סעיף הוצאות השכר בבנקים הינו סעיף כבד ולא גמיש יחסית לגופים עסקיים מקבילים. לטוב ובעיקר לרע - זהו הסעיף המספרי היחיד בדו"ח רווח והפסד שכמעט תמיד מראה על צמיחה יפה. אולם הרווחים הצונחים ברבעון השלישי עקב הקפיצה בחומ"ס, ירידת שערוך ניירות הערך ודשדוש הרווח התפעולי, החזירו את העניין בסעיף ההוצאות. מנהלי הבנקים מצידם דאגו להפיח תקווה קטנה בדבר התייעלות קרובה.

מנהלי הבנקים אינם חלוצי המשק. הם מסתכלים ימינה ושמאלה - חברות הביטוח, חברות הייטק, חברות אחזקה - כולם מודיעים על ניסיונות התייעלות אמיתיים - הפחתות שכר ופיטורים - ומפחיתים ומפטרים בפועל.

התייעלות בבנקים, בעיקר בנושא כוח האדם הינה נושא קריטי שהשפעתו על רווחיות הבנקים, לטווח הארוך, עצומה. הצמיחה בישראל, עבור הבנקים הישראלים, הינה מוגבלת וטווח ההכנסות, כנגזרת, מוגבל גם הוא. לפיכך הדרך, אולי היחידה, להציג קפיצה ברווח הנקי ולא רק זחילה או דשדוש הינה התייעלות אמיתית. הבנקים הישראלים אינם יעילים ומנהלי הבנקים יודעים זאת. כל השוואה בין לאומית לא מעמידה אותנו במקום טוב - יחס הכיסוי התפעולי בסקטור הבנקים הישראלי רחוק ב-10% לפחות מהממוצע במערב אירופה וגם ממזרחה.

הבעיה של מנהלי הבנקים איננה הבנה לקויה של עקרון "השאת הרווח" עבור מחזיקי המניה אלא ירושה היסטורית של ועדי עובדים חזקים. במילים אחרות - מנהלי הבנקים מבינים כי אליהם לדאוג לכך שהבנקים ירוויחו כמה שיותר כסף אולם העובדים אותם הם מנהלים מתנהלים מאינטרס אחר. והבעיה החריפה יותר כאשר מבינים כי התייעלות בבנקים עובדת בשיטת ה-LIFO - האחרון שבא הוא הראשון שהולך. הותיקים נשארים עם התנאים, הקביעות וחוסר היעילות. הצעירים, עם המשכורת הרזה והרעב בעיניים נשלחים חזרה אל שדות ציד התעסוקה.

העובדים הותיקים בבנקים נהנים מהוועד החזק שדואג לקביעות ותנאים טובים, העובדים הצעירים בבנקים, אלו ששרדו את הפיטורים, סובלים מכך שהעוגה כבר חולקה ואין קורלציה אמיתית בין ביצועים לשכר. מנהלי הבנקים מצידם, בניסיונות להתמודד עם הסוגיה, משקיעים זמן רב בניווט פנימי בין אינטרסים צולבים. מנסים להתייעל, יודעים שצריך לחתוך בבשר אבל מפחדים מההשלכות הציבוריות שכרוכות בדבר (ע"ע שרי אריסון, אלי יונס והפיטורים בבנק פועלים בשנת 2001). התוצאה בדרך כלל נראית רע, בעיקר עבור מחזיקי המניה.

ההתייעלות שלא הייתה

בנק דיסקונט יצר לנו דוגמה רעה להתייעלות שלא הייתה, חוץ מעל הנייר. הבנק הודיע כי ייפרד מ - 650 עובדים זמניים בתחום ה-IT. למעשה רוב רובם של עובדים אלה עומדים לסיים את פרוייקט המחשוב היקר והארוך "אופק". הבנק היה נפרד מעובדים אלה כך או כך. מהלך ה"התייעלות" זה לא התרחש במציאות אלא רק מעל דפי דו"ח הדירקטוריון ובמצגת למשקיעים שליוותה את הדו"ח לרבעון השלישי.

מדוע היה צורך להדגיש מהלך התייעלות שלא קרה? שתי תשובות אפשריות. הראשונה - זוהי הודעה שכוונה עבור הועד וכוונתה "ועד יקר, היזהרו - מהלכי ההתייעלות האמיתיים בוא יבואו". התשובה השנייה, הפחות טובה עבור המשקיעים והיותר מפוכחת - "הודעה על התייעלות תרגיע את המשקיעים המאוכזבים לכמה רבעונים. עד אז סעיף ההכנסות כנראה יתאושש ושיעור הכיסוי התפעולי לא ייראה כה רע". בכל מקרה, הנהלת דיסקונט, הרוויחה כמה חודשי שקט.

הנהלת בנק לאומי לעומת זאת הודיעה, מעל כמה במות, כי לא תפטר עובדים. הודעות אלו כוונו כלפי שני קהלים - הועד החזק והעיתונות הכלכלית - "אנחנו הבנק הגדול במדינה, הפגיעה בנו במשבר מינורית ולכן אין לנו צורך לפטר". קהל היעד שלנו, המשקיעים, נשכח בצד - בהעדר בעל מניות ברור בלאומי אין מי שייצג את אחזקות הציבור. בהעדר שוט של בעל השליטה קיים רק המקל של ועד העובדים החזק.

ניתוח לא "כלכלי" זה מצריך את המסקנה הבאה - ההוצאות של לאומי ימשיכו ככל הנראה לספק, בשנים הקרובות, שיעור כיסוי גרוע יותר מאשר המתחרה הגדול בנק פועלים. בטווח הבינוני, בנק פועלים יחזור להציג תשואה להון עדיפה מאשר בנק לאומי כיוון שצעדי ההתייעלות שם אמיתיים.

ומה לגבי דיסקונט? בעל השליטה בדיסקונט ובאי כוחו יידרשו בשנה הקרובה להחלטה כואבת - בנק שמספק תשואה להון חד ספרתית ומפגר אחר הסקטור הבנקאי או בנק שמסוגל לספק לבעלי המניות תשואה להון של 10% ומעלה. סעיף ההוצאות הינו המפתח לתשובה. והפתרון נעוץ בקיצוץ אמיתי וכואב של 20% לפחות מכוח האדם הקבוע בבנק.

ומה לגבי בנק מזרחי? ברוך השם. בנק שהצליח להפחית בהוצאותיו כבר לפני שנים ומציג יחס כיסוי טוב יחסית למערכת. ביחד עם הרווחיות היציבה בתחום המשכנתאות אלו נקודות האור. בתקופה של לחץ בתחום ההכנסות זוהי נקודה חיובית עבור המשקיעים.