הסיפור הבא החל בהתקשרות בין חברה קבלנית לבין חברה מזמינה, לצורך ביצוע עבודות תשתית ובנייה. בין הצדדים נחתם הסכם פאושלי - הסכם שבו נקבע מחיר כולל וחד-פעמי לביצוע כלל העבודות, ללא תמחור לפי ימי עבודה או שעות. אלא שבמהלך העבודות נחתמה גם תוספת להסכם, שבה הוסכם כי חלק מהעבודות יבוצעו על בסיס יומי, לפי מחיר יומי שנקבע מראש. משם התפתחה מחלוקת: הקבלן טען כי עליו לקבל תשלום נוסף לפי התוספת, ואילו החברה המזמינה טענה כי מדובר בתוספת שנחתמה ללא הרשאה מתאימה, או תוך טעות יסודית לגבי טיבה, כך שאין לה תוקף מחייב.

בית המשפט נדרש לשאלה מרכזית אחת: האם יש לראות בתוספת להסכם חלק מההסכם הכולל בין הצדדים, או שמא מדובר במסמך חסר תוקף, שנחתם על ידי גורם שלא היה מוסמך? מכאן נולדה גם שאלה נוספת: מהי המשמעות המשפטית של שליחות מטעם, והאם החברה יכולה להתחייב באמצעות מי שלא הוסמך רשמית לחתום בשמה אך נהג כאילו הוא מוסמך לכך. השופטת שדנה בתיק שמה דגש על כך ש"העובדה כי התוספת להסכם נחתמה לאחר תחילת העבודות, ועסקה בשיטת תמחור שונה מזו שנקבעה בהסכם הפאושלי, מלמדת על קיומה של הסכמה חדשה או על שינוי בהתקשרות המקורית". עם זאת, השאלה היתה האם השינוי הזה מחייב את החברה המזמינה, נוכח טענתה כי נציג החברה שחתם על ההסכמה החדשה חרג מסמכותו.

החברה הנתבעת טענה כי אותו נציג, ששימש מנהל הפרויקט מטעמה, הוטעה לחשוב כי הוא חותם על חידוש ההסכם המקורי, ולא על תוספת שמשנה את מבנה התמורה. לטענתה, הקבלן הציג בפניו את המסמך בצורה שגויה, וכי גם אם אכן חתם עליו, הרי שמדובר בחתימה שנעשתה מחוץ לסמכות ובחוסר תום לב מצד הקבלן. בנוסף, טענה הנתבעת כי ההסכם הפאושלי הוא היחיד המחייב, וכי כל הסכמה אחרת שלא קיבלה אישור בכתב ממנהליה הבכירים, בטלה.

הקבלן: החברה מחויבת במעשי הנציג שלה

מנגד, טען הקבלן כי התוספת להסכם נחתמה לאחר משא ומתן ברור ומודע, וכי נציג החברה פעל כשלוח מטעמה - הן בפועל והן למראית עין. "לא יעלה על הדעת כי חברה תיהנה מפירות העבודה שנעשתה על פי התוספת, תעשה שימוש בתוצאותיה, ולאחר מכן תטען כי החתימה עליה אינה מחייבת", טען הקבלן. לדבריו, גם אם הנציג חרג לכאורה מסמכותו, הרי שמדובר ב"שליחות נחזית" לפי סעיף 14 לחוק השליחות, כך שהחברה מחויבת במעשיו.

• איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
• מוכר הדירה נסוג ברגע האחרון - ויפצה בכ-400 אלף שקל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית המשפט נדרש אפוא לשתי שאלות עקרוניות: ראשית, כיצד יש לפרש את מערכת היחסים החוזית בין ההסכם הפאושלי לבין התוספת; ושנית, כיצד יש להחיל את הוראות חוק השליחות על מצב שבו חברה טוענת להיעדר הרשאה. בפסק הדין שפורסם צוין כי, "ההבחנה בין הסכם פאושלי לבין תמחור יומי אינה טכנית בלבד, אלא נוגעת ליסודות ההתקשרות בין הצדדים – לשאלת היקף הסיכון, חלוקת האחריות והחישוב הכלכלי של התמורה".

השופטת קבעה כי על פי חומר הראיות, הצדדים אכן פעלו לפי התוספת בפועל - העבודות הנוספות בוצעו, חשבוניות הוגשו ונעשו תשלומים חלקיים בהתאם לתעריף היומי. "כאשר חברה מאפשרת המשך עבודה על פי תנאים חדשים, תוך ידיעה והסכמה שבשתיקה, היא מושתקת מלטעון לאחר מכן כי התוספת אינה מחייבת", נכתב בפסק הדין. עם זאת, בית המשפט גם הדגיש כי אין די בכך שנציג חתם או אישר בעל פה - נדרש כי מעשיו יעמדו במבחן השליחות או השליחות הנחזית.

בהתאם לסעיף 6 לחוק השליחות, נקבע כי מעשה שעשה שלוח בלא הרשאה, לא מחייב את השולח, אלא אם השולח אישר אותו או שהצד השלישי הסתמך עליו בתום לב ובאופן סביר. בית המשפט הדגיש בהכרעתו כי, "שליחות נחזית נוצרת מקום שבו הנסיבות יצרו מצג ברור כלפי הצד השלישי כי לפועל יש הרשאה לפעול בשם השולח, וכי הצד השלישי הסתמך על מצג זה בהתקשרותו". השופטת קבעה כי בנסיבות המקרה, המצג שנוצר כלפי הקבלן היה כי אותו נציג מוסמך לחתום על הסכמים ולהתחייב בשם החברה, שכן זה היה דפוס ההתנהלות השוטף לאורך חודשים ארוכים.

• נפצע בטרמפולינה בטיול בית ספר - וזה הסכום שיקבל
• ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

התוספת לא כללה פירוט מלא של העבודות

בהמשך פסק הדין נטען כי, "אין זה מתקבל על הדעת כי חברה הפועלת באמצעות מנהלי פרויקטים, המתנהלים מול קבלנים באופן רציף, תוכל להתנער ממעשיהם שעה שנוח לה בכך". נקבע כי התנהלות החברה יצרה מצג ברור, ולפיכך יש לראות בתוספת להסכם כהתחייבות תקפה המחייבת אותה. השופטת הדגישה גם את חשיבות עקרון תום הלב בחוזים מסחריים: "צד שאיפשר לשותפו החוזי לפעול על סמך מצגים שהציג הוא עצמו, אינו יכול לטעון בדיעבד להיעדר הרשאה". ואולם בית המשפט לא קיבל את טענות הקבלן במלואן. נקבע כי מכיוון שהתוספת לא כללה פירוט מלא של היקף העבודות, חלק מדרישות התשלום שהוגשו על בסיס תמחור יומי חרגו מהמוסכם. לפיכך, חויבה החברה הנתבעת לשלם רק עבור אותם ימים שהוכח כי בוצעו בפועל בהתאם לתוספת, ואילו יתר הדרישות נדחו. "לא ניתן לפסוק סכומים שאינם נתמכים בתיעוד מלא או בראיות מספקות", נכתב בפסק הדין.

עוד הדגיש בית המשפט כי אף שבמקרה זה הוכרה שליחות מטעם, אין פירוש הדבר שכל פעולה של נציג זוטר מחייבת אוטומטית את החברה. "כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו, לפי השאלה אם נוצר מצג סביר של הרשאה והאם הצד השלישי פעל בתום לב ובהסתמך עליו", נכתב בפסק הדין. עם זאת, השופטת לא חסכה ביקורת מהחברה הנתבעת, ש"ניסתה ליהנות משני העולמות – לקבל את השירותים אך להתנער מההתחייבויות הכספיות".

פסק הדין מסתיים בקביעה ברורה לגבי המשמעות המשפטית של יחסי השליחות בעסקות מסחריות. "כאשר חברה מאפשרת לנציגיה לנהל מו"מ, לחתום ולפעול בשמה, מבלי להבהיר לצדדים החיצוניים את גבולות סמכותם, היא נוטלת על עצמה את הסיכון המשפטי הנובע ממעשיהם", נכתב בהכרעת הדין. בכך קבע בית המשפט כי התוספת להסכם מחייבת את החברה, וכי עליה לשלם לקבלן את הסכומים שנמצאו מוצדקים.

מה בעצם ההבדל בין הסכם פאושלי לבין הסכם יומי?

הסכם פאושלי הוא הסכם שבו נקבע מראש סכום כולל וחד־פעמי לכל העבודה, בלי קשר למספר הימים או השעות שהקבלן יעבוד בפועל. בהסכם כזה הקבלן נושא בסיכון - אם העבודות ייקחו יותר זמן מהצפוי, הוא לא יקבל תוספת תשלום. לעומת זאת, בהסכם יומי או לפי תמחור יומי, התשלום נקבע לפי מספר הימים שבהם נעשית העבודה, כך שאם הפרויקט מתארך - גם התשלום גדל בהתאם.

למה בכלל חשוב לדעת אם ההסכם היה פאושלי או יומי?

זה חשוב מאוד, כי זה משפיע ישירות על הכסף. אם מדובר בהסכם פאושלי, החברה המזמינה תשלם רק את הסכום הכולל שנקבע, גם אם העבודות התארכו. אבל אם יש תוספת יומית מחייבת, הקבלן יכול לדרוש תשלום נוסף על כל יום עבודה. לכן ההבחנה הזאת היתה הלב של הסכסוך.

מה המשמעות של טענה שנציג החברה לא היה מוסמך לחתום?

חברות פועלות באמצעות אנשים - מנהלים, מהנדסים, מנהלי פרויקטים. לפעמים מי שחותם על מסמך לא קיבל הרשאה רשמית לעשות זאת. במקרה כזה החברה יכולה לטעון שהחתימה שלו לא מחייבת אותה. אבל אם אותו נציג נהג תמיד לחתום, לנהל מו"מ ולהתחייב בשם החברה, הצד השני יכול לחשוב בתום לב שהוא מוסמך, ואז בית המשפט עשוי לראות בו "שלוח נחזה", כלומר מי שנראה כלפי חוץ כשליח מוסמך.

מה זה בדיוק שליחות נחזית?

זו סיטואציה שבה אדם פועל בשם אחר, אף שהוא לא קיבל הרשאה רשמית, אבל כלפי חוץ הוא נראה כמורשה. אם הצד השני הסתמך על כך בתום לב, ייתכן שבית המשפט יקבע שהמעשה מחייב את השולח. במקרה הזה, הקבלן הסתמך על כך שמנהל הפרויקט מייצג את החברה, ובית המשפט קיבל את עמדתו.

למה בית המשפט לא קיבל את כל התביעה של הקבלן?

מכיוון שאף שהתוספת להסכם הוכרה כחלק מחייב, הקבלן לא הצליח להוכיח את כל הדרישות הכספיות שלו. חלק מהחשבוניות לא נתמכו במסמכים או בתיעוד מספק של היקף העבודה בפועל, ולכן נפסק לו רק עבור אותם ימים שבהם הוכח שנעשתה עבודה בהתאם לתוספת.

איך אפשר להימנע ממצב כזה מראש?

פשוט מאוד - לכתוב הכול. לוודא שכל שינוי בהסכם מתועד בכתב, חתום על ידי גורם מוסמך ומאושר בצורה מסודרת. לא לסמוך על סיכומים בעל פה או על אמירות כלליות כמו "נדבר על זה אחר כך". כל מלה שלא כתובה עלולה להפוך למחלוקת בבית משפט.

האם כל חברה חייבת במעשים של נציגיה גם בלי הרשאה?

לא תמיד. רק אם החברה יצרה מצג כלפי חוץ שמישהו מוסמך לפעול בשמה למשל אם היא נתנה לו לנהל את הקשר מול ספקים או קבלנים לאורך זמן - אז היא תתקשה לטעון אחרת. אם מדובר בעובד זוטר שפעל לגמרי על דעת עצמו, זה כבר סיפור אחר.

זה אומר שכל פעם שנחתמת תוספת להסכם היא תמיד מחייבת?

לא בהכרח. כל תוספת נבחנת לפי נסיבותיה - מי חתם, איך זה הוצג, האם הצד השני ידע על מגבלות הסמכות, והאם החברה פעלה לפי התוספת בפועל. רק אם יוכח שהיתה הסכמה אמתית או שהחברה יצרה מצג מחייב, היא תהיה מחויבת לה.

ומה לגבי עיקרון תום הלב שהוזכר בפסק הדין?

זה עיקרון בסיסי בדיני חוזים. בית המשפט מזכיר שצד לא יכול לנצל מצג שיצר בעצמו כדי להתחמק מהתחייבויותיו. אם החברה נהנתה מהעבודה שנעשתה לפי התוספת, היא לא יכולה אחר כך לטעון שהתוספת לא מחייבת אותה. זה פשוט לא הוגן - ובית המשפט לא מאפשר דבר כזה.