אם היה דבר אחד צפוי מראש אתמול (ג'), בכנס השנתי של בינת, היה זה הפתיח בדבריו של מנכ"ל קבוצת בזק, יעקב גלברד. עוד לפני שהחל לתאר את הקבוצה, שלף מייד המנכ"ל את אשר על ליבו. החיצים היו מכוונים היישר - ללא שום הסתר, לעבר הרגולטור, במקרה שלו - משרד התקשורת, וכן הממונה על ההגבלים העסקיים, קרי הממשלה.

לדברי גלברד, אם הרגולטור לא ירפה מעט את המושכות מבזק, וימשיך להצר את צעדיה, כדי לאפשר תחרות הוגנת, הראשונים שייפגעו יהיו אנחנו - הציבור הרחב. לא ברור אם בדבריו אלו ניסה גלברד לאיים על מישהו, להלך אימים על משרד התקשורת, או שמא ניסה לרמוז לנו על מציאות אפשרית, שתהיה כאן בישראל בעוד כמה שנים.

מדינת ישראל הפריטה את בזק, ולא תמצא רבים שמתחרטים על המהלך הזה, וללא מאמץ אפשר למצוא כאלו שיברכו על הצעד החשוב הזה. אבל המדינה לא הפריטה את האחריות שלה כלפי המצב, לפיו לכל אזרח במדינת ישראל תהיה אפשרות להתקשר ולקיים תקשורת סבירה, בכל רגע נתון, 24 שעות ביממה.

גלברד הזכיר לבאי הכנס של בינת, כי כאשר מדברים היום על מהפכת התקשורת, על מהפכת ה-ICT , על תקשורת רחבת פס, על כך שהאינטרנט כיום חדר לכל בית - שוכחים שאת ההשקעות החשובות והמרכזיות ביצעה בשנים עברו, לא אחרת מאשר בזק. לא מפני שהיא התנדבה לעשות זאת, אלא מפני שלא היה אף אחד אחר שיעשה זאת. עכשיו באים הרגולטורים, ובשם נימוקים - מוצדקים ומגובים בעשרות תיאוריות כלכליות מוכרות, אומרים: הפרטה מייד, עצירת המכבש הענק הזה ששמו בזק, שאם לא נצר את צעדיו, הוא ידרוס כל מתחרה שרק ינסה להיכנס לתחומיו.

דבריו הקצרים של גלברד מדאיגים, לא רק בהקשר למערכת היחסים והאיום הישיר שהשמיע כלפי הממשלה, אלא ברמה המעשית. תשתיות התקשורת של מדינת ישראל, נכון להיום, עדיין מבוססות על השקעות שבזק ביצעה בעידוד הממשלה. חלק מההשקעות אפילו לא מתחילות להחזיר את עצמן. אבל מאחר ואנחנו עוסקים בטכנולוגיה, בתשתיות מיחשוב, רשת, טלפוניה ותקשורת - טבען של טכנולוגיות ותשתיות אלו הוא, שיש לתחזק אותן, לחדש אותן, משמע - להשקיע בהן.

אם למישהו זה לא היה ברור עד כה, גלברד הבהיר אתמול בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים: תשכחו מזה שאנחנו נמשיך להשקיע באותן תשתיות, במצב של ירידה בביקוש ופתיחת התחרות.

אפשר לשחק עם הדמיון ולשרטט אינסוף תסריטים מה יקרה, כאשר בזק תפסיק להשקיע בתשתיות הנדסיות, תפסיק להשקיע בתשתיות האינטרנט, בקווים בינלאומיים, במערכות הנדסיות שעליהן מבוססים הארגונים הגדולים והחשובים במדינת ישראל, כולל צבא, משטרה, ארגוני תעשייה גדולים ובעצם - מי לא.

אז נכון, החלה תחרות, בעיקר בתחום הכבלים, וכעת מדברים על ה-VoIP. אין תחרות על התשתיות, שכבר הושקע בהן הון עתק של בזק, הממשלה, ומי לא. גם לא תהיה תחרות. אפשר גם להסכים שכל התחזיות אומרות שדפוסי ההתנהגות שלנו בתחום התקשורת ישתנו בשנים הקרובות, הפתרונות החלופיים שמוצעים על ידי החברות שנכנסות לשוק התקשורת, יהיו זולים יותר וזמינים יותר. אבל עדיין, מן הסתם יישאר גרעין כבד של לקוחות, דווקא אותם לקוחות פרטיים, קטנים או גדולים, בשוק הפרטי או השוק הארגוני, שלא יהיו מעונינים להתנתק מבזק. וסביר להניח גם שבזק לא תתן להם כל כך מהר לעזוב, אבל היא לא תוכל להבטיח להם את אותה רמת שירות גבוהה שאליה הם התרגלו בעשור האחרון. אותה רמת שירות שמאפשרת חיוג בכל שניה, שמעמידה את איכות הקול ברשת הקווית, כסטנדרט גבוה, כמין סרגל שאליו שואפות להסתגל כל המתחרות.

לא מתחייבת, לא מחוייבת

בזק לא מתחייבת וגם לא מחוייבת. גלברד הודיע כי החל מיום חמישי הקרוב, היא מתחילה לעבוד במתכונת של חטיבות עסקיות, ולא חטיבות אזוריות. עד כה, היתה החברה ממוקדת שירות ללקוחות הטלפון הקווי והיא הקפידה מאוד לפרוס אזורי שירות וחלוקה בכל מקום כמעט. מיום חמישי הקרוב, היא תמשיך לעשות זאת בהתאם לשיקולים עסקיים. במקומות שבהם יהיה ביקוש, היא תשקיע; ובמקומות אחרים, היא תשמח להפנות אותם למתחריה.

לא צריך להיות סוציולוג מומחה, כדי להעריך שמי שייפגעו ראשונים מהבשורה החדשה של ההפרטה, הם ישובי הפריפריה המרוחקים, שלגמרי לא במקרה מרוכזות שם גם שכבות סוציו-אקונומיות חלשות, שלא כל כך מתחברות למושגים דוגמת ויירלס ו-VoIP. האזרחים שגרים שם, רוצים בסך בכל לדבר בטלפון, או לגלוש באינטרנט. ממש לא בראש שלהם להתחיל לרוץ ולהשוות מחירים בין חבילות ומבצעים ולהשקיע בתשתיות חדשות. ספק אם החברות החדשות בשוק בכלל יגיעו לשם. בדיוק כמו שמרבית ענף ה-ICT מרוכז בין חדרה לגדרה, כך גם יש להניח שכל המתחרים החדשים בבזק, לא ימהרו להשקיע בתשתיות בפריפריה.

מדינת ישראל כבר היתה בסרט הזה לא פעם. בשנות ה-80', כאשר החלו הכבלים לשדר בישראל, חויב כל זכיין לפרוס תשתיות במרכז הארץ ובפריפריה. עשר שנים אחר כך, נדרשה חקיקה מיוחדת של הממשלה, כדי להזהיר את החברות שאם הן לא תשפרנה את השירות שלהם לפריפריה - יינקטו נגדן צעדים. גם האיחוד של החברות, הקמת הוט, והקמת הלוויין, לא שיפרו בהרבה את המצב. בישראל יש עדיין לא מעט ישובים ואזורים, שרשות השידור היא מקור המידע התקשורתי-אלקטרוני היחיד שלהם.

גם כל הנסיונות להפריט את אגד והתחבורה הציבורית בישראל, לא ממש צלחו. אגד, כמו שירותי בריאות כללית, כמו גופים אחרים, מוכנה לוותר על חלק גדול מאזורי השירות שלה, הלא-כלכליים, ולתת אותם למתחרה, שלא יקום. לא מדובר בתחרות בין שטראוס לתנובה על המדף במרכול, אלא בזכות הבסיסית של האזרח, בעל עסק ותושב - לא לרדת ברמת השירות המתקבלת, בגלל ההפרטה.

שורה תחתונה: תחרות היא דבר חשוב. בליקוי המאורות הכללי שאנו מצויים בו כעת, הפכו ההפרטה והתחרות, למטרה שמקדשת את כל האמצעים. מי שייפגע מכך הם בסופו של דבר הצרכנים, שהיו צריכים ליהנות ממחירי תקשורת מוזלים. וכך, הם יתעוררו בוקר אחד לקול קו טלפון מנותק, מוקד שירות שלא עונה מייד, ומערכת Call Center חכמה, שתגיד לו שכל הקווים עמוסים והוא מתבקש להמתין ויענה לפי התור.