"ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם"

היהדות היא הדת הראשונה שהפכה את התמיכה בעניים ממידה טובה ומעיקרון מוסרי למצווה דתית. היא הייתה ונותרה הדת היחידה, בה גם היחס לנדכאים שבחברה והגישה כלפיהם היא בגדר של חובה חוקית, ומיד נראה עד כמה היא משמעותית.

אומר הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו'): "חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה עד למאור ורוחן נמוכה אף על פי שהן בעלי ממון". לא משום שהם עניים, אלא משום שמצב רוחם שפוף. "אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו [שבוודאי אינם חסרי כסף, מעמד וחברים] - מוזהרין אנו עליהן, שנאמר 'כל אלמנה ויתום לא תענון'", בדגש על המילה "כל".

"והיאך נוהגין עימהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה ולא ליבן בדברים, ויחוס על ממונם יתר מממון עצמו.

"כל המקניטן [מעליב אותם] או הכעיסן או הכאיב ליבן או רדה בהם [בעבודה קשה] או איבד ממונם - הרי זה עובר בלא-תעשה, וכל שכן המכה או המקללן. ולאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו [משום שהוא בדיבור בלבד] - הרי עונשו מפורש בתורה: 'וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב'". מדוע? משום שזו אכזריות מרושעת במיוחד, ניצול חולשה של מי שלרוב אין לו הגנה.

זאת ועוד: ליתומים ואלמנות יש גישה ישירה אל הקב"ה. "ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמס [משום שפוגעים בהם כספית] - הן נענין, שנאמר 'כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו".

עם זאת, הרמב"ם מסייג את הדין. מותר למורה לנזוף בתלמיד יתום "כדי ללמדם תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה", אך גם אז – "לא ינהוג בהם מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד". ועד מתי נהנה יתום מהגנה זו? "עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך לו לאָמְנם ולהיטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צורכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים". במונחי ימינו: עד גיל 18.