השנים עוברות, הגעגועים לא מרפים, הזיכרונות טריים כתמול-שלשום. הבעל שרק אתמול אמר מילה טובה, החבר שהסתחבק, האבא שהתעניין. ואז אנשי קצין העיר עם הבשורה המטלטלת, והלוויה, והשבעה, והחיים שממשיכים. אבל הזיכרונות תמיד קיימים, הגעגועים הורגים, והמחשבות על מה היה קורה אילו, לא מרפות.

5 אנשי ברנז'ה מתחום הפרסום ויחסי הציבור, כתבו לאייס על היקירים שאינם: לי טורסטון עדני על בעלה דיויד ז"ל, יניב מלינרסקי על אביו עמירם ז"ל, צור גולן על חברו שי גרין ז"ל, ירון מרחב על חברו רון מסרר ז"ל, ואיתן זליגר על חברו דיויד דמלין ז"ל.

לי טורסטון עדני, מנכ"לית ובעלי משרד 'שירון יחסי ציבור', כותבת על בעלה דיויד טורסטון ז"ל שנהרג ב-6 ביוני 1982, ביומה השני של מלחמת לבנון הראשונה

געגועים לאהובי דיויד טורסטון.

עברו 30 שנים מאז נהרגת, 30 שנים, ומשנה לשנה זה תמיד קשה יותר, הרבה יותר. דיויד, העולם השתנה והעולם עוד ישתנה, אך אתה תמיד תישאר צעיר בן 29, חתיך אמיתי עם עיניים ירוקות הנוצצות מאהבה, עורך דין מצליח, רומנטיקן חסר תקנה ואהוב ליבי. מודה לך על כל רגע ורגע שהיינו יחד, על האהבה הרבה שהרעפת עלי, על החוויות הרבות והמיוחדות שעברנו יחד, ויותר מכל על כל מה שלימדת אותי, ולימדת המון.

יצאת מביתנו בחיפזון ב-5 ביוני 1982 אחרי שקיבלת טלפון בהול מיחידתך 669 שאותה מאד אהבת. חיבקת ונשיקת אותי לשלום עם הבטחה שאתה חוזר תוך יומיים. לרגע לא חשבתי כי זה יהיה המפגש האחרון שלנו שישנה את חיי לעד.

נהרגת ביום ראשון 6 ביוני, שבוע לפני יום הולדתי ה-22, כשיצאת עם חבריך למשימת חילוץ פצועים בנבטייה שבלבנון. המסוק בו טסת לא הגיע ליעדו כתוצאה ממפות ניווט שגויות, ובמקום להגיע ולהציל את הפצועים שחיכו לכם בשטח, הגעתם הישר לשטחו של האויב. טיל אחד בודד שנורה לעבר המסוק, הצליח לפוצץ אותו באוויר ולהרוג אותך ואת חבריך לצוות. צוות המסוק הוכרז נעדר כשאיש באמת לא ידוע איפה אתה ומה עלה בגורלך ובגורל חבריך.

בכל הימים הללו קיוויתי כי אולי נשארת בחיים ולא הפסקתי להילחם כדי שיוציאו צוות לחפש אחריך. לאחר 6 ימים יצא צוות חילוץ מיוחד של 669 שהגיע אל שברי המסוק, וגופות כל הצוות שהיו מוטלת על ההר במקום ההתפוצצות. כשקיבלתי את הידיעה הקשה מכל, הבנתי כי נותרתי לבדי עם הזיכרונות והחלומות שרקמנו יחד ובלית בררה אצטרך להגשימם את הכל בלעדיך.

דיויד שלי, 30 שנים חלפו. עמדתי במשימות רבות הגשמתי המון חלומות, והכי חשוב - יש לי משפחה אוהבת ו-2 ילדים מקסימים שממלאים את ליבי יום יום בגאווה גדולה. אך עם כל ההצלחות והשמחות הרבות המלוות את חיי, אני לא יכולה לשכוח את האהבה הראשונה שלי, אהבה ממבט ראשון, את השנים הנפלאות שהיו לנו יחד ואת האושר הגדול שהענקת לי. בטוחה אני כי אתה המלאך שלנו, צופה עלינו מלמעלה ושומר עלי ועל משפחתי היקרה באהבה גדולה ועם חיוך ענק, חיוך כזה שרק לך היה.

זוכרת, אוהבת ומתגעגעת,

שלך תמיד

לי.

* לדף היזכור של דיויד טורסטון - לחצו כאן

יניב מלינרסקי, לשעבר סמנכ"ל קריאיטיב במקאן אריקסון וכיום יועץ פרסום עצמאי, כותב על אביו עמירם מלינרסקי ז"ל שנהרג ב-15 לאוקטובר 1973, במהלך מלחמת יום הכיפורים

מחלף 'השלום'.

כל כך מתאים לי לחטוף קנס גם בתור הולך רגל. עד שסוף סוף השארתי את האוטו בבית, 100 שקל הלכו על החצי דקה שלא חיכיתי שהרמזור במעבר החצייה יתחלף. למה בכלל באתי לשטות הזאת?! יכולתי הרי לשלוח להם פקס, והיו שולחים לי את תעודת השחרור בדואר. מה אני צריך את הפדיחה הזאת עכשיו? כולם פה נראים יותר מבוגרים ממני, למרות שלא בהמון.

הקצין מקריא שמות, כל אחד עולה לבמה, אומר כמה מילים, לוחץ יד לקצין ולוקח את התעודה.

אני שוקל לומר במיקרופון שכל העניין מביך אותי ולכן לא אנאם, אבל מבין מהר מאוד שלהגיד את זה אחרי שכל אלה שלפני אמרו כמה מילים, יביך אותי יותר מלהגיד כמה מילים ולגמור עם זה. אז אני אומר כמה מילים ויוצא מהקריה כשהפטור משרות מילואים בידי.

בדרך החוצה אני שומע את הטבח שעלה לבמה אחרי וסיפר כמה הוא נהנה לעשות מילואים, מספר לאחת החיילות שמאז שיש לו 3 ילדים ועסק לא מתאים לו לעשות יותר מילואים. "גם נורא השתנה פה", הוא אומר לה ומסתכל סביבו על הבניינים החדשים שנבנו בקריה. "לא יודע, נהיה פה יותר מדי מסחרי".

אני ממשיך ברגל לתחנת רכבת 'השלום' והפעם מחכה שהרמזור במעבר חצייה יתחלף לירוק. אין לי שום כוונה לבזבז עוד 100 שקל על ההחלטה המטומטמת הזאת להגיע לטקס. אני מגיע לרציף הרכבת במחלף השלום. ואז אני מבחין בו ומאותו הרגע, כנראה מהמבוכה ומההתרגשות, אני לא סותם את הפה.

"אני לא מאמין!!! מה אתה עושה כאן?! אתה לא אמור להיות מת איזה 35 שנה?! מה זאת אומרת איך זיהיתי אותך?! כולם פה בצבע ורק אתה בשחור לבן. ובינינו, לא ממש השתנית. בול אותו הדבר כמו בתמונה. כשהייתי בגילך, אמא כל הזמן אמרה לי איך אני מזכיר אותך. איזה מוזר העניין הזה שעכשיו אני יותר מבוגר ממך, הא?! רוצה לראות תמונות של גיא?! גיא, הנכד שלך. יש לי בפלאפון. פלאפון. זה כמו טלפון, רק אתה יכול לדבר איתו מכל מקום. איך זה שיש תמונות בטלפון?! כי זה טלפון עם מצלמה. למה דווקא מצלמה?! וואללה, לא יודע. אני באופן אישי הייתי שם בו מצית. אגב הפסקתי לעשן לפני חודש וחצי. אם כבר למות, אז במלחמה, כמוך, לא מסרטן. אז מה אתה אומר על הנכד שלך?! חמוד, הא?! איזה אבא אני... לא יודע, אין לי כל כך למה להשוות. אני מנסה להיות בסדר. סומך על האינסטינקטים. למה דווקא גיא?! רצינו שם פשוט. לא מתחכם. וגם גיא זה חבר שלי שנהרג כשהיינו בצבא. כן, בעזה. איך אתה יודע?! אה, וואלה! מצחיק שחבר שלי עכשיו בחבר'ה שלך ...".

"אמא בסדר. אתה יודע שהתחתנה. לקח לי זמן להתרגל אליו. אבל כן, הוא אחלה. אפשר להגיד שאני כבר אוהב אותו. לא יודע למה לו אני לא קורא אבא ולך כן אבל מה זה משנה עכשיו?! די, נו, אל תעמיד אותי במצבים כאלה... לא רוצה להשוות. לא רוצה, נו! גם לא באמת הכרתי אותך כדי לענות על השאלה הזאת. אבא, די נו. לא ידעתי שגם מתים מקנאים. בגלל זה הביטוי 'ימותו הקנאים'? תגיד, מה שלום סבתא?! איך היא התגעגעה אליך, זה שבר לי את הלב. כן, מכרנו שם את הבית לפני כמה שנים. אני יודע... אבל מאיפה הייתי אמור לדעת שהמחירים יעלו ככה?! עזוב, משקיע נדל"ן אני כבר לא אהיה. בפרסום. כן, בדיוק כמו תשדירי שרות. לא השתנה הרבה. מה אני עושה פה?! במקרה אני פה. הייתי פה באיזה... איזה טקס. בקריה. משהו של המילואים. סתם, נתנו לי תעודה. על מה?! כן, עיטור הגבורה. בדיוק. כמו שאתה קיבלת".

* לדף היזכור של עמירם מלינרסקי - לחצו כאן

צור גולן כותב על חברו שי גרין ז"ל, עמו עבד יחד כצוות קריאטיב בשלמור אבנון עמיחי Y&R. שי גרין נפל ב-7 באוגוסט 2000 במהלך אימון בשירות המילואים

יום הזיכרון 2012.

אני רוכב על האופניים בקיבוץ וחושב עליו, מאחורי בכיסא יושבת נטע היא מסיימת לאכול שורה של שוקולד מריר. דריה לפנינו רכובה על ה"טוסטוס" שלה, מתקדמת מהר, דוחפת חזק עם הרגליים. יום הזיכרון בפתח, בשביל ילדות בנות 4.5 זה סתם עוד יום. אני מרחף במחשבות ופתאום הוא מעופף מולי, פרפר יפהפה, אני עוצר, מושיט את היד והוא נוחת עליה, אני לוחש לבנות להתקרב ולראות את הפלא, מספר שניות והוא פורש כנפיים ועף, חופשי.

גן שעשועים, הבנות על הנדנדות ואני מוציא את הסמארטפון ומתחיל לכתוב, בספונטניות. אין להן הרבה סבלנות ואנחנו חוזרים הביתה. הטלפון מצלצל ומבקשים שאכתוב על שי, ואני בעצם כבר התחלתי.

שי היה סוג של פרפר, הוא היה מרחף עם חיוך תמידי על הפנים, צנוע, כמעט לא מורגש. שי היה איש של טבע ושקט עם נשמה ענקית. שי היה אמן, מסוג הארט-דירקטורים שמביאים אל המקצוע כישרון ויכולות שהם הרבה מעבר לעיצוב מודעה או חשיבה על תסריט. שי נפל בעת אימון מילואים בצאלים, הוא היה מפקד טנק.

קשה לי להסביר את זה, אבל משי אני זוכר סוג נדיר של התנהלות אנושית. הוא היה נוגע בדברים, ברמה הפיזית, בסוג של קדושה. הדרך בה הוא היה מצייר סקיצה, יושב מול המחשב, מחזיק כוס קפה או מצלם שידרה סוג של כבוד, רצינות וטקסיות שנתנו את התחושה שברגע הנתון הם הדברים הכי חשובים בעולם.

אני מנסה להיזכר בשי, בימים ובלילות במשרד, בחתונה של ורד ושלי, בטיול שעשינו יחד עם קבוצת דג הזהב לבאלי שבאינדונזיה... אבל הוא בדרכו האצילית מופיע עם החיוך המקסים שלו וזורק אותי למחשבות על מה היה קורה אילו אותה תאונה ארורה לא הייתה מתרחשת. אני מדמיין את שי גר בתל אביב, פותח לעצמו משרד קטן לעיצוב ובשעות הפנאי יוצר בטוח מצייר, שי היה מעורב במחאה החברתית כי שי היה איש ערכי, שי נשוי לאהבת חייו ובימי שישי הם באים עם נכד או שניים לבקר את שלמה וצילה הוריו היקרים, שי מטייל המון ואולי אפילו לוקח פסק זמן לטיול ארוך במזרח עם המשפחה... ואולי לא, ואולי הכל היה אחרת. מה שבטוח זה ששי היה ממשיך להקסים את כל מי שהיה פוגש במסלול חייו עם החיוך הכובש הלב הענק והנשמה האינסופית.

והיום בעידן הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר, כשכולם עוקבים אחרי כולם, אני רוצה להאמין ששי עוקב אחרינו מלמעלה עם חיוך מקסים ולפעמים הוא אפילו לובש כנפיים של פרפר ומרחף לבקר כאן למטה.

* לדף היזכור של שי גרין ז"ל - לחצו כאן

ירון מרחב, מבעלי ענבר מרחב ניסן, כותב על הטייס סרן רון מסרר ז"ל שנפל ב-16 ביוני 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה

כילד עברתי בין בתים, בין מקומות ובין אנשים, הייתי צריך להתאים את עצמי מהר לנסיבות משתנות ולא קלות. הייתי ילד קשוח... אף פעם לא בכיתי.

בצבא הייתי ביחידה קשוחה. מסלול מפרך, אינטנסיבי מאד, סינון אכזרי. ואז פרצה המלחמה (מלחמת לבנון הראשונה). בתחילת המלחמה היחידה כבשה את הבופור. הצוות שלי היה שם. היה קשה. בלילה נפרדנו מהפצועים, בבוקר ספרנו את המתים. כולם מכירים, כולם אחים, כולם חלק משלם אחד. אחרי זה נמשכו הקרבות לאורך הגזרה המזרחית עד ההגעה לבירות. המשכנו להיפרד מהפצועים, המשכנו לספור הרוגים. הייתי חייל קשוח. אף פעם לא בכיתי.

בהפסקת האש יצאנו הביתה פעם ראשונה.

ובבית, הדבר הראשון - מתקשרים ומחפשים את החברים. אלה שהם מאותו הכפר, אותה קומה, אותה בלורית, אותו חיתוך דיבור. חברים זה הכל, זה אתה, זה הארץ והמדינה. זאת הציונות החדשה או אולי הישנה, בשביל זה באמת באים הביתה, בשביל זה - חיים.

ובבית, עדין עם מדים, הכי טבעי, אני מתקשר לחפש את רון. רון בבית, איפה הוא, לאן הוא הלך אני שואל? עונה לי קול חדש, סדוק, דיבור שבור, לא ברור, לוקח לי זמן להבין.

פתאום, אחרי דקות, נעצרת הנשימה, אני מבין מה אני שומע - כולם למטה בהלוויה שלו...

כשהגעתי לבית הקברות זה היה אחרי, לא ראיתי אף אחד. היה שקט מצמרר, היו ברושים, היה נקי מאנשים. עוד לא קולט... לא רוצה להפנים...

באתי אליו הביתה, בכרמל, מקום שאני יודע ומכיר, היינו בו הרבה. עכשיו זה היה נראה אחרת, אנשים לא מוכרים, חיילים, אנשים מהטייסת ובעיקר מועקה מטורפת, ההפך ממנו, מהבית והמשפחה.

כשנכנסתי, ראיתי אותם - אבא, אמא בסלון הצנוע, יושבים מאופקים, חזקים, מוקפים. אולי גם הם לא מבינים.

התחלתי לשאול, רציתי לדעת... לא מוכן, התופת זה שם, פה זה רון, חיכיתי לראות... אני אוהב אותו, אני צריך אותו... המילים נשברו, נפסקו.

זה יצא מבפנים, דורס ומזיז הכל, בלי שליטה, קמאי, בגללו, בגלל שהוא היה כזה מדהים, בכיתי בפעם הראשונה, לא יכולתי להפסיק. והחברים, וההורים ועדנה אחותו, כולם ניסו לעזור לי. ולא יכולתי להפסיק. בגללו.

יהי זכרו ברוך.

* לדף היזכור של סרן רון מסרר - לחצו כאן

איתן זליגר מבעלי משרד יחסי הציבור זליגר-שומרון, כותב על חברו דיויד דמלין ז"ל שנהרג ב-3 במארס 2002 במהלך פעילות מבצעית סמוך לעפרה

דיויד דמלין לא היה חבר ילדות שלי. בעצם הוא אפילו לא יכול להיות כזה. אני גדלתי ביישוב קטן למשפחה דתית לאומית ימנית, ודיויד היה תל אביבי וחילוני בעל דעות שמאלניות. כבצעירותינו היינו הולכים להפגנות נגד החזרת שטחים, הוא מן הסתם היה פעיל בגופי שלום כאלה ואחרים. אפילו כור ההיתוך של צה"ל לא גרם לנו להיפגש. הוא היה קצין בהנדסה קרבית ואני הייתי לוחם פשוט בשריון. ובכל זאת, למרות השוני הרב, כשנפגשנו במאבק הסטודנטים בשנת 1998, מייד הפכנו מיד לחברים קרובים.

יחד עם עוד כמה עשרות סטודנטים, פעלנו לנסות לשנות את מציאות החיים של צעירים בישראל. לא רק המראה של המנהיג הכריזמטי עם העיניים הבורקות, אלא בעיקר חדות הדברים שאותם אמר, המלווים באמונה אמיתית בצדקת הדרך ובדוגמא אישית אמיתית, הפכו את דיויד מייד לאחד ממובילי הפגנות הסטודנטים וסייעו לו לסחוף אחריו עשרות ומאות פעלים מאוניברסיטת תל אביב לטובת המטרה. לאחר שנעצר באחת ההפגנות הראשונות, הוא אמר לי: "עכשיו, אחרי שגם אני שלמתי מחיר אישי, יותר קל לי לשלוח אנשים לחסום כבישים".

מוביל ובעל דוגמא אישית הוא נשאר גם עד נפילתו.

בשנת 2002 עלו קולות רבים בישראל התומכים בסירוב לשרת ביהודה ושומרון. למרות אמונתו כי מדינת ישראל חייבת לאפשר לפלשתינים להקים מדינה משלהם, הבין דיויד שאסור לו להעביר מסר של סרבנות לעשרות חניכיו מהמכינה הקדם צבאית במצר. למרות הקושי הנפשי הכרוך בעניין, הוא התייצב לשירות מילואים ופיקד על מוצב ליד היישוב עפרה.

בחודש מארס של אותה שנה נהרג סגן דיויד דמלין יחד עם עוד 9 אזרחים וחיילים, בהתקפה על המוצב עליו פיקד. משפחתו ואני אבדנו אדם יקר ומדהים, מדינת ישראל איבדה מנהיג ואיש חינוך אמיתי.

* לדף היזכור של דיויד דמלין - לחצו כאן

הפיקו את הפרויקט: אלכסנדר כץ, דפנה פלס, משה בנימין וסיגל נפתלי-קסל