איראן חוזרת לייצא נפט - וזה שווה לה 110 מיליארד דולר בשנה

המתנות שקיבלה איראן מארה"ב מרשימות. השקעה-הזרמה של 300 מיליארד דולר על פני זמן, ביטול מדורג של הסנקציות, אלו מספרים שאמורים לשפר את הכלכלה האיראנית המרוסקת, אם כי השלטון האיראני יתרכז, כפי שעשה בעבר, בשדרוג היכולות הצבאיות שלו ותמיכה בפרוקסי ומן הסתם גם המשך הניסיונות לקדם את הגרעין.   

מה שיספק לו את המנוע העיקרי לכך, הוא הסרת הסנקציות על מכירות נפט. ההסכם עם האיראנים מחזיר אותם לשוק כספק גדול. הפוטנציאל שלהם הוא מאוד משמעותי, אך ייקח זמן לפתח אותו. בינתיים בטווח של שנה-שנה וחצי הם עשויים להכפיל ויותר את היקף המכירות היומיות מנפט, ולהיפגש עם מעל 110 מיליארד דולר בשנה. 

זו הכנסה שוטפת שתלויה בהם ולא בחסדי ארה"ב שתדאג להזרים את ה-300 מיליארד דולר, וזה ההישג הגדול ביותר שלהם בהסכם. 110 מיליארד בשנה שיעלו כנראה במקביל לעלייה בהיקף התפוקה, תוך כמה שנים זה מאות רבות, זה כסף מאוד גדול שיכול להחזיר את הכלכלה של איראן למצב סביר. אלא ששם בדיוק היתה נקודת התורפה. אנחנו חשבנו שמרד-מהפכה מבפנים יפילו את השלטון ועכשיו נותנים לאיראן כסף שחלקו ישתיק את הציבור.

ההישג הגדול ביותר של איראן

איראן מקבלת מחדש גישה גלויה לשוק עם כל המשתמע - הם שחקן מקובל ולגיטימי בשוק שמקבל את כל מה שהוא צריך מהמדינות והפירמות שמעורבות. מכירת הנפט תייצר להם מזומנים וגם כוח - התלות בנפט האיראני תיצור קשרים חזקים ובריתות. סין למשל שצריכה מאוד את הנפט האיראני, תחזק את הקשר עימה. גם הודו שבעבר לאור הסנקציות לא רכשה נפט מאיראן ועל רקע המחסור בתקופת המלחמה חזרה לרכוש באישור האמריקאיים, תחזור להיות לקוחה גדולה. לקוחה שהיא גם תלויה ומעוניינת בקשרים עם איראן. ככל שאיראן מתחזקת מול המדינות האלו, אנחנו נחלשים.  

איראן מספקת כ-1.8 מיליון חביות ביום, אבל התרחיש שבו איראן מתקרבת בתוך שנה ל-4 מיליון חביות ביום אולי נשמע אגרסיבי, אבל בטווח של שנה-שנה וחצי הוא אפשרי.  איראן כבר הייתה שם. ב-2016, אחרי הסרת מגבלות במסגרת הסכם הגרעין הקודם, היא התקרבה לקצב הזה וחזרה במהירות להיות אחת מיצרניות הנפט הגדולות בעולם. לפני המלחמה האחרונה היא הפיקה כ-3.2 מיליון חביות ביום. במאי, אחרי פגיעה בתשתיות, מגבלות שינוע והמצור הימי, התפוקה ירדה לכ-2.3 מיליון חביות ביום. כלומר, הפער בין המצב הנוכחי לבין יעד של 4 מיליון חביות ביום גדול, אבל רחוק מלהיות דמיוני. בפועל, עם שיפור תשתיות, היא גם יכולה להגיע ל-6 מיליון חביות ומעלה בטווח של כשנתיים. 

הכסף מסביר למה טהרן תעשה כמעט הכול בשביל להגיע לשם. במחיר של 78 דולר לחבית, מכירה של 4 מיליון חביות ביום מייצרת כ-312 מיליון דולר ביום. בחישוב שנתי מדובר בכ-113.9 מיליארד דולר. מול קצב יצוא של 1.85 מיליון חביות ביום, השווה לכ-144 מיליון דולר ביום ולכ-52.7 מיליארד דולר בשנה, איראן מקבלת תוספת פוטנציאלית של כ-61 מיליארד דולר בשנה. מול נקודת השפל של החודש שעבר, כ-260 אלף חביות ביום, הפער קופץ לרמה כמעט בלתי נתפסת: מכ-7.4 מיליארד דולר בשנה לכמעט 114 מיליארד דולר.

הכסף יכול לשקם מתקני נפט, לממן יבוא, לחזק מטבע, להגדיל תקציבים, לייצב בנקים ולפתוח מחדש חוזים עם קונים גדולים. זה גם כסף שיכול לזרום למקומות שמדאיגים את המערב ובעיקר אותנו: התחמשות, פרוקסי, תשתיות צבאיות והשפעה אזורית. לכן החזרה של איראן לשוק הנפט היא אירוע כלכלי, אבל גם אירוע ביטחוני.

הדרך ל-4 מיליון חביות ביום מתחילה דווקא מהמלאים. באי ח'ארג, מרכז היצוא של איראן, יש מעל 30 מיליון חביות במכלים. במחיר של 78 דולר לחבית, מדובר בסחורה בשווי של כ-2.34 מיליארד דולר שכבר קיימת וממתינה ליציאה. שלוש מכליות שיצאו השבוע מהמפרץ נשאו יחד כ-5 מיליון חביות, בערך 390 מיליון דולר. במקביל דווח על עסקה למכירת 10 מיליון חביות לסין, כלומר כ-780 מיליון דולר. אלה מכירות ראשונות שיכולות להחזיר את המערכת לפעולה עוד לפני שההפקה עצמה חוזרת לקצב מלא.

בטווח הקצר, השבועות הקרובים יהיו מבחן של לוגיסטיקה ואמון. איראן צריכה לפנות מכלים מלאים, למצוא מכליות ענק, להחזיר ביטוח ימי ולהבטיח שמעבר הורמוז ייתפס כבטוח. מכלית VLCC אחת נושאת כ-2 מיליון חביות, כלומר כ-156 מיליון דולר במחיר הנוכחי. אבל רבות מהמכליות האלה פועלות כיום במסלולים אחרים, בין היתר סביב יצוא אמריקאי. החזרתן למפרץ הפרסי עשויה לקחת כמה שבועות, ולפעמים יותר, תלוי בפרמיות הביטוח ובמידת הביטחון של בעלי האוניות.

• הנפט יורד מתחת ל-80 דולר, אסיה עולה: השווקים מהמרים על התקדמות בין ארה"ב לאיראן
• גל הנפט מהמפרץ בדרך לאסיה: החשש ממחסור הופך לעודף

השלב הבא הוא החזרת שדות שנסגרו והעלאת תפוקה. כאן כבר מדובר בתהליך של חודשים. חלק מהתשתיות נפגעו, חלק מהשדות ותיקים, וחלק מהמערכת האיראנית עובדת שנים עם מחסור בהון ובטכנולוגיה. ועדיין, עצם העובדה שאיראן הייתה באזור 4 מיליון חביות ביום בעשור הקודם משנה את נקודת המוצא. היא מתחילה ממערכת מוכרת, כוח אדם מנוסה, קונים קיימים באסיה ותשתית יצוא שכבר עבדה בעבר. בתרחיש שבו ההסכם מחזיק, הורמוז פתוח וסין ממשיכה לקנות, קצב של 3.5 עד 4 מיליון חביות ביום עד סוף 2026 או בתחילת 2027 נראה יעד אפשרי.

עבור שוק האנרגיה, החזרה הזאת יכולה לצנן את מחיר הנפט ולהוריד חלק מפרמיית הסיכון שהצטברה סביב המפרץ. יותר חביות איראניות יכולות לסייע בירידת מחירי דלקים, לרכך אינפלציה ולהשפיע גם על תשואות אג"ח וריביות משכנתא בארה"ב. מנגד, השוק יישאר רגיש לכל עיכוב בהורמוז, לכל דחייה בשיחות ולכל סימן שחברות הביטוח דורשות פרמיות גבוהות מדי.

איראן קיבלה בחזרה את המפתח לקופת המזומנים שלה. השאלה כעת היא מהירות הסיבוב של המפתח הזה. אם המכליות יחזרו, המלאים ייצאו והשדות יעלו קצב, טהרן יכולה בתוך שנה לעבור ממכירות מוגבלות להכנסות נפט של מעל 100 מיליארד דולר בשנה. זה פוטנציאל אדיר, וזה בדיוק מה שהשווקים, וושינגטון, בייג'ינג וירושלים יעקבו אחריו בחודשים הקרובים.

הישגים נוספים של איראן

ההסכם בין ארה"ב לאיראן מציג חוסר איזון שקשה להסביר אותו במונחים של עוצמה אמריקאית. איראן מקבלת הקלות מיידיות: פתיחת יצוא נפט, הסרת סנקציות, גישה לשירותי בנקאות, ביטוח ושילוח, שחרור נכסים מוקפאים ותוכנית שיקום בהיקף עצום. מנגד, ההתחייבויות שלה נדחות להמשך, תלויות במשא ומתן, בפרשנויות ובהסכמות עתידיות. זהו מבנה של עסקה שבה צד אחד מקבל כסף וזמן, והצד השני מקבל בעיקר הבטחות.

ההיגיון הכלכלי של טראמפ הוא במסר - מסר של הסדרה, יוריד את הלחץ ממחירי הנפט. פתיחת הורמוז והחזרת הנפט האיראני לשוק יכולות להוריד את מחיר האנרגיה, לרכך אינפלציה ולסייע לשווקים. עבור נשיא אמריקאי שחושש מזינוק במחירי הדלק, זאת מטרה פוליטית וכלכלית מיידית.

• פריים אנרג'י תשבור את השיא שיצרה? "אפסייד של 61%"
• מורגן סטנלי מוריד הילוך באנרגיה האירופית - הורמוז כבר לא מספיק כדי להחזיק את המניות

הכסף שאיראן תקבל יחזק אותה מאוד מול ישראל והיריבות שלה. היא לא חייבת נשק גרעיני כדי לנצח. כלכלה חזקה היא המפתח לניצחון והסרת איומים, והכסף הזה שארה"ב בעצם מזרימה לאיראן ישמש לחיזוק הכוח, הסרת איומים מבית ומחוץ והכנת תשתית פרוקסי מסועפת. 

ארה"ב משדרת חולשה גם מול סין ורוסיה. וושינגטון הפעילה כוח, יצרה מצור, ואז נסוגה לעסקה שמחזקת את היריב שמקבל הרבה יותר ממה שהיה לו בנקודת הפתיחה, ומנגד - הוא לא משלם בתמורה. הגרעין לא נעלם, הוא במקרה הטוב יידחה.