השופט חגי ברנר מבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע באחרונה כי בעל שליטה ודירקטור יחיד בחברה שחדלה מלפעול לפני יותר מ-12 שנה יישא באופן אישי בחובות החברה לרשם החברות. מדובר בתריסי פסח, שעסקה בעבר בייצור והתקנת תריסים והפסיקה את פעילותה עוד ב-2014. השופט ברנר קבע כי בעל השליטה, משה פסח, לא נקט אמצעים סבירים לצמצום היקף חדלות הפירעון של החברה, ולכן עליו לשלם מכיסו את חובות החברה עבור אגרות רשם החברות ל-2023-2020, בסכום כולל של 3,857 שקל, וכן לשאת בהוצאות ההליך.

ההליך נפתח ביוזמת הנאמן לנכסי החברה, עו"ד שלי נחום, שביקש לחייב את פסח באופן אישי מכוח סעיף 288 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018. לטענת הנאמן, פסח נמנע במשך שנים ארוכות מלנקוט צעדים להסדרת חובות החברה, השתהה במשך עשור עד שפנה להליכי פירוק, וגרם בכך לעלייה בחובות החברה כלפי רשם החברות. הנאמן טען כי על פסח היה לפעול מבעוד מועד כדי למנוע את התרחבות חדלות הפירעון של החברה, ולפתוח בהליך פירוק מיד כשחדלה לפעול.

מנגד, טען פסח כי החברה הפסיקה את פעילותה עקב קריסת לקוח מרכזי, כי היא נעדרת כל נכסים וכי אין תועלת בהקדמת הליך פירוק לחברה ריקה. לדבריו, הוא פעל באופן אחראי כשהפסיק את פעילות החברה כדי למנוע יצירת חובות חדשים, ואף שילם לאורך השנים חובות לבנקים ולספקים מכיסו האישי. עוד הוא טען כי סעיף 288 לחוק אינו מחייב בהכרח פתיחה בהליכי חדלות פירעון, וכי לא ניתן להטיל עליו אחריות אישית על חברה שהפסיקה לפעול לפני כניסת החוק לתוקף.

פסח זנח את החברה ופתח אחת חדשה

הנאמן מצדו טען כי הפסקת הפעילות לבדה אינה נחשבת "אמצעי סביר לצמצום חדלות הפירעון", וכי בפועל פסח "זנח את החברה" והותיר אחריו חובות מצטברים, בעוד שהוא עצמו פתח חברה חדשה באותו תחום. לטענתו, רק פתיחה בהליכי חדלות פירעון או פירוק יכלו לעצור את המשך צבירת החוב לרשם החברות, שנצבר מדי שנה בגין אי תשלום אגרה שנתית.

• מי ישלם? החתימה שעלתה לאח הקטן ביוקר
• עסק של נכה קרס - האם הנושים יקבלו את הכסף שהוא חייב להם?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השופט ברנר קיבל את עמדת הנאמן. בהחלטתו הוא הדגיש כי מטרתו של סעיף 288 לחוק חדלות פירעון היא "להטיל אחריות על דירקטורים ומנהלים שלא נקטו באמצעים סבירים לצמצום חדלות הפירעון של התאגיד". לדבריו, "כאשר החברה הופכת חדלת פירעון, תכלית העל של החברה משתנה, וכעת הנושים הם אלו שאמורים להימצא בראש סדר העדיפויות שלה. בהתאם, על ההנהלה לשנות את מדיניות הניהול מוכוונת הרווחים לניהול שמרני הרבה יותר שתכליתו שימור המצב הקיים והקטנת חובות החברה". עוד הבהיר השופט בהכרעת הדין כי מדובר בעיקרון יסודי של דיני חדלות הפירעון: "החוק נועד להתמודד עם ניגוד העניינים המובנה שבו מצויה הנהלת חברה חדלת פירעון, כאשר היא ממשיכה לפעול מתוך אינטרס של בעלי המניות, בעוד שבשלב זה הנושים הם בעלי הזכויות המרכזיים שיש להגן עליהם".

בהמשך פסק הדין, מפרט השופט ברנר את התנאים להטלת אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד: נדרש להוכיח כי החברה היתה בחדלות פירעון; כי הדירקטור ידע או היה עליו לדעת על כך; כי הוא לא נקט אמצעים סבירים לצמצום היקף חדלות הפירעון; וכי נגרם נזק לנושים כתוצאה ממחדליו. בפסק הדין נכתב כי, "החובה אינה דורשת למנוע לחלוטין את חדלות הפירעון של התאגיד, אלא לצמצם את היקפה". השופט מציין כי פסח היה "הגורם היחיד שיכול היה להניע את החברה לנקוט בהליכי חדלות פירעון", וכי אף שחלפו שנים מאז הפסקת הפעילות, הוא "לא נקף אצבע כדי לעצור את צבירת החובות לרשם החברות". לדבריו, "פסח ידע בפועל כי החברה היא חדלת פירעון, משום שהוא היה זה שסגר את פעילותה ופתח במקומה חברה אחרת באותו תחום עיסוק, מבלי שטרח לפרוע את חובותיה הקיימים לרשם החברות".

עוד הוסיף השופט כי אין מקום לטענתו של פסח, שלפיה יש לבחון את פעולותיו בראייה כוללת, שכן "הסנקציה לפי סעיף 288 אינה מוטלת בקשר לחובות שהוקטנו, אלא רק ביחס לחובות שלא הוקטנו, אף שהיה ניתן לצמצמם במאמץ סביר". הוא הדגיש כי החוב לרשם החברות נוצר וגדל מדי שנה כתוצאה ישירה ממחדלו של פסח, "ומכאן שקיים קשר סיבתי מובהק בין הימנעותו של פסח מפתיחה בהליכי חדלות פירעון לבין הנזק שנגרם לרשם החברות".

• המסמכים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי
• כשהריבית הפכה לנטל בלתי אפשרי: החלטה חריגה בהוצל"פ
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה...

גם אגרות שנתיות לרשם החברות נחשבות חוב

בית המשפט דחה גם את טענתו של פסח כי "האגרה השנתית אינה חוב" במובן של חוק חדלות פירעון. השופט ברנר הסביר בפסק הדין שפורסם כי לפי החוק, חוב הוא "חוב ודאי או מותנה, קצוב או שאינו קצוב, בין שהגיע מועד פירעונו ובין שטרם הגיע", ולכן גם אגרות שנתיות לרשם החברות נחשבות חוב לכל דבר ועניין. הוא הוסיף כי, "אי תשלום האגרה גורם לרשם החברות נזק כספי ברור, ומכאן שמדובר בחוב בר תביעה בהליכי חדלות פירעון". בפסק הדין נדחתה גם טענתו של פסח כי אין להחיל עליו אחריות רטרואקטיבית בגין תקופה שקדמה לכניסת החוק לתוקף, אבל נקבע כי ניתן לחייבו רק בגין השנים שלאחר מכן. בהתאם, חויב פסח בתשלום חובות האגרות עבור התקופה של 2020 עד המחצית הראשונה של 2022 בלבד.

השופט ברנר בחן גם את האפשרות לחייב את פסח בהפקדת ערובה לשכרו של הנאמן, בהתאם להלכת אבי אלקיים, אך קבע כי במקרה זה אין מקום לכך. לדבריו, "מרגע שהוטל חיוב כספי על פסח מכוח סעיף 288 לחוק, ממילא נמצא מקור כספי שממנו ניתן יהיה לשלם את השכר, ולכן מתייתר הצורך בהפקדת ערובה נפרדת". לצד זאת, השופט חייב את פסח לשלם גם את הוצאות המשפט בסכום כולל של 7,000 שקל, והוסיף כי בעל דין שבוחר "לנהל מערכה משפטית של ממש בגין סכום של מה בכך ובניגוד להלכה משפטית קיימת - צריך להביא בחשבון שהוצאות ההליך יעלו על הסכום שבמחלוקת".

פסק הדין מהווה חוליה נוספת בשרשרת פסיקות שמביאות לידי ביטוי את גישתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב תחת השופט ברנר, המחייבת מנהלים ודירקטורים לשאת באחריות אישית לנזקים שנגרמו לנושים בשל מחדלים בתקופת חדלות פירעון. השופט מדגיש כי האחריות הזו אינה עונשית, אלא נועדה "להעניק מקור כספי לפיצוי הניזוקים, קרי נושי התאגיד, ולכוון את התנהגותם של מקבלי ההחלטות כך שיפעלו לטובת הנושים ולא למען בעלי המניות בלבד".

בסיום פסק הדין סיכם השופט ברנר בקביעה חד משמעית כי, "פסח ישלם לקופת הנשייה סך של 3,857 שקל בגין אגרות רשם החברות לשנים 2020 ו-2021 והמחצית הראשונה של שנת 2022. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת הבקשה". עוד לדבריו, "ההשקפה של המחוקק היא שתאגיד המצוי בחדלות פירעון חייב ליזום בעצמו פתיחה בהליכי חדלות פירעון, והתמריץ לכך הוא מתן הגנה מפני הטלת חבות אישית על העומדים בראש התאגיד אם ינהגו בדרך זו".

למה בכלל חשוב לשלם את האגרה השנתית לרשם החברות, אם החברה כבר לא פעילה?

גם אם החברה הפסיקה לעבוד, כל עוד היא רשומה כחברה קיימת - היא מחויבת בתשלום אגרה שנתית. המטרה היא לשמור על מאגר החברות מעודכן ולוודא שחברות שלא פעילות יימחקו בצורה מסודרת. אם לא משלמים את האגרה, החוב רק גדל והולך משנה לשנה, וזה בדיוק מה שקרה במקרה של תריסי פסח.

למה בית המשפט התעקש לחייב דווקא את בעל השליטה לשלם, ולא את החברה עצמה?

החברה כבר חדלה להתקיים ואין לה נכסים שמהם אפשר לגבות את החוב. לכן השופט בדק אם בעל השליטה, משה פסח, היה צריך לפעול אחרת כדי למנוע את צבירת החובות. מכיוון שהוא היה גם הדירקטור היחיד וגם זה שניהל את העניינים בפועל, נקבע שהוא אחראי אישית לכך שהחברה לא טופלה בזמן.

מה בעצם השופט רצה להעביר במסר שלו?

השופט חגי ברנר רצה להבהיר שמנהלים ובעלי שליטה לא יכולים "להיעלם" כשהחברה קורסת. הם צריכים לקחת אחריות ולפעול באופן מסודר כדי לעצור את הנזקים לנושים ולמדינה. המשפט המרכזי שלו, "על ההנהלה לשנות את מדיניות הניהול מוכוונת הרווחים לניהול שמרני הרבה יותר שתכליתו שימור המצב הקיים והקטנת חובות החברה", מבטא את זה בדיוק.

אבל למה דווקא עכשיו נזכרו לחייב אותו, אם החברה הפסיקה לפעול כבר ב-2014?

החוק שעליו התבסס פסק הדין - חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי - נכנס לתוקף רק ב-2019. לפני זה לא היתה עילה חוקית שמאפשרת לחייב בעל שליטה על חובות כאלה. לכן השופט חישב את החוב רק מהשנים שלאחר כניסת החוק לתוקף, כלומר מ-2020 ואילך.

אם החברה היתה בלי נכסים ובלי פעילות, מה היה בכלל טעם לפתוח בהליך פירוק?

הליך פירוק נועד לסיים בצורה רשמית את קיומה של החברה ולמנוע ממנה לצבור חובות חדשים. גם אם אין כסף לחלק לנושים, עצם הפירוק עוצר את תוספת האגרות והחובות העתידיים. לכן השופט קבע שפסח היה צריך לפעול לפירוק מיד כשהבין שהחברה חדלת פירעון.

מה בעצם רצה השופט ללמד מנהלים אחרים מפסק הדין הזה?

המסר ברור: אם חברה לא מצליחה לעמוד בהתחייבויותיה, אל תתעלמו ואל תדחו את הטיפול. תבדקו את המצב, תפנו לייעוץ, ואם צריך - תפתחו בהליך חדלות פירעון. מי שממשיך "להתעלם" מהמצב, עלול לשלם על זה מכיסו.

האם יש מקרים שבהם בית המשפט דווקא לא יחייב בעל שליטה לשלם?

כן. אם בעל השליטה יוכיח שפעל בצורה סבירה. כך למשל, ניסה להגיע להסדרים עם נושים, פנה לגורמים מקצועיים או יזם בזמן הליך חדלות פירעון - אז החוק נותן לו "הגנה" והוא לא יחויב אישית. כאן השופט קבע שמשה פסח לא עשה אף אחד מהדברים האלה בזמן.

אז כמה כסף הוא יצטרך לשלם בסך הכל?

בית המשפט חייב אותו לשלם 3,857 שקל בגין אגרות רשם החברות ל-2022-2020, ועוד 7,000 שקל הוצאות משפט. ביחד זה יוצא כ-10,800 שקל, לא כולל ריבית והצמדה.

זה סכום קטן יחסית. למה בכלל להקדיש לזה פסק דין ארוך כל כך?

נכון, הסכום עצמו לא גדול, אבל העיקרון הוא החשוב. השופט רצה לקבוע כלל ברור שיחייב גם מקרים אחרים בעתיד - עיקרון שמחייב אחריות אישית של מנהלים ודירקטורים, גם כשמדובר בחברה שכבר לא פעילה. לכן פסק הדין הזה נחשב חשוב הרבה מעבר לסכום עצמו.

מה ההבדל בין חדלות פירעון לבין פשיטת רגל?

פשיטת רגל היא המונח הישן שמתייחס לאדם פרטי שלא מצליח לשלם חובות. חדלות פירעון הוא המונח החדש שמחליף אותו, והוא חל גם על חברות. החוק החדש מאחד את כל התחום הזה תחת שם אחד ומנסה לשים דגש לא רק על פירוק, אלא גם על שיקום כלכלי במקרים שאפשר.

ואם החברה היתה סוגרת את עצמה בלי לפנות לבית המשפט, זה היה נחשב מספיק?

לא. רק פירוק רשמי באמצעות בית המשפט עוצר את חובות האגרה ומסיים את קיומה של החברה מבחינה משפטית. בלי זה, רשם החברות ממשיך לראות בה חברה פעילה על הנייר, ולכן גם ממשיך לחייב אותה באגרות מדי שנה.