מורגן סטנלי מוריד הילוך באנרגיה האירופית - הורמוז כבר לא מספיק כדי להחזיק את המניות

מורגן סטנלי אומר למשקיעים להקטין פוזיציה במניות הנפט. במשך שבועות השוק תימחר לתוך מחירי הנפט חשש משיבושים במצר הורמוז, וכל ידיעה על איראן, שיחות שהתבטלו או תנועה ימית במפרץ הזיזה את הברנט. במצב כזה, חברות כמו Shell, BP, TotalEnergies, Eni ו-Equinor מקבלות תמיכה כמעט אוטומטית. מחיר החבית גבוה יותר, התזרים נראה טוב יותר, והמשקיעים מתחילים לדבר על דיבידנדים ורכישות עצמיות.

אבל השלב הזה כנראה מתקרב למיצוי. כשהתנועה במצר חוזרת בהדרגה והשוק מעריך שהסיכון המיידי קטן, פרמיית הסיכון מתחילה לרדת. ואז האנרגיה האירופית כבר צריכה להוכיח את עצמה בלי הכותרות מהורמוז. 

פחות קנייה של כל מה שקשור לנפט, יותר בחירה סלקטיבית של חברות עם נכסים טובים, עלות הפקה נמוכה ומדיניות חלוקה יציבה.

כאן נמצא ההבדל בין מניית אנרגיה שנהנית ממחיר חבית רגעי לבין חברה שמחזיקה לאורך זמן. Shell ו-TotalEnergies, למשל, נהנות מפיזור רחב בין נפט, גז, זיקוק ופעילות חשמל. BP עדיין מתמודדת עם שאלות סביב האסטרטגיה הירוקה שלה והחזרה לדגש גדול יותר על נפט וגז. Eni ו-Equinor נהנות מחשיפה לגז אירופי, אבל גם רגישות למדיניות ממשלתית ולשינויים במחירי האנרגיה ביבשת.

הורדת ההמלצה של מורגן סטנלי מגיעה בזמן מעניין. מצד אחד, העולם עדיין צורך הרבה נפט, התעופה מתאוששת, הביקוש באסיה חזק יחסית, והגיאופוליטיקה במזרח התיכון רחוקה משקט. מצד שני, אם הברנט יורד לאזור נוח יותר והפחד מהורמוז מתמתן, קשה יותר להצדיק מכפילים גבוהים רק על בסיס תרחיש חירום.

עבור אירופה, הסיפור רגיש במיוחד. מאז המלחמה באוקראינה, היבשת הפכה מודעת הרבה יותר לסיכוני אנרגיה. היא חיפשה גז חלופי, הגדילה יבוא LNG, האיצה השקעות בתשתיות ובמקביל ניסתה לשמור על יעדי אקלים. חברות האנרגיה מצאו את עצמן במרכז: מצד אחד רווחיות גבוהה בתקופות משבר, מצד שני לחץ רגולטורי ומיסוי רווחי יתר.

השאלות של המשקיעים משתנות - פחות "מה יקרה אם הורמוז ייסגר", יותר "כמה שווה Shell או BP במחיר נפט של 75-80 דולר לחבית". זו שאלה אחרת לגמרי