לא בטוח כמה מלקוחות משרד הפרסום LEAD מודעים לעובדה שהקופירייטר שחתום על העבודות המצליחות שלהם, הוא למעשה מוזיקאי שבין שורות המכירה שהוא כותב עבורם, הוא כותב למגירה, ועבור עצמו שורות אישיות ומרגשות יותר בדרך לאלבום בכורה. ניר אמבר התגלגל לענף הפרסום כמוזיקאי שכותב מוזיקה לפרסומות ובדרך נפל שדוד לעבודת הפרסום והלך ללמוד קופי בהבצפר במה שנראה לו כמו "דרים ג'וב" לדבריו. "בשנים הראשונות באמת האמנתי שאני יותר נהנה לכתוב פרסומות מלכתוב שירים" אומר אמבר לאייס. "אולי כשאתה עובד בלשקר על בסיס יומיומי לעם ישראל (מבצעים "מטורפים" בתנאים "חסרי תקדים") אתה נהיה ממש טוב גם בלשקר לעצמך". הוא החל את דרכו בתחום הפרסום ב-2008 עם לימודי הקופי ב'בצפר'. המשרד הראשון אליו הגיע היה GPS ומשם לאחר שנתיים עבר ליהושע TBWA. ב-2012 עבר ל-LEAD שבמסגרתו טס לקאן 3 פעמים אחרי זכיה ב-3 דגי זהב (מודעת אור ירוק עם הדרקון, מודעת פנגו עם פקח החניה, ומודעת אור ירוק תרומת איברים). בין הקמפיינים המוכרים שעליהם הוא חתום נמנים קמפיין יד חזקה לישראל של יד2, קמפיין הפרפר של ג'יידייט, בנק יהב עם אלי יצפאן, מודעת הכבשה המפליצה של טויוטה (פיינליסטית בפסטיבל ניו יורק) ועוד. "בערך אחרי 4 שנים במקצוע" מספר אמבר, "השירים שהשארתי במגירה התחילו לעשות קולות של שירים שרוצים לצאת מהמגירה". עם זאת את "סטירת הלחי שהעירה אותו והזכירה לו מאיפה הוא בא" הוא משייך דווקא לבנו עומר שלפני מספר שנים היה תופעת רשת למספר רגעים כשסרטונים שלו שר בגיל 3 שירים קלאסיים כמו "עטור מצחך", "ימים לבנים" ועוד נהיו די ויראליים עם כתבות ברשת, ראיונות בטלוויזיה ועוד.  

-איפה אתה פוגש את הפרסומאי שבך בתהליך העבודה? "בדיוק עכשיו. האלבום עוד שנייה מוכן, נגמר שלב היצירה המוזיקלית, ומתחיל שלב היצירה השיווקית. הבייסיק זה באמת להוציא סינגלים, לצלם קליפים, ולשלוח לינקטון לכל העולם, אבל בתור פרסומאי אני כל הזמן חושב על עוד דרכים יצירתיות להשיג חשיפה. זה לגמרי מרגיש כמו עוד בריף במשרד - תביאו רעיונות קד"מ / גרילה / דיגיטל לקדם אמן שמוציא אלבום ראשון. אז אני מגלגל בראש כל מיני רעיונות לשת"פ עם לקוחות של המשרד, אבל עדיין לא עשיתי עם זה כלום. בינתיים אסף אבישר, סמנכ"ל השיווק של סובארו כבר הגיע להופעה הראשונה שלי לפני שבועיים, אז יש עלי קצת צחוקים בפרזנטציות של סובארו. זה בסדר, אני נהנה מזה".   -מה הנושאים שמעסיקים אותך בכתיבה? "כל עוד יש בזה אמת, ויש בזה רגש, כל נושא הוא לגיטימי. שירים בעיניי הם כמו קעקועים. יש משהו בכתיבה של שיר שלוקח איזשהו רגע, תובנה, כאב, וצורב אותם בתוך הגוף. ברגע שאתה לוקח רגע בחיים והופך אותו לשיר, אתה מקעקע אותו בתוך הנשמה שלך, והוא נשאר איתך לתמיד. יש באלבום שיר שנקרא "דפנה", שנכתב על מישהי ששברה לי את הלב עוד לפני שהכרתי את אשתי, אבל כל פעם שאני שר אותו, זה פותח את כל הפצעים מחדש, ואני מרגיש את הלב שלי שוב מדמם. "על אש קטנה" זה שיר שמתאר את הרגע הזה שאתה מרגיש שהמריבה שתוביל לפרידה כבר מתחילה להתבשל. "תחזור לישון" הוא שיר שנכתב על הרגע הזה שהתינוק מתחיל לבכות בדיוק כשאתה ואשתך מתחילים לעשות סקס. הילד כבר בן 11 אבל אני זוכר לו את זה". "גם הסינגל הראשון שיצא לפני שבועיים ונקרא "בואי נברח" הוא מבחינתי סוג של קעקוע בזמן: הוא נכתב בתקופה שאשתי ואני היינו בתחילת הקשר, והיה כל כך טוב, שרק רציתי לברוח לפני שהכל יתקלקל. בינתיים זה עוד לא התקלקל (טפו טפו), אבל כשאני שר  אותו, אני לגמרי חוזר לרגע ההוא".    -אתה מרגיש בהבדל מהותי בין האווירה המסחרית – מכירתית שיש בפרסום לבין היצירה מהבטן? זה עולם שיש בו נשמה מול עולם שבו אתה מוכר את נשמה? "בשבילי פרסום תמיד היה יצירה מהבטן. אני לא חושב שאפשר להחזיק במקצוע הזה יותר מידי אם אתה לא נהנה מעצם היצירה עצמה. אז נכון, בתור קופי מתחיל חשבתי שזו העבודה הכי טובה בעולם. אתה יושב על התחת במשרד, מנסה להגניב את עצמך. מאשרים לך איזה משחק מילים מפגר באיזה פלאייר – ואתה מאושר. (אני כמובן עדיין אוהב משחקי מילים מפגרים). "כשזה עבר לי, חיפשתי את הריגוש בתחרויות. הייתי חושב בסופ"שים על עבודות יזומות ללקוחות, ישבתי חודשים על מודעות לדג. התמכרתי לחלומות על קקטוסים, אריות, ודגי זהב. כשזה עבר לי מצאתי ריגוש ביצירה של קמפיינים אמיתיים, שעושים הבדל, שיוצרים שיחה ברשת. קמפיין "יד חזקה לישראל" שעשינו ליד2 הוא דוגמה לקמפיין שנהניתי לכתוב לא פחות מכל שיר שכתבתי באלבום. "אתה יודע מה, כשאני חושב על זה שוב, הכל בולשיט. שורה תחתונה, גם הפעם הראשונה שטסתי לקאן לא מתקרבת לפעם הראשונה שעליתי על הבמה בלבונטין".   -לא היו חששות – לעזוב מקום עבודה מסודר עם משכורת מובטחת ולצאת אל הלא נודע בתחום שכל כך קשה להצליח בו? "עדיין יש חששות. לא עזבתי את LEAD, גם כי אני עדיין צריך לפרנס 3 ילדים,  וגם כי לקחתי משכנתא מטורפת ל-10 שנים כדי לממן את החלום הזה. יש סיפוק מאוד גדול בלממן לעצמך את החלום. אני לא מתחבר לקונספט של הד-סטארט וכל מימוני ההמונים בהקשר של יצירה ואמנות. לא שופט אף אחד שעושה את זה (כי בערך כולם עושים את זה) אבל אני מאמין שאם אתה מאמין בעצמך וביצירה שלך - קח את הסיכון, שים את החיים שלך על זה, ותסתער. "יש גם משהו הרבה יותר מחייב בזה. אם הייתי מגייס את הכסף בהד-סטארט, וזה לא היה מצליח, היה לי הרבה יותר קל לוותר. היום אני משלם אלפי שקלים בחודש בהחזר ההלוואות, וזה מצב שהולך להימשך 10 שנים. האופציה של לוותר על החלום ולראות את התשלומים ממשיכים לרדת במשך שנים – זה לא משהו שאני יכול לחיות איתו. וזה אומר שאני לא אפסיק להילחם על החלום הזה, עד שאני אסיים לשלם עליו. מכין את עצמי למלחמה של 10 שנים, אבל מקווה שזה יקרה הרבה קודם. והכי חשוב - יש לי אישה מדהימה, שתומכת ומפרגנת ומעודדת אותי להגשים את החלום בכל מחיר. קוראים לה זהר, היא מושלמת, וזה כל מה שמותר לי לספר עליה". -כשאתה קורא את הטקסטים אתה מזהה משהו מהפרסומאי שכותב קמפיינים או שיש הפרדה מוחלטת? "חוץ משיר אחד, כל הטקסטים נכתבו עוד לפני שהייתי קופירייטר. אבל כשחזרתי אל השירים האלה אחרי שנים, לא יכולתי להתעלם מהמטען שצברתי עם הזמן. מבחינתי השירים היו צריכים לעבור שני מבחנים: קודם כל, את מבחן הזמן, לראות שהם עדיין רלוונטיים, עדיין מרגשים אותי, עדיין מרגישים אותנטיים. המבחן השני היה מבחן של איכות כתיבה. הסטנדרטים של קופירייטר עם 10 שנות ניסיון קצת יותר גבוהים מאלה של סטודנט צעיר ברימון. חלק מהשירים עברו את שני המבחנים, חלק מהשירים קיבלו שיפוצים בטקסטים, וחלק מהשירים נזרקו לפח בלי יותר מידי כאב לב. אז לא, אני לא חושב שאני מזהה משהו מהפרסומאי שבי בטקסטים, אבל כשצריך, אני כן קורא לקופירייטר שבי לעשות קצת "בקרת איכות". -כמה זמן לקח לעבוד על האלבום? כתבת הכל לבד? נעזרת בכותבים נוספים? "האלבום הזה לא היה יוצא לאור בלי שני אנשים יקרים ומוכשרים: שמוליק ורועי נויפלד. שמוליק היה מורה שלי כשלמדתי בבית ספר רימון. אח"כ כשעברתי לעולם הפרסום, גיליתי אותו שוב, הפעם בתור אחד המפיקים המוזיקליים הבכירים בענף. כשהמוזיקה התחילה שוב לדגדג לי, פניתי אליו, השמעתי לו את החומרים ולשמחתי הוא התחבר אליהם, לקח את הפרוייקט, והציע לצרף את הבן שלו, רועי. הכישרון, הרגישות והמקצוענות שלהם פשוט הדהימו אותי. הם כתבו ביחד את העיבודים, פיצחו ביחד את השפה המוזיקלית ובמשך שנתיים הפיקו ביחד את האלבום. "יש משהו מרתק בלראות אבא ובן שעובדים ביחד. אני מאחל לעצמי יחסים כאלה עם הילדים שלי כשיגדלו. למרות שהמילים והלחנים הם שלי, מבחינתי האלבום הזה הוא של הנויפלדים לא פחות משהוא שלי". מה החלום? בחלומות הורודים שלך, איפה אתה רואה את עצמך עוד כמה שנים? "פעם הייתי עונה על זה בתשובות כמו "על הבמה בהיכל התרבות, שר את השירים שלי עם הפילהרמונית" או "מופיע מול קהילות יהודיות בכל העולם" או "ממלא אולמות בכל הארץ" אבל אחרי שנים במשרדי פרסום, שבהם התאהבתי במהירות בקריאייטיב שנפסל לא פחות מהר, תן לי להתחיל בחלומות הקטנים: לבונטין7, 26.12. רק שיהיה מפוצץ.