבית שייך לו ולבתו, היורשת הנוספת. "לא ייתכן כי בגילי המופלג לא אוכל לממש את רכושי או לעבור לדיור מתאים רק כי בני מסרב להתפנות מהבית", טען האב. הוא הוסיף כי השהות של הבן בבית נהפכה למעמסה על כל הצדדים. לדבריו, הנסיבות השתנו - והוא נזקק לכספים ולתמיכה, וכי הבית נדרש למכירה לצורך כך.

מהעבר השני ניצב הבן, שטען כי יש לקיים את צוואת אמו כלשונה. לטענתו, הוא חזר להתגורר בבית לאחר שנים שבהן גר במקומות אחרים, תוך שהוא מקבל על עצמו את תחזוקת הנכס, מסייע לאביו במטלות יום-יומיות, ואף השקיע כספים בשיפוצים. הוא הדגיש כי, "הצוואה לא משתמעת לשתי פנים. אמי רצתה שאשאר בבית עד לאחר מות אבי. פינוי שלי כעת הוא הפרה של רצונה הברור".

"הצוואה לא קנתה לבן זכות משפטית בנכס"

הדיון המשפטי לא עסק רק בשאלה קניינית טכנית, אלא בהתנגשות ערכית בין רצון המת לזכויות החיים. שופטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, ריבי לב אוחיון, נדרשה להכריע בשאלה אם יש מקום לאכוף הוראת צוואה שאינה קניינית, שאינה מקנה חזקה או בעלות לבן, אך כן מבטאת הוראה אישית בדבר המשך מגוריו בבית. פסק הדין שפורסם, מנתח את הצוואה בקפדנות. השופטת כתבה בו כי, "הצוואה נכתבה בלשון פשוטה, וניתן להבין ממנה כי המנוחה רצתה להבטיח שבנה יוכל להישאר בבית עד פטירת האב. עם זאת, היא לא קנתה לו כל זכות משפטית בנכס — לא חכירה, לא שכירות ואף לא זיקת הנאה". כלומר מדובר ברצון מוסרי ורגשי, אך לא בזכות משפטית קניינית. כאן מתחיל האיזון המשפטי העדין. השופטת בוחנת את מצבו של האב, את זכותו להחליט על מקום מגוריו ולהשתמש ברכושו. היא מציינת כי זכותו של אדם לקבוע את עתידו, בייחוד כשמדובר בגיל כה מבוגר ובצרכים בריאותיים וכלכליים ממשיים. "אין זה ראוי שבגיל 90, אדם ימצא עצמו כבול להחלטות מן העבר, המגבילות את יכולתו לפעול לטובתו האישית ולרווחתו", כתבה השופטת בהכרעתה.

• הורישה את הדירה לנכדתה - וילדיה לא יקבלו דבר
• הסכים לפנות נכס - ואז טען שהוא דייר מוגן

ואולם עם כל ההבנה לרצון האב, השופטת גם לא מתעלמת מהבן, מהשנים שבהן התגורר בבית, ומהשקעותיו בו. היא מציינת כי היה זה הגיוני מצדו להבין, לאור הצוואה, כי הוא יכול להישאר בבית לאורך זמן. "מדובר בציפייה סבירה, שהתגבשה לנוכח הוראת הצוואה", היא ציינה בהחלטתה. על כן, נקבע שהבן יפונה מהבית בתוך כמה חודשים, אך יקבל פיצוי כספי בסכום כולל של 300 אלף שקל - סכום שנועד לשקף גם את התרומה שלו לשימור הנכס, וגם את הוויתור על זכויות דיור עתידיות שהיו עשויות להיווצר אילו צוואת האם קוימה במלואה. השופטת אף התייחסה לכך שמערכת היחסים בין האב לבן העכירה, ושאין מדובר עוד במערכת משפחתית תומכת. לכן, המשך מגורי הבן בבית מהווה מקור מתמשך לסכסוך ולחיכוך.

פסק הדין הזה, שעל פניו נראה כמו סכסוך פרטי, מציף דילמה משפטית רחבה: עד כמה ניתנת תוקף להוראות שאינן קנייניות בצוואה? האם רצון רגשי, שנוסח ללא סמכויות משפטיות ממשיות, יכול לגבור על זכויות משפטיות של יורשים אחרים? ומה דינו של בן שמצא עצמו בין נאמנות לאמו לבין מחלוקת עם אביו? השופטת הדגישה בפסק הדין כי יש לכבד את רצון המת, אך לא ניתן לעשות זאת במחיר של שלילת זכויות יסוד של אדם חי - בוודאי לא כשהדבר נוגע לקורת גג, רווחה אישית והחלטות לגבי עתידו. במקרה הזה, היא כתבה, "האיזון מחייב פינוי - אך גם מתן פיצוי".

האם האם היתה יכולה להבטיח לבן את המשך מגוריו באופן מחייב יותר?

כן. אם האם היתה מעגנת את הוראתה בחוזה שכירות, בזכות קניינית (כמו זיקת הנאה או רישום הערת אזהרה), או אפילו יוצרת זכות מגורים שרשומה בטאבו לטובת הבן, היתה נוצרת התחייבות משפטית חזקה יותר, שהיתה מגבילה את היכולת של האב והיורשים לפנות אותו. מכיוון שלא נעשה דבר כזה, ההוראה בצוואה נחשבת "הוראה מוסרית" או "רצון מצווה" ולא התחייבות משפטית מחייבת.

• מה קורה כשהמדינה מתבססת על חוק מומצא?
• הפיצוי עבור 5 מ"ר במרפסת: 110 אלף שקל
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

מדוע השופטת לא קבעה שהצוואה גוברת על זכויות האב?

מפני שהצוואה לא כללה הוראה היוצרת זכות ממשית לבן, אלא רק בקשה כללית מהסוג שלא ניתן לאכוף באופן שמגביל בעלות של אדם אחר - האב במקרה הזה. לבית המשפט אין סמכות להכתיב לאדם היכן יגור או כיצד ישתמש ברכושו האישי, כשלא הוקנתה זכות מפורשת לאחר. רצון כשלעצמו אינו מונע פינוי, בייחוד כשיש צורך ממשי של הצד השני.

האם הבן היה יכול למנוע את הפינוי אם היה תובע את חלקו בבית?

לא במקרה הזה. מכיוון שאין לו זכויות קנייניות רשומות או זכויות ירושה ישירה בבית (האם הורישה את חלקה לבעלה ולבתם), לא היתה לבן כל זכות משפטית לדרוש חלק מהנכס, אלא לכל היותר פיצוי לאור השקעותיו או ציפייה לגיטימית, כפי שנפסק לבסוף.

מה היה שיקול מרכזי בהחלטת השופטת לפצות את הבן?

בעיקר "הסתמכות סבירה", כלומר העובדה שהבן חזר לגור בבית מתוך אמונה כנה שהוראת הצוואה מקנה לו זכות לעשות זאת, והשקיע זמן וכסף בתחזוקת הנכס. זו לא זכות קניינית, אך כן נסיבה שמאפשרת מתן פיצוי בשל הסתמכות ופגיעה בציפייה.

האם האב היה חייב לפנות לבית המשפט, או שהוא היה יכול לפנות את בנו בכוחות עצמו?

מכיוון שהבן סירב להתפנות, הדרך החוקית היחידה היתה להגיש תביעה לסילוק. פינוי כפוי ללא צו שיפוטי היה נחשב פעולה לא חוקית ואף מסוכנת, בייחוד כשהמעורבים הם בני משפחה.

האם האחות היתה צד בהליך?

בפסק הדין לא מוזכר שהאחות היתה צד פעיל בתביעה, אך היא כן מצוינת כיורשת. מכיוון שהנכס שייך גם לה, מבלי שהבן הוא בעל זכויות בו, יש לה גם אינטרס בפינוי - בין אם לצורך מכירה, ובין אם כדי להגן על זכויותיה.

במקרה אחר, הכריע בית המשפט המחוזי בחיפה לפני כחודש במקרה שבו אשה בת 90, שרצתה לעבור לגור בעיר ילדותה חיפה, רכשה בה דירה. ואולם בדירה כבר גרו אנשים אחרים, שני אחים, דיירים מוגנים, שמתגוררים בה כבר יותר מ-50 שנה. הדירה נרכשה על ידי התובעת ב-2021, וממוקמת בבניין ישן בשכונת הדר בחיפה. זהו אזור שבו עדיין ניתן למצוא עסקות נדל"ן במחירים נוחים יחסית, בייחוד כשמדובר בנכסים שמושכרים כדירות בדיירות מוגנת. מה שהתובעת אולי לא לקחה בחשבון, הוא שהדיירים לא ימהרו לעזוב. האשה טענה כי אינה מבקשת לפנות את הדיירים "כלאחר יד", אלא מתוך מצוקה אמתית. לדבריה, היא זקוקה לדירה למגוריה האישיים, ואף טענה כי הדירה אינה מתוחזקת כראוי על ידם. באמצעות בא כוחה, היא הדגישה בתביעה שהגישה כי, "אין מדובר בהשקעה נדל"נית אלא בניסיון למצוא פתרון מגורים ראוי בשנותיה האחרונות". עוד טענה האשה כי נוצרו בעיות קשות של רטיבות ותשתיות בדירה, מכיוון שהדיירים מפרים את חובת התחזוקה, וכי מדובר, "בשימוש לרעה בזכות", מכיוון שהאחים אינם משלמים שכר דירה הולם לשווי הנכס כיום.