19 באוקטובר 1987 - יום שני השחור מטלטל את שוקי ההון בעולם

ב-19 באוקטובר 1987 חווה שוק ההון האמריקאי את אחד הרגעים הקיצוניים בתולדותיו: מדד דאו ג'ונס נפל בשיעור חסר תקדים של 22.6% ביום מסחר אחד, שווה ערך ליותר מ-500 מיליארד דולר באותם ימים. מדובר ביום הירידות היומי החד ביותר בהיסטוריה של המדד, שנחשב לבנצ'מרק המרכזי של הכלכלה האמריקאית. במונחים מוחלטים, מדובר על נפילה מ-2,246 נקודות ל-1,739 נקודות תוך שעות.

הירידות לא היו מוגבלות לארה"ב בלבד. מדדי מניות באירופה, אסיה ואוסטרליה רשמו ירידות של 20% עד 45% בתוך יומיים. בבורסת לונדון, מדד הפוטסי קרס ב־10.8%, וביפן נפל מדד הניקיי ב־14.9%. בישראל, מדד תל אביב 100 רשם ירידות חריגות שיצרו לחץ גם על שוק האג"ח הממשלתי.

החששות המרכזיים היו מהאטה כלכלית בארה"ב, גירעון תקציבי מתרחב, יחס חוב-תוצר גבוה ועלייה אפשרית בריבית. אולם הסיבה המיידית לקריסה הייתה אסטרטגיות מחשוב שזיהו ירידות והפעילו פקודות מכירה אוטומטיות, מה שהאיץ את התהליך והוביל למעין "מפולת דומינו".

המשבר סימן מפנה גם בתפיסת תפקידם של בנקים מרכזיים בשמירה על יציבות שוק ההון. בפעם הראשונה הובהר כי תגובה מוניטרית מהירה, גם אם לא מבוססת על שינויי ריבית, עשויה לעצור הידרדרות פיננסית. הפד' נקט גישה תקשורתית אקטיבית, כדי לשדר מסר של ביטחון לשווקים. זו הייתה תחילתו של עידן "הפד התומך בשוק".

• "ביום אחד הבורסה התרסקה 22%, לקוח שלי כמעט התאבד"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

האירוע עורר דאגה מפני חזרה על משבר 1929, אך בניגוד לו, הפעם הפד' פעל במהירות והזרים נזילות לבנקים. היו"ר דאז, אלן גרינספן, הצהיר כי הבנק "יעמיד לרשות השוק את כל הנזילות הנדרשת". הבנקים המרכזיים האחרים בעולם הלכו בעקבותיו. בתוך חודשים השווקים התאוששו, והמיתון החזוי לא הגיע.

למרות ההתאוששות המהירה במדדים, חברות רבות נאלצו לבצע קיצוצים בעקבות ירידת שווי השוק שלהן. מגזרי הפיננסים, הנדל"ן והטכנולוגיה היו מהנפגעים המרכזיים, והחשיפה לקרנות ממונפות הביאה להפסדים מהותיים בגופים מוסדיים. בשנים שלאחר מכן, נבנו מחדש מנגנוני ניהול סיכונים, שעד היום נשענים על לקחי אותו יום מסחר חד-פעמי.

עם זאת, ההשפעה הפסיכולוגית של האירוע ניכרת עד היום. שוק ההון אימץ כללים למניעת מכירות בהלה, כגון מנתקי זרם, שמטרתם להקפיא את המסחר בעת תנודתיות קיצונית.

• המועמד לנגיד בנק ישראל נעצר בחשד לקבלת שוחד, והממציא הדגול הולך לעולמו
• החשיפה העיתונאית שהובילה לקריסתה של ענקית האנרגיה האמריקאית ומה קרה היום לפני 52 שנה
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• היום שבו נולדה האימפריה של מיקי מאוס והסניף הראשון של הרשת...

19 באוקטובר 1960 - ארה"ב מטילה אמברגו מסחר כמעט מלא על קובה

ב-19 באוקטובר 1960 הודיעה ארה"ב על איסור כמעט מלא על יצוא לקובה, למעט תחומי המזון והתרופות. ההחלטה התקבלה על רקע הלאמת נכסים אמריקאיים במדינה, אך היא ביטאה שבר עמוק בין שתי מדינות שהיו עד לאותה תקופה שותפות כלכליות משמעותיות.

עוד לפני המהפכה הקובנית, ארה"ב החזיקה ביותר ממיליארד דולר בנכסים בקובה, בתחומי החקלאות, הבנקאות, הנדל"ן והתשתיות. כמחצית מכל הסוכר הקובני יוצא לארה"ב, ותאגידים כמו יונייטד פרוט, טקסקו וסטנדרד אויל שלטו בשווקים קריטיים באי. הלאמה חד-צדדית של נכסים אמריקאיים ללא פיצוי, צעד שנעשה במסגרת האידיאולוגיה הסוציאליסטית של שליט קובה דאז פידל קסטרו, נתקלה בתגובה חריפה מצד הממשל בוושינגטון.

האמברגו הפך בהדרגה לרחב ומקיף: ב-1962 נותקו היחסים הדיפלומטיים לחלוטין, ונאסרה כל פעילות מסחרית דו-צדדית. לאורך השנים, ההגבלות הורחבו גם על גופים בינלאומיים, ואף על חברות זרות שהיו להן קשרים עם קובה, מדיניות שהובילה לעימותים בין וושינגטון לאיחוד האירופי.

כלכלת קובה, שהייתה שברירית גם כך, נכנסה למשבר ארוך. התלות בברית המועצות גדלה, אך עם קריסת הגוש הסובייטי בשנות ה-90, חוותה קובה משבר חמור עוד יותר. תקופה זו נודעה כ"שנים הקשות" - בין 1991 ל-1994, כאשר התמ"ג לנפש ירד ביותר מ־35%, והאספקה הבסיסית כמעט קרסה. המדינה נאלצה לפתוח בזהירות את הכלכלה ולהתיר רמות מסוימות של יזמות פרטית.

גם כיום, עשורים לאחר תחילת הסנקציות, קובה נושאת את ההשלכות הכלכליות הישירות והעקיפות של האמברגו. הגבלות על בנקים, חסמים פיננסיים מול סחר בינלאומי, וניתוק מגישה לשווקים גלובליים מגבילים את צמיחתה הכלכלית. ההישענות על תיירות ומעט שותפות אסטרטגיות, כמו ונצואלה, אינה מהווה תחליף של ממש לגישה חופשית לכלכלה העולמית.

למרות שינויים מדיניים, כולל תהליכי פיוס תחת אובמה וניסיון להקל על הסנקציות, רוב מרכיבי האמברגו נותרו בעינם גם ב-2025. זהו אחד המקרים הבולטים בהיסטוריה המודרנית שבה סנקציה כלכלית הפכה לנדבך מרכזי במדיניות חוץ, לא רק כסנקציה, אלא כאסטרטגיה ארוכת טווח.

19 באוקטובר 1955 - איגוד השידור האירופי מחליט לקיים תחרות שירים בינלאומית: האירוויזיון

ב-19 באוקטובר 1955 קיבל איגוד השידור האירופי (EBU) החלטה לקיים תחרות שירים בינלאומית, שנועדה לאחד את מדינות אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, במסגרת של שיתוף פעולה תרבותי. המודל שהיווה השראה ליוזמה היה פסטיבל סן רמו האיטלקי, ששודר בטלוויזיה וזכה לפופולריות רבה. המארגנים שאפו ליצור אירוע שיקדם חדשנות טכנולוגית, שידור חי חוצה גבולות, וזירה תרבותית שתתרום ללכידות אזורית.

התחרות הראשונה נערכה בלוגאנו, שווייץ, ב-24 במאי 1956, עם השתתפות של שבע מדינות בלבד. כל מדינה שלחה שני שירים, בניגוד למבנה הנוכחי של שיר אחד למשתתפת. הזוכה הראשונה הייתה הזמרת ליז אסיה משווייץ, עם השיר "Refrain". התחרות שודרה בלייב, במה שנחשב בזמנו להישג טכנולוגי נדיר, שידור סימולטני בין מדינות שונות, שהציב רף חדש בתחום המדיה.

מאז, הפך האירוויזיון לתופעה עולמית. התחרות משודרת כיום בלמעלה מ-50 מדינות, כולל כאלה שאינן באירופה, עם רייטינג שנתי של מעל 180 מיליון צופים. הזכייה בתחרות נתפסת כהישג לאומי ופותחת דלתות לקריירות מוזיקליות, מותגים ומיזמים מסחריים. בשנים שבהן מדינות מארחות את התחרות, זה קורה לרוב בשנה שלאחר זכייתן, הן נהנות מזרימת תיירות, השקעות בפרסום, והכנסות מעשרות מיליוני אירו.

עם השנים, האירוויזיון הפך גם למנוע צמיחה לערים מארחות. קופנהגן, תל אביב, רוטרדם וליברפול רשמו עלייה חדה בתיירות ובהכנסות בזמן האירוע. מלונות, מסעדות, חברות הפקה וספקי שירותים מדווחים על זינוק בפעילות, לעיתים של עשרות אחוזים. ההשפעה הכלכלית של התחרות הפכה לעוגן משמעותי בהחלטות על תקצוב ציבורי לאירוח.

האירוויזיון תרם רבות גם לקידום זכויות מיעוטים, חשיפה לתרבויות לא-שגרתיות, והפך לפלטפורמה משמעותית עבור מדינות קטנות לחיזוק תדמיתן בעולם. זוהי דוגמה לאופן שבו מהלך תרבותי-טלוויזיוני, שבתחילה נתפס כמיזם סמלי, הפך לאורך עשורים למנגנון כלכלי, שיווקי ופוליטי עתיר השפעה, עם קהל נאמן, חסויות מסחריות, ועשרות מדינות שנאבקות על הזכות לארח אותו מדי שנה.