בבוקר חורפי אחד בינואר 2023 התרחשה תאונת רכב פשוטה בנתיבות. רכב של פסיפיק רכב ותחבורה נפגע מרכב פרטי שיצא מחניה בנסיעה לאחור. לכאורה מדובר בעוד תיק ביטוחי שגרתי, אך מה שנראה תחילה כעניין טכני נהפך לפרשה משפטית עקרונית, שבמרכזה השאלה: האם שקר אחד קטן, גם אם נובע מחשש כלכלי, יכול לשלול מהמבוטח את צדקו? הנהגת, סיון פרץ, לא הכחישה כי הייתה מעורבת בתאונה, אך בהמשך שינתה את גרסתה וסיפרה לחוקר מטעם חברת הביטוח איילון כי בעלה הוא זה שנהג ברכב. מה שנראה בעיני חברת הביטוח כניסיון להונות, התברר בבית המשפט כמעידה אנושית שנבעה מחשש לשלם את ההשתתפות העצמית.

בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופט אבי שליו, תיאר בית המשפט כיצד התגלגלה הפרשה. פרץ, שבאותו יום חזרה מטיפול רפואי עם בנה בן השלוש, יצאה מהחניה ופגעה ברכב החונה של פסיפיק. נהג הרכב הנפגע העיד כי ראה את פרץ יוצאת ממושב הנהג ומחליפה עמו פרטים, ואף חתמה לו על אישור שבו הודתה באחריותה. גם עובדת החברה אישרה בהקלטה סמוכה לאירוע כי פרץ היא זו שנהגה.

בחקירה הראשונה שקיימה עם חוקר חברת הביטוח, אישרה פרץ את הדברים במפורש. אלא שבחלוף זמן קצר יזמה שיחה נוספת, שבה שינתה את גרסתה וטענה כי בעלה היה מאחורי ההגה. היא הודתה מאוחר יותר כי עשתה זאת מחשש שתיאלץ לשלם את ההשתתפות העצמית, בעוד שבעלה, שעבד אצל המעסיקה שביטחה את הרכב, היה פטור מכך. בית המשפט התרשם מכנות דבריה. "נחזה שתכלית ההודעה הכוזבת היתה חששה לשאת בהשתתפות עצמית", כתב השופט שליו בפסק הדין שפורסם, והוסיף כי גרסתה נתמכת בהודעת ווטסאפ ששלחה לבעלה מיד אחרי התאונה, שבה תיארה כיצד בנה הקטן בכה והסיח את דעתה. גם בעלה העיד כי לא היה ברכב בזמן התאונה, והדברים נראו אמינים בעיני בית המשפט.

"העובדה שהתברר בדיעבד שהמבוטחת כן זכאית לכיסוי אינה רלוונטית"

באיילון ראו את הדברים אחרת. מבחינתם מדובר במעשה חמור של מסירת פרטים כוזבים "במטרה להוציא כספים שלא כדין", כהגדרתם. לטענתם, ברגע שהמבוטחת הודתה ששיקרה, אין לה עוד זכות לקבל כיסוי ביטוחי, גם אם בדיעבד הוכח שהיא דווקא זו שנהגה ברכב. החברה הסתמכה על סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, שקובע כי אם מבוטח מוסר עובדות כוזבות "בכוונת מרמה", המבטח פטור מחבותו. איילון טענה כי שלושת התנאים הדרושים לסעיף מתקיימים: נמסרו עובדות כוזבות, המבוטחת ידעה שהן אינן נכונות, והדבר נעשה כדי להפיק רווח כספי. "העובדה שהתברר בדיעבד שהמבוטחת כן זכאית לכיסוי אינה רלוונטית", טענה החברה, "משום שתכלית הסעיף היא להרתיע מפני מרמה ולהגן על מערכת היחסים בין מבטח למבוטח".

• פנתה לטיפול רק אחרי חודשיים - ותוכר בביטוח לאומי
• נפילה ממשאית אשפה הוכרה כתאונת דרכים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית משפט השלום לא קיבל את טענותיה. השופט שליו קבע בהכרעתו כי, "אין מקום להפעיל את חזקת השקר נגד הנתבעת", מכיוון שהמניע שלה לא היה מרמה אלא בלבול וחשש כספי. בעקבות כך, הוא חייב את איילון לשלם את מלוא הפיצוי בגין הנזק - 4,954 שקל, בצירוף ריבית, הצמדה ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 2,500 שקל.

איילון לא ויתרה וערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בערעור טענה החברה כי פסק הדין בערכאה הקודמת "מתעלם מהתכלית ההרתעתית של סעיף 25", וכי יש להחיל את "חזקת השקר", כלומר ההנחה שמי שמוסר מידע כוזב עושה זאת במטרה להטעות. לטענתה, קביעת בית המשפט השלום מהווה "פגיעה חמורה באינטרס הציבורי ובעקרונות דיני הביטוח", משום שהיא מעודדת מבוטחים "לנסות את מזלם" בדיווחים שקריים בלי לחשוש מסנקציה.

סגנית נשיא בית המשפט המחוזי, השופטת אביגיל כהן, דחתה את הערעור על הסף. היא הזכירה את הכלל שלפיו ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט בערכאה הקודמת, אלא במקרים חריגים בלבד. לדבריה, לא נמצאה שום טעות מהותית בהערכת הראיות או בהתנהלות ההליך שתצדיק פתיחה מחדש של התיק. בפסק דינה ציטטה השופטת כהן את לשון החוק: "המבוטח או המוטב שמסר למבטח עובדות כוזבות בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". ואולם היא הוסיפה כי יש לפרש את הסעיף בזהירות רבה, מכיוון שקביעה על "כוונת מרמה" מטילה על אדם סטיגמה של עבריין ועלולה לשלול ממנו זכות כלכלית בסיסית.

• מה גובר - מינוי בן ממשיך או צוואה?
• “לא ייתכן שסבל ממחלת נפש והועסק בתפקיד ביטחוני”
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

האשה רק ניסתה להימנע מהוצאה כספית

בית המשפט המחוזי הזכיר שורה של פסקי דין קודמים, ובהם פרשת בוקר ופרשת פלדמן, שבהם נקבע כי הנטל להוכיח מרמה מוטל על חברת הביטוח, וכי רק ראיות כבדות משקל יכולות לבסס טענה כזו. "לצורך הוכחת כוונת מרמה לפי סעיף 25, דרושות ראיות כבדות משקל, וזאת לאור הטלת הסטיגמה של ביצוע עבירה פלילית הכרוכה בקביעה כזו", נכתב בהכרעת הדין. השופטת כהן הדגישה כי במקרה של פרץ, אף שהיא הודתה שמסרה מידע שגוי, לא הוכח שהיתה לה כוונה להוציא כספים שלא כדין. להפך, הודאתה הראשונית והודעות הוואטסאפ מהיום שבו התרחשה התאונה מחזקות את המסקנה שלא ביקשה להונות, אלא רק ניסתה להימנע מהוצאה כספית. "נוכח מכלול הנסיבות, אין מקום להחיל את חזקת השקר נגד הנתבעת", כתבה כהן בהכרעתה. לדבריה, החלת הסעיף בקלות יתרה עלולה להביא לתוצאה בלתי צודקת, שבה מבוטחים שיכולים להוכיח את אמיתות תביעתם נותרים ללא כיסוי רק בשל שגיאה רגעית או פחד.

פסק הדין של המחוזי בערעור נוגע בלבם של דיני הביטוח - השאלה כיצד מאזנים בין הצורך להגן על החברות מפני הונאות לבין ההכרה בכך שמבוטחים הם בני אדם, הנתונים לעתים ללחצים ולפחדים. בית המשפט בחר להדגיש את הצד האנושי. "המניע לשינוי גרסתה היה חשש כלכלי מתשלום השתתפות עצמית, ולא כוונה להשיג תגמולים שלא כדין", קבעה השופטת, והוסיפה כי "אין בכך כדי לבסס טענת מרמה המצדיקה שלילת הכיסוי הביטוחי". עוד היא כתבה כי גם אם התנהלותה של פרץ אינה עומדת באמות מידה של שקיפות מלאה, אין בכך כדי לשלול ממנה את הזכות לפיצוי. "אמנם יש חשיבות לעקרון תום הלב ביחסים שבין המבוטח למבטחת, אך בנסיבות העניין לא מדובר בהפרה המצדיקה שלילת כיסוי ביטוחי", היא קבעה.

בסיום פסק הדין ציינה השופטת כהן כי החלטת הערכאה הדיונית מתיישבת עם ההלכה הפסוקה והזהירות הנדרשת בשלילת זכויות ביטוחיות. לדבריה, "לא מצאתי כי המערערת הרימה את הנטל המוגבר הנדרש לביסוס טענת המרמה". לאור כך היא דחתה את הערעור, והותירה על כנו את פסק הדין של בית משפט השלום. לא נפסקו הוצאות נוספות, משום שלא הוגשה תשובה לערעור.

פסק הדין מעורר שאלה עמוקה החורגת מהמקרה הספציפי: האם שקר שולל צדק? האם אדם שמסר מידע לא נכון מתוך פחד או טעות, ראוי שייאבד את זכויותיו גם אם לבסוף הוכיח את אמיתת תביעתו? בית המשפט המחוזי השיב הפעם בשלילה. לטענתו, דיני הביטוח נועדו לא רק להגן על חברות הביטוח אלא גם על האזרח מן השורה, שראוי שיקבל את הגנת החוק גם אם מעד בלשונו.

איך בכלל נוצר הבלבול שהוביל לכל הפרשה הזאת?

זה התחיל ממש בטעות אנוש. פרץ היתה בלחץ אחרי התאונה, הילד שלה בכה מאחור, והיא חשבה שבגלל שהיא זו שנהגה - היא תצטרך לשלם את ההשתתפות העצמית. אחרי ששמעה שבעלה, שעובד בחברה, היה אמור להיות זה שנושא בעלויות כאלה, היא התקשרה לחוקר ואמרה שהוא נהג. זו לא היתה מזימה מתוחכמת, אלא ניסיון להקל על עצמה כלכלית בלי לחשוב על ההשלכות המשפטיות.

למה חברת הביטוח כל כך התעקשה לערער, אף שסכום התביעה היה קטן?

מכיוון שמבחינתה, העיקרון היה גדול יותר מהכסף. חברות ביטוח רואות במסירת מידע כוזב איום על המערכת כולה. אם בית המשפט מקבל מצב שבו מבוטח שיקר ובכל זאת מקבל כסף, הן חוששות שזה יעודד אחרים לנסות "לשחק" עם האמת. לכן איילון בחרה לערער כדי לנסות לקבוע הלכה עקרונית שתגן עליהן בעתיד ממקרים דומים.

מה ההבדל בעצם בין שקר לבין מרמה בעיני החוק?

שקר זה כשאדם מוסר מידע לא נכון, לפעמים בטעות או מתוך פחד. מרמה זו כבר כוונה מודעת להטעות כדי להרוויח משהו שלא מגיע לך. החוק דורש הוכחות חזקות מאוד כדי להראות שהיתה כוונת מרמה - לא מספיק רק להוכיח שמישהו שינה גרסה. לכן בית המשפט קבע שבמקרה הזה, אף שהיתה הודעה לא נכונה, לא היתה כוונת מרמה אמיתית.

למה השופטת ציינה שהמלה "מרמה" היא כמעט כמו האשמה בפליליות?

מפני שכשאומרים על אדם שהוא פעל במרמה, זה כמעט כמו לומר שהוא עבר עבירה פלילית. זה פוגע בשם שלו ובאמינות שלו. לכן בתי המשפט נזהרים מאוד לפני שהם קובעים שמישהו רימה את חברת הביטוח. הם דורשים ראיות ברורות, לא רק תחושות או חשדות.

האם בית המשפט האמין למבוטחת רק בגלל שנראתה אמינה?

לא רק. היו גם ראיות שתמכו בגרסה שלה, כמו ההודעה בוואטסאפ לבעלה בזמן אמת, שבה סיפרה שהיא נהגה והרכב נפגע כשהילד בכה מאחור. גם הנהג של הרכב הנפגע העיד בבירור שראה אותה יוצאת ממושב הנהג. כל אלה חיזקו את האמון בעדות שלה.

איך מתייחסים שופטים בכלל לשקרים קטנים כאלה בהליכי ביטוח?

הם משתדלים להסתכל על ההקשר. אם השקר נועד להוציא כסף שלא מגיע, זה חמור מאוד. אבל אם מדובר בטעות אנוש או בפחד, למשל מחשש כלכלי או בלבול, בתי המשפט נוטים להקל, בייחוד כשהאמת מתבררת אחר כך והנזק לחברה הוא זניח.

אם היתה למבוטחת עורך דין טוב יותר, זה היה משנה משהו?

כנראה שלא. במקרה הזה, האמת והראיות דיברו בעד עצמן. אפילו השופטים הדגישו שההתרשמות הישירה מהעדים היא שהכריעה את הכף. לפעמים ההתנהגות האנושית באולם בית המשפט - הכנות, הטון, הדרך שבה אדם מדבר - שווה יותר מכל טיעון משפטי מתוחכם.