נתחיל בתזכורת קצרה על פרשת "פלד גבעוני": החל מחודש מאי 2002 עסקו רואי החשבון של קבוצת פויכטונגר תעשיות, בסקירת הדוחות הכספיים של חברות הקבוצה לקראת פרסומם. רואי החשבון ביקשו מן החברה הסברים לפשרן של חלק מן המשיכות שהופיעו בדוחות.

בתגובה פעלו יגרמן וגבעוני, נאשמים אחרים בתיק, בעצה אחת, לטענת התביעה, כדי להציג בכזב את משיכות הכספים, כפעילות במהלך עסקים רגיל בין קבוצת פויכטונגר תעשיות לחברות הפרטיות שבבעלות בעלי השליטה ולקבל, במרמה, את הנחת דעתם של רואי החשבון ביחס למשיכות הכספים. יגרמן הכין, בעצה אחת עם גבעוני, טבלת מקדמות בגין פרויקטים, בה הציג, בכזב, את משיכות הכספים כיתרה מצטברת של מקדמות ששולמו, כביכול, על ידי חברות קבוצת פויכטונגר תעשיות לחברות מיאב ו-יד החמישה, בגין פרוייקטים שונים, אשר היו, אותה עת, במצבת ההזמנות של החברות. בהמשך, עשו יגרמן וגבעוני פעולות נוספות על מנת שהרישומים בספרי החשבונות של חברות הקבוצה ישונו, ירוכזו בכרטיס הנהלת חשבונות חדש של חברת אפקון התקנות ושרותים, וכן על מנת שמערכת המסמכים, שהורו להכינה, תשקף המחאת תשלומים, כביכול, לחברה שבשליטת יגרמן, כדי לכסות, כך, על העברת כל הסכומים שהועברו אליה, במישרין, מחברות קבוצת פויכטנגר תעשיות.

כאשר העבירו יגרמן וגבעוני חוות דעת ותיעוד שהוכן, לרואי החשבון, לצורך הכנת הדוחות הכספיים, סרבו אלה להסתמך עליהם ועמדו על דעתם, כי בדוחות יש לתת ביטוי לכך שמשיכות הכספים היו עסקאות עם בעלי שליטה, שחייבו אישור וכי כזה לא התבקש ולא ניתן. עוד הודיעו רואי החשבון, כי הדוחות חייבים לכלול מידע בדבר המחאת הזכויות הנזכרת.

גבעוני, הבי, יגרמן ופלד, הנאשמים האחרים, סרבו לקבל את עמדת רואי החשבון, סרבו לפרסם את המידע שנדרש על ידי רואי החשבון, ונמנעו, במתכוון, מלנקוט בהליכים הדרושים על מנת לאשר את הדוחות ולפרסמם במועד. אפקון אלקטרו מכניקה לא פירסמה את דוחותיה הכספיים ליום 31.3.02, עד ליום 31.5.02, כנדרש, ולא במהלך תקופת האיחור וכך גם פויכטונגר תעשיות.

במהלך התקופה הרלבנטית לאישום כיהנו רחל טולדנו, רמי לוי ויגאל גלאי כחברי דירקטוריון אפקון אלקטרו מכניקה. מכח סעיף 92 לחוק החברות, היו השלושה אחראים, בתוקף תפקידם כחברי דיקרקטוריון, לעריכת הדוחות הכספיים ואישורם.

ביום 23.5.02 השתתפו השלושה בישיבת דירקטוריון של אפקון אלקטרו מכאניקה, שעל סדר יומה אישור הדוחות הכספיים. במהלך הישיבה דיווח רואה החשבון של החברה, כי הדוחות טרם הושלמו וכי הוא ממתין לקבלת חוות דעת משפטית בנושא משיכות כספים בלתי-מוסברות לבעלי השליטה.

שלושת הדירקטורים דנן הורשעו על פי הודאתם באחריות לאי פרסום הדוחות הכספיים של החברה לרבעון הראשון של 2002. בית המשפט הטיל על הנאשמים קנסות כספיים בשיעורים שונים (טולדנו – 25,000 ש"ח, לוי – 17,500 ש"ח, גלאי – 15,000 ש"ח) בהתאם למדרג הענייני שקבע בעניינם.

בית המשפט נעתר לבקשת התביעה וקבע כי בנסיבות העניין יש להחיל את הוראות חוק החברות, הקובעות כי לא ימונה אדם לכהונת דירקטור בחברה ציבורית אם הורשע ב: "עבירה אחרת אשר בית המשפט קבע כי מפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה, אין הוא ראוי לשמש כדירקטור בחברה ציבורית". בית המשפט קבע, כי מניין חמש השנים הקבועות בסעיף יחל מיום בו התפטרו הדירקטורים מכהונתם.

עוד קבע בית המשפט בעניין כשירותם של הדירקטורים, כי ידע או מומחיות הם הבסיס לכשירות במיוחד לצורך מינוי כדירקטור חיצוני. זאת כדי להוסיף לדירקטוריון מימדים מקצועיים חשובים ויכולת בחינה של השאלות העומדות על הפרק. כן נדרשת הבנה בדרכי פעולתו של תאגיד דרך כלל, ובדרכי פעולתה ופעילותה של החברה בפרט.

לאחר שבחן את כישוריו של כל אחד מן הנאשמים, קבע בית המשפט, כי כל אחד מן השלושה הכניס ראשו ללוע הארי, כאשר קיבל על עצמו לכהן כדירקטור בחברה, מבלי שהיו לו כישורים ראויים, ידע, מיומנות וניסיון בתחום הכלכלי או העסקי או בתחום מקביל אחר. אף ששלושת הנאשמים כיהנו בתפקידם תקופות זמן קצרות לפני פרסום הדוחות הכספיים (בין חודש לשלושה חודשים), בית המשפט קבע כי תקופת הכהונה הקצרה לא הקהתה את עוקץ המחדלים שלהם, אלא חידדה אותו.

רחל טולדנו, בלא השכלה אקדמית, באה מן התחומים הפוליטיים. היא עסקה תקופה גם בתחום הארגוני, אך היתה חסרת-ניסיון כלשהו בתחום הכלכלי או העסקי. היא לא כיהנה, מעולם כדירקטור בתאגיד כלשהו. מי שהציע למנותה כדירקטור, ואף דאג לעשות כן, היה יגרמן (נאשם 3), מכרה משכבר הימים. הנאשמת לא עמדה, מלכתחילה, באמות המידה המינימאליות ההכרחיות לצורך כהונה בתפקיד דירקטור, לא כל שכן כדירקטור חיצוני, שעליו מוטלות מטלות ספציפיות, בתוקף תפקידו זה. בנסיבות אלה, קשה שלא לתהות אם הבחירה בה, שיקפה רק רצון להעניק לה עיסוק, בדרך של מה שקרוי מינוי פוליטי.

רמי לוי, בעל השכלה פורמאלית של עובד סוציאלי, איש מסוּר ורב-פעלים בתחומי המנגנון הציבורי ובמיוחד בתחום הפוליטי-מוניציפאלי, הגיע לכהונה של סגן וממלא מקום ראש עירית חיפה ועסק, בעיקרו של דבר, בתחומים הסוציאלים. הוא שימש, אמנם, בכהונה כדירקטור, אלא שהיה זה בתחום החברות הממשלתיות והעירוניות. בחברה ציבורית לא כיהן אי-פעם, קודם לכן, ולא ידע דבר.

יגאל גלאי, בעל השכלה אקדמית במדעי המדינה, איש תרבות, שזה היה תחום עיסוקו, שימש במשך כעשרים שנה ככתב בעיתון, עיתונאי עורך ועורך ראשי. הוא עסק גם בתחום הרדיו, הקולנוע והטלביזיה, ככותב, מגיש, עורך ויזם וכן בתחום הספרות והוראת עיתונאות ותקשורת. לגבי האיחור בהגשת הדוחות הכספיים של החברה, בגינו הורשע, מתברר, כי כלל לא ידע מהו המועד האחרון, על פי חוק, לפרסום הדוחות האלה.

המסקנה המתבקשת, אפוא, בכל הנוגע לכשירותם של השלושה, מלכתחילה, מכוח השכלתם, הידע או המומחיות שלהם וניסיונם בתחומים הרלבנטיים, היא, כי הם לא עמדו באמות המידה הראויות לצורך מינויים כדירקטורים.

בית המשפט לא קיבל את טענת הנאשמים בדבר אחריות הרשויות לפיקוח, וקבע כי אחריותו של אדם למעשיו, תוך ידיעה שלו עצמו אודות כישוריו וניסיונו היא הקובעת. עניין זה של הכשירות לכהונה, עומד במרכז חובת הזהירות המוטלת עליו מלכתחילה.

בית המשפט הבהיר, כי המסר צריך להיות צלול ובהיר: יידע כל דירקטור, כי יכול הוא לכהן רק אם הוא ניחן בכישורים המתאימים. כהונתו איננו פרס בעבור שירותים שנתן בעבר, איננה גמול על נאמנות למאן דהוא או הכרות עמו, ואף איננה לצורך התנסות בתחום חדש או זר לו. וגם זאת עליו לדעת – אם יחטא באלה ויפעל שלא כדרך שהיה פועל בה דירקטור סביר, הוא עלול לתת את הדין בגין תקלות שיגרום או קלקלות שייטול בהן חלק. הוא עלול, כדי להגן על הציבור מפניו, גם להיפסל מכהונה בעתיד, כפי שקובע החוק.