במקרים רבים זוגות לקראת נישואים עורכים הסכם ממון. ההסכם בא להגן על רכוש שהורים נותנים או נתנו לבני הזוג. הרי לא סביר שאם הזוג יתגרש כשאחד מבני הזוג קיבל ירושה או מתנה גדולה, הירושה-מתנה יתחלקו בין השניים. דמיינו שהאישה באה לנישואים עם דירה בשווי של 5 מיליון שקל כשניתנה כמתנה מההורים. הגבר הגיע ללא נכס ואחרי שנה הם מתגרשים. לא הגיוני שהגבר ייצא מהזוגיות הזו עם 2.5 מיליון שקל.

המקרה הזה נכון גם לגירושים אחרי 3 שנים, אבל מה קורה אחרי 20 שנה. זה כבר הופך לשאלה קשה יותר. פסק דין של בית המפשט המחוזי מהזמן האחרון מתייחס לאורך התקופה כגורם שמחזק את חזקת השיתוף, כלומר מגדיר את הדירה כרכוש משותף של בני הזוג ולכן בגירושים יש לחלקה.

מעבר לירושות ומתנות לפני הנישואים, גם מתנות וירושות בתקופת הנישואים מזוהות לבן-בת הזוג ואינם רכוש משותף וגם כאן יש את החשיבות למשך תקופת הנישואים. מעבר לכך, בית המשפט העליון קבע שיתכן מצב שנכסים אלו יחולקו בין השניים באם הוכח כי לבן הזוג שהינו הבעלים של נכסים היתה כוונה לשתף את הנכס ביניהם.

השאלה מתעוררת בעיקר בדירת מגורים שבה התגוררו שני בני הזוג, ואשר התקבלה בירושה והיתה רשומה רק על שמו של אחד מהם, אם כי גם רישום משותף אינו וודאות לחלוקתה בעת גירושים. השאלה היא האם הנכס הזה הוא נכס משותף למרות שהתקבל בירושה והמבחנים הם דרך התנהגות ודרך אמירות של הצדדים. על פניו דירת מגורים היא אומנם נכס משותף, אבל בתי המשפט הצביעו על שיתוף בהוצאות הכלכליות, בתחזוקת הנכס ובהשבחתו כאלו שמצדיקות-תומכות בהגדרת השיתוף. מדובר בהשקעה משמעותית של כספים, יש כאן משמעות למהותיות של הסכום, אחרת בית המשפט לא מתייחס להשקעות.

• איפה תמצאו דירה בפחות מ-2 מיליון שקל?
• "דירה בישראל היא בטון" - בעל הקרן שלא מהמר על שום דבר אחר
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עכשיו מסתבר שגם מי שניסה לשמור על הנכס מבן-בת הזוג וודאג שהנכס יירשם בבעלות נפרדת אינו מוגן מפני חלוקה. על פי חוק יחסי ממון, הרכוש שנצבר במהלך הנישואים על ידי שני בני הזוג יתחלק ביניהם שווה בשווה, למעט כאמור רכוש שהתקבל כמתנה או בירושה, אלא אם בן הזוג שקיבל זאת הגדיר זאת כרכוש משותף.

אחד הסממנים שלא להגדיר זאת כרכוש משותף הוא בעלות נפרדת. אם הנכס בבעלות בן הזוג והוא לא רשם את הנכס על שם שניהם, יש כאן אולי סימן לכך שאין כוונה לשתף את הנכס, אבל זה ממש לא ברור ולא וודאי. אולי הרישום נובע מטעמי נוחות, חוסר חשיבות וכו'. בית המשפט קבע שאין לרישום משמעות גדולה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב, קיבל ערעור שהגישה אישה על דחיית תביעה ביחס לדירת ירושה של הבעל. בני הזוג נישאו לפני 16 שנה וזמן קצר לאחר מכן הבעל ירש רבע דירה.  בני הזוג התגוררו בדירה ושילמו לאחים דמי שכירות בגובה שלושה רבעים. בהמשך בני הזוג חתמו עם האחים על הסכם לרכישת חלקם בדירה שהוערכה בסך של 2.5 מיליון שקל, אולם לא עמדו בתשלומי המכר וההסכם בוטל.

• רכבת ישראל בדרך להפרטה: האם 5,000 עובדים בסכנה?
• מה 68% אומר על צעירי ישראל?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הג'ובניקים רכבו על הלוחמים וקיבלו תנאי שכר ופנסיה מצוינים -...

לפני מספר שנים הסתכסכו בני הזוג ובמקביל דרשה האישה לאכוף את הסכם המכר בנוגע לדירה. תביעתה התקבלה, אבל הם שוב לא הצליחו לשלם את התשלומים והדירה נמכרה לצד ג' ב-4.5 מיליון שקל.

הבעל קיבלת 1.125 מיליון שקל (רבע מהסכום) והאישה תבעה מחצית מהסכום. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האישה – "כדי להתגבר על סעיף החוק המחריג זכויות ירושה מהנכסים המשותפים של בני זוג, בן הזוג התובע צריך להראות 'דבר מה נוסף"'. מדובר כאמור בהוכחה לכך שהיה שיתוף אמיתי, אבל בית המשפט התרשם כי חיי הנישואים בין בני הזוג היו קשים והיה ניתוק רגשי וכלכלי לרבות התנהלות בחשבונות נפרדים. בית המשפט גם התייחס לעובדה שהנכס היה רשום על שם הבעל והיא לא דרשה רישום משותף.

האישה כאמור ערערה ובית המשפט המחוזי קבע שהיא צודקת. בית המשפט קבע שמדובר בנישואים ארוכים וזו ההוכחה החסרה לעניין השיתוף. מעבר לכך, מדובר בנכס שהיה דירת המגורים של בני הזוג, האישה השתתפה בשיפוץ נרחב שהיה בנכס, וכן היתה כוונה לרכוש את חלקם של האחים ולהפוך את הדירה למשותפת. בית המשפט טען שאיכות חיי הנישואים אינו שיקול בחלוקת הרכוש.