לפני כשנה וחצי הייתי בכנס שבו פרופסור אלכס צוקרמן הציג מאמר שבו הוא ניסה להסביר איך ייתכן שהבנקים המרכזיים הפיצו כל-כך הרבה כסף מאז 2008, ובכל זאת האינפלציה בעולם המפותח עדיין סביב האפס.

כשפרופסור צוקרמן מציג משהו על אינפלציה, אני מקשיב, כי האיש באמת יודע. ולא רק יודע, הוא גם עשה: במשך ארבע שנים הוא היה חבר בוועדה המוניטארית של בנק ישראל, זאת שקובעת עבורנו את הריבית בכל חודש. כשהוא סיים לדבר, נשאלו שאלות, ואחד האנשים שהיו באותו חדר שאל "אז איפה באמת האינפלציה?"

פרופסור צוקרמן הסתכל עליו וענה, שזה באמת מפתיע שאין אינפלציה. אבל זה הרבה בגלל שהנגידים של הבנקים המרכזיים הם שמרנים גדולים, ועם כל כמה שהם מנסים לעורר את האינפלציה בעזרת הריבית הנמוכה, הם בכל זאת חוששים מהיום שבו האינפלציה תחזור באמת. והוא סיכם כך: אם נגידי הבנקים המרכזיים באמת היו רוצים אינפלציה, כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לתת לממשלה כסף, כמו שעשו בשנות ה-1970 וה-1980. אז לא רק שהייתה לנו אינפלציה, ועוד איזה אינפלציה הייתה.

לפני כחודש וחצי פגשתי מכר שהיה עד לפני מספר שנים בכיר בבנק ישראל, והשיחה התגלגלה לנושא האינפלציה. אותו מכר אמר לי בערך כך: כל הזמן מתלוננים גם על כך שאין אינפלציה, וגם על כך שצריך לבנות תשתיות, אבל הממשלה חוששת לקחת את החוב הנדרש. למה שבנק ישראל לא ייתן לממשלה הלוואה? ולא סתם הלוואה – הלוואה שהממשלה לא צריכה להחזיר. כי, אחת מהטעויות שנעשו עד 1985, כשבנק ישראל נתן לממשלה הלוואות בנדיבות, הייתה שהממשלה התחייבה להחזיר את החוב, ואכן החזירה אותו עד השקל האחרון. מה שיצר מצב שהציבור שילם פעמיים: פעם כי האינפלציה שתודלקה בכסף אכלה את החסכונות של הציבור, ופעם כשהממשלה השתמשה בכספי המיסים כדי להחזיר את ההלוואות בשנות ה-1990 וה- 2000.

לכן, לדעתו של אותו מכר, את ההלוואות שבנק ישראל צריך לתת היום, הוא צריך לתת כשמראש הוא מודיע שהוא לא מצפה לקבל אותן חזרה. בנוסף, צריך שבנק ישראל יתחייב שהוא הולך להעביר רק כמות מוגבלת של כסף, כדי שהממשלה לא תהפוך את בנק ישראל לארנק שלה, וכדי שהציבור יצפה לאינפלציה של אחוז או שניים, ולא לשחזור של 400% האינפלציה של שנות ה- 1980.

הקשבתי לו בעניין, ואז שאלתי אותו האם חוק בנק ישראל מאפשר את זה. הוא ענה שכמובן שלא. אז שאלתי אותו: "ונגיד שישנו את החוק, מי יקבע כמה כסף הבנק יעביר לממשלה?" והגענו למסקנה שאין תשובה טובה לשאלה הזאת.

אבל מאז אני חושב מדי פעם: אם רעיונות כאלו עולים מכיוונם של אנשים טובים שיודעים הרבה מאוד על מדיניות מוניטארית, איך אנחנו יודעים שהפוליטיקאים לא יאמצו אותם? בארה"ב, האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית מדבר על כך בגלוי. גם הממשל של טראמפ לוחץ על הבנק המרכזי, באופן שמעיד שגם הממשל שלו לא בדיוק עוין לרעיונות כאלו. למעשה, בתגובה ללחץ של טראמפ, הבנק המרכזי האמריקאי קונה בחודשים האחרונים אג"חים קצרים של הממשל, כך שבפועל הוא כבר פתח קו אשראי לממשל, גם אם עוד לא קוראים לזה כך.

אז לאט לאט אני מתחיל לחשוש שאם הדברים ימשיכו ככה, באיזה שהוא שלב או שהפוליטיקאים ינסו לגרום לבנק המרכזי לממן עבורם את כל מה שהם רוצים לבצע, או שהציבור יתחיל לחשוש שמשהו כזה עומד לקרות. הצד החיובי הוא שבמקרה כזה יהיה לי, כמרצה וחוקר, באמת מעניין. הצד השלילי הוא שאני לא בטוח שיישאר לי משהו בחסכונות ביום שאחרי.

ד"ר אביחי שניר

המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי