ועדת הכספים תתכנס בשבוע הבא לדון בפנייתו של מבקר המדינה מתניהו אנגלמן לקבל מענק הסתגלות בגובה של כ-500 אלף שקלים 70% משכרו השנתי לתקופה של 12 חודשים לאחר פרישתו הצפויה ביוני 2026. אנגלמן, שהודיע בשנה שעברה כי יפרוש מהתפקיד בגיל 61, מבקש כי יוחל עליו נוהל ההסתגלות המוענק לבכירים אחרים בשירות הציבורי וזאת בשל תקופת צינון של שלוש שנים שחלה עליו. 

כן, זה אותו מבקר שתפקידו לפקח על תקינות השימוש בכספי הציבור הוא זה שרוצה שנפתח עכשיו את הארנק הציבורי בדיוק כשאנחנו שקועים במשבר כלכלי עמוק. נכון שהפרישה קרבה וצריכים לדון בתנאי הפרישה אבל עדיין, התזמון צורם והמסר? בעייתי. הקואלציה תנסה לאשר, האופוזיציה כבר מוחה והדיון בבקשה נדחה בינתיים לשבוע הבא. בכל מקרה, זו לא הפעם הראשונה שאנגלמן עומד בלב מחלוקת ציבורית. במהלך הכהונה שלו שהחלה ב-2019 היו חידושים, לא מעט החמצות והרבה מאוד מחלוקות. והשאלה הגדולה: מי בעצם מפקח על המבקר כשהוא מבקש חצי מיליון מהציבור?

אגב בקשת המענק ל-70% מהשכר מאפשרת לנו לעשות חישוב פשוט ולגלות נתון שלא פורסם באופן סדיר ושקוף לציבור: לפי בקשת המענק, השכר החודשי של אנגלמן עומד על יותר מ-59,000 ש"ח ברוטו, כמעט פי ארבעה מהשכר הממוצע במשק (14,672 ש"ח ברוטו). אם דאגתם, המבקר שמפקח על כספי הציבור משתכר לא רע.הבקשה הזו היא אקורד צורם בחתימה של כהונה שהבטיחה שינוי אך הסתבכה לא פעם בוויכוחים ציבוריים.

המבקר שהפך למלווה

מתניהו אנגלמן, בן 59, יליד רחובות, הגיע לתפקיד מבקר המדינה עם רקע שונה מקודמיו. לא שופט, לא תובע ולא חוקר אלא רואה חשבון וכלכלן, בעל תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות ותואר שני במינהל עסקים מהאוניברסיטה העברית. הוא כיהן בין היתר כמנכ"ל המועצה להשכלה גבוהה, מנכ"ל הטכניון, מנכ"ל המועצה המקומית שוהם, ומשנה למנכ"ל המכללה האקדמית להנדסה ירושלים תפקידים שהעניקו לו ניסיון ניהולי נרחב, אך פחות רקע משפטי בהשוואה לקודמיו בתפקיד. עם כניסתו לתפקיד הוא הכריז על גישה חדשה במוסד המבקר: ביקורת ציבורית לא תהיה רק "מצביעה על כשלים", אלא תהפוך ל"ביקורת מלווה" תהליך שבו המבקר משתף פעולה עם הגופים המבוקרים בזמן אמת, כדי "לתקן תוך כדי תנועה".

• דוח מבקר המדינה: 17 שנים של חוסר היערכות
• גירעון של 44 מיליון שקל לליכוד: המבקר חושף את מאזני סיעות הכנסת
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אנגלמן נהג להדגיש לאורך כהונתו כי "אני עוסק בביקורת, לא באכיפה", ובנאום ההשבעה שלו הצהיר כי הוא "רואה חשיבות רבה לשימור מעמדו של מוסד מבקר המדינה לצד קידומה של ביקורת המדינה כביקורת בונה". תיאורטית, מדובר בגישה שמבקשת להפוך את מוסד הביקורת ליעיל יותר, פחות מתעמת ויותר משתף פעולה. אלא שבפועל, לדעת גורמים רבים במערכת הציבורית, הגישה הזו הובילה למה שהם ראו כהחלשה של עוצמת הביקורת: דו"חות הפכו טכניים יותר, פחות נוקבים, ומיעטו לכלול מסקנות אישיות. אם בעבר המבקר תפקד כמי שמניף דגלים אדומים ופועל כ"שומר סף" תקיף, אנגלמן לפי מבקריו העדיף למצב את עצמו כמי שמספק 'ליווי ניהולי עם חיוך'.

הדוגמה הבולטת לגישה שהוביל אנגלמן הייתה עם פרסום סדרת הדו"חות לאחר הקורונה. כשכל המדינה התמודדה עם משבר בריאותי וכלכלי חסר תקדים אנגלמן בחר להתמקד בהמלצות טכניות: טיפול בבתי אבות, רכש ציוד רפואי, מענקים לעצמאים וגם רמת המענה של המוקדנים בטלפניה וזאת במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי מחדלי הממשלה. כשחיכינו לדו"ח שיסביר מי אחראי לכאוס, קיבלנו מסמך שממליץ "לשפר את התיאום הבין-משרדי". תודה, מובן מאליו.

גם במהלך מלחמת "חרבות ברזל", אנגלמן בחר באותה גישה זהירה. בזמן שבחלקים מהציבור הלכה וגברה הדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את מחדלי המלחמה והקריסה הביטחונית, מבקר המדינה בחר לפרסם דו"חות שהתמקדו בהמלצות רוחביות לעתיד שיפור המוכנות בעורף, בעיות בהזרמת מידע לגופי חירום, תפקוד הרשויות המקומיות אבל הוא נמנע מלהצביע על כשלים אישיים או ממסקנות חדות כלפי הצמרת המדינית והביטחונית. הדו"חות, לדברי גורמי אופוזיציה, "מרככים" את המציאות, ומאפשרים לממשלה לטעון שהביקורת מתבצעת בזמן אמת מבלי לשלם מחיר ציבורי או אישי. כך, נטען, שאנגלמן לא רק נמנע מעימותים אלא הפך את מוסד המבקר מגוף שדורש אחריות למלווה שמסתפק בהערות שוליים.

• "כיבוש עזה אינו רק אתגר ביטחוני אלא איום כלכלי חמור על ישראל"
• רפאל מציגה את "מגן אור" מערכת הלייזר החדשה
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• בנק ישראל: בנק מזרחי טפחות הוא הכי יקר בהלוואות ומשכנתאות

הישגים? יש, אבל עם כוכבית

אפשר לטעון לזכותו של אנגלמן שהוא בהחלט פעל לחדש ולהרחיב את תחומי הביקורת. הוא הוביל מהלך להטמעת מדדים של שקיפות תפקודית בגופים ציבוריים כלי שנועד לאפשר לציבור ולממשלה להבין טוב יותר את איכות ויעילות השירותים הציבוריים. בין היתר, משרד המבקר בדק לעומק את אופן השימוש בתקציבי פרסום ממשלתיים ברשתות החברתיות, איתר מקרים של העדפה פסולה או פיזור לא יעיל של תקציבים, ופרסם המלצות אופרטיביות.

תחום נוסף שבו בלטה פעילות המשרד במהלך כהונתו היה הרחבת הביקורת לתחומים אזרחיים רחבים מערכות התחבורה הציבורית, מדיניות התכנון והבנייה, ניהול משאבי מים, ותפקוד מערכת הבריאות בעיקר בכל הקשור לפערי נגישות ושירות בפריפריה. הדו"חות שפרסם המשרד זכו להערכה מקצועית ועוררו שיח במוסדות השלטון המקומי גם אם לא תמיד יצרו סערה ציבורית.

היו הישגים, ולעיתים גם פריצות דרך אבל לא תמיד הפער בין מה שנכתב בדו"חות לבין מה שהתרחש בפועל בשטח הצליח להיסגר, היה חסר את ה'פולאו-אפ' עבור הממצאים שפורסמו והם לא תמיד הצליחו להשפיע על סדר היום הציבורי. במרבית המקרים הביקורות לא לוּו במעקב אפקטיבי ולכן לא הצליחו לחולל שינוי ציבורי משמעותי, ובעיקר לא הביאו את מקבלי ההחלטות לשאת באחריות.

חצי מליון סיבות להתעצבן

ועכשיו, מגיעה בקשת המענק. אנגלמן, שמתכוון לפרוש מתפקיד המבקר ביוני 2026, מבקש מענק הסתגלות של כ-500 אלף שקלים בטענה שמגבלות הצינון (שלוש שנים) מונעות ממנו לעבוד. אמנם זה סטנדרט מקובל לבכירים בשירות הציבורי, אבל התזמון לא יכול היה להיות גרוע יותר. 

משרד האוצר חתך לאחרונה את תחזית הצמיחה לשנת 2025 ב-0.7% והיא עומדת כעת על 3.6% בלבד, הגרעון הממשלתי עולה גם הוא ל-6.8% מהתוצר. התקציב השנתי שלנו כבר כולל העלאת מע"מ, קיצוצים רוחביים והפחתות שכר במגזר הציבורי. בעוד הציבור נדרש להדק את החגורה, המבקר, עם שכר של כמעט 60 שקל בחודש - כמעט פי 4 מהשכר הממוצע במשק מבקש תוספת.

אם כבר מדברים על שכר, שווה להציץ גם בשכר עובדי משרד המבקר. לפי נתוני התנועה לחופש המידע, השכר הממוצע במשרד עומד על כ-29,725 שקל לחודש כמעט פי שניים וחצי מהשכר הממוצע במשק, שהגיע החודש ל-13,194 שקל ברוטו. 116 עובדים במשרד המבקר משתכרים מעל 35,000 ש"ח בחודש (אלו נתונים מ-2018 סביר שכעת המספרים עוד גבוהים יותר), סכום שמתעלה על שכר מנכ"ל משרד ממשלתי ואף מתקרב לשכר של רגולטורים בכירים. על רקע זה, הבקשה האישית של אנגלמן למענק בגובה של כחצי מיליון שקלים, נראית מנותקת מהמציאות הכלכלית שממנה סובלים רוב אזרחי המדינה. 

האם זה המסר שרוצה להעביר מי שאמון על פיקוח תקציבי? האם 'שומר הסף' לא אמור לתת דוגמה אישית דווקא כשהחגורה הציבורית מתהדקת?

אין ספק שאנגלמן פעל בכנות לאורך הכהונה ושאף להשאיר חותם. הוא רצה להפוך את מוסד הביקורת לגוף יותר פרקטי, יותר שיתופי ופחות עימותי. הוא הרחיב את תחומי הביקורת, קידם שקיפות והציג גישה חדשנית. אבל הרפורמה לא תמיד התקבלה בברכה. רבים רואים בגישה הזאת ויתור על תפקידו המסורתי של המבקר כ"שומר סף" ומרגישים שהוא הוציא את העוקץ מהביקורת וריכך אותה עד שהיא כמעט ולא משיגה את מטרתה. יתרה מכך, הבקשה למענק הסתגלות דווקא בעיתוי הנוכחי של לחימה ומשבר כלכלי המכביד על רבים, היא כמו אקורד סיום צורם: כוונות טובות אבל תחושת ניתוק מהציבור.