פשרת בג"ץ: סבסוד מעונות לחרדים חייבי גיוס נמשך – לפחות עד פברואר
דיון חם בבית המשפט העליון
בג"ץ דן היום בשידור ישיר באחת הסוגיות הכי נפיצות של התקופה: האם להמשיך לתקצב מעונות יום למשפחות חרדיות שבהן האב חייב בגיוס אך לומד בישיבה. בסוף הדיון, הציעו השופטים פשרה: הסבסוד יימשך עד סוף פברואר 2025, ובינתיים שר העבודה יפרסם מבחני תמיכה חדשים לכלל האוכלוסייה. עכשיו, הכדור במגרש של הממשלה, שצריכה להחזיר תשובה עד יום חמישי.
משבר סבסוד מעונות היום, התחיל משינוי במעמד המשפטי של חוק הגיוס. עד 2021, משפחות חרדיות שבהן האב למד בישיבה ושירותו הצבאי נדחה, זכו לסבסוד מעונות יום במימון משרד העבודה והרווחה. הסבסוד, בגובה ממוצע של כ-1,800 ש"ח לחודש, נועד לעודד אימהות לצאת לעבודה ולאפשר לילדיהן מסגרות חינוכיות מסובסדות.
ב-2021 פקע חוק הגיוס שאיפשר דחיית שירות לתלמידי ישיבות. בעקבות זאת, בג"ץ קבע שחייבי גיוס לא זכאים להטבות מהמדינה, כולל סבסוד מעונות. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, הנחתה את הממשלה להפסיק את הסבסוד למשפחות שבהן האב חב בגיוס, כדי למנוע עידוד להימנעות משירות צבאי.
בתחילת 2023, הוחלט על תקופת מעבר בת שלושה חודשים בלבד (עד דצמבר 2023), שבה הסבסוד יופסק בהדרגה למשפחות החרדיות הרלוונטיות. ההחלטה עוררה סערה פוליטית וציבורית: שר העבודה יואב בן צור התנגד להחלטה וטען שיש להפריד בין מדיניות הרווחה למדיניות הגיוס. הוא בחר לפרסם מבחני תמיכה לשלושה חודשים בלבד, ללא הבחנה בין משפחות חרדיות לבין יתר הציבור.
ארגונים חרדיים טענו שהפסקת הסבסוד פוגעת באימהות חרדיות שעובדות ומשלבות את ילדיהן במעונות, ונעשית בניגוד לזכות לשוויון ולחופש העיסוק.
ארגונים כמו התנועה לאיכות השלטון וקרן ברל כצנלסון האשימו את הממשלה בכך שהיא מעכבת את מבחני התמיכה מטעמים פוליטיים, ופוגעת במשפחות הזכאיות לסבסוד.
המחלוקת סביב סבסוד מעונות היום התגלגלה לבית המשפט בעקבות עתירות משני הצדדים: בעד הפסקת הסבסוד: ארגונים חילוניים ואזרחים שדרשו למנוע סבסוד למי שמתחמק משירות צבאי. בעד המשך הסבסוד: ארגונים חרדיים שדרשו להמשיך את הסבסוד בטענה שהוא חלק ממדיניות הרווחה ולא קשור לחובת הגיוס.
כתוצאה מהעיכוב בפרסום מבחני התמיכה, עשרות אלפי משפחות – חרדיות ולא חרדיות – נותרו ללא ודאות כלכלית. המשפחות נאלצות לממן מכיסן את עלויות המעונות, בעוד הממשלה ממשיכה לדון על הנוסח הסופי של מבחני התמיכה.
השלב הבא: בג"ץ מתערב
בדיון שהתקיים היום, בג"ץ ניסה לגבש פשרה, אך המשבר רחוק מפתרון סופי. המחלוקת בין הממשלה, היועמ"שית והעותרות נמשכת, ועיני הציבור מופנות להחלטות שיגיעו עד פברואר 2025.
השופטים לא ויתרו על השאלות הקשות
במהלך הדיון, השופטים – נעם סולברג, עופר גרוסקופף וחאלד כבוב – הקשו על נציג הממשלה, במיוחד בנוגע לעיכוב במתן הסבסוד ל-74 אלף ילדים אחרים שלא קשורים למחלוקת. "למה לעכב את כל הילדים הזכאים?" תהה השופט כבוב. גרוסקופף היה חד עוד יותר: "זה נראה כמו חיבור של שני נושאים שלא קשורים".
היועמ"שית נגד הממשלה
היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, עומדת על כך שמי שחייב בגיוס ולא משרת – לא צריך לקבל סבסוד. "זה מרוקן מתוכן את חובת הגיוס", אמרה. מנגד, נציג הממשלה, עו"ד אוהד שלם, טען שאין קשר בין עידוד גיוס לסבסוד מעונות. לדבריו, "גם מי שעבריין זכאי לסבסוד".
הוויכוחים לא נגמרים
מהצד השני, ארגונים כמו התנועה לאיכות השלטון וקרן ברל כצנלסון דורשים לעצור את הסבסוד לחלוטין, וטוענים שהעיכוב בפרסום מבחני התמיכה פוגע במשפחות רבות. "המשפחות הזכאיות נאלצות לשלם על המעונות מכיסן", אמרה עו"ד יעל ויזל.
אבל לא כולם מסכימים. עו"ד זלמן בלאק, שמייצג ארגונים חרדיים, טען ששר העבודה לא צריך להיות "השוטר של העיר". הוא הוסיף: "אי אפשר להוציא ילדים ממעונות באמצע השנה. הורים בנו על התמיכה הזו".
תגובת הארגונים: כולם מתוסכלים
יו"ר נעמת, חגית פאר, אמרה: "בג"ץ סוף סוף הוציא כרטיס אדום לשר העבודה. הגיע הזמן להפסיק להחזיק עשרות אלפי פעוטות כבני ערובה". לעומתה, עו"ד תומר נאור מהתנועה לאיכות השלטון הביע אכזבה מכך שבג"ץ נתן לממשלה עוד זמן: "הארכה הזו היא טעות שתמשיך לפגוע באכיפת חובת הגיוס".
מה הלאה?
- 8.חיסלו את המדינה בהיתר שנתנו למושחת המפקיר . (ל"ת)11 שופטי בג"ץ 19/11/2024 18:23הגב לתגובה זו
- 7.ירמיהו 19/11/2024 14:42הגב לתגובה זושיקפצו כל החילונים
- 6.שים 19/11/2024 09:58הגב לתגובה זואין שום בשורה מצד בית המשפט העליון המתיר פעם נוספת חבל למגזר החרדי בגררו רגלים לישם את מה שהוא עצמו קבע. היה צריך מזמן לישם פסקי דין ולא להקלע שוב למצב של רפיון פה והתגמשות מול גוף חרדי פוליטי אשר איננו רואה עין בעין את מצבו המועדף מול צרכי המדינה.
- 5.לרון 18/11/2024 15:51הגב לתגובה זונתניהו לקח את ה"איש הרזה" כבן ערובה תמידי!
- 4.חכם 18/11/2024 14:10הגב לתגובה זושמישהו יסביר לי, אם יש חילוני משתמט הילד שלו זכאי לסיבסוד?
- 3.התנועה לאיכות השלטון מייצגת רק את שונאי היהדות (ל"ת)שלמה 18/11/2024 13:40הגב לתגובה זו
- 2.ממשלה ארורה ..מה השאלה ? (ל"ת)חיים אלמליח 18/11/2024 13:36הגב לתגובה זו
- 1.יעקב 18/11/2024 13:28הגב לתגובה זורק שכל אחד יבין שגם מי שלוחם כעת בלבנון משלם כרגע על הילד שלו במעון ללא סבסוד מעל 2200 שח לחודש

בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל
השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית
המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה
הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.
האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.
בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.
האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?
הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.

ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שהיא כן תצא לפועל
היא הגיעה לישראל בגיל 20, לאחר שהוריה של בעלה הנכה הביאו אותה מברזיל עם הבטחה: אם תינשא לו, תזכה לבית משלה. במשך 30 שנה היא טיפלה בו, גידלה ילדים, עבדה ופרנסה את המשפחה. ואז, בערוב ימיה, חמותה ערכה צוואה חד־צדדית שמנשלת אותה ואת בנה מכל נכסי המשפחה
ומעבירה הכל לבתה. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הפעיל את דוקטרינת “זעקת ההגינות”, וקבע כי יש לכבד את ההבטחה שניתנה
הסיפור הבא, שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נדמה כמעט כמו עלילה ספרותית: צעירה בת 20 מברזיל, שנמצאת בראשית דרכה, מתבקשת לעזוב את משפחתה, את שפתה ואת ארצה כדי להגשים חלום שאינו שלה, אלא חלום של אחרים. הוריו של גבר עיוור מילדות, בן 29, רקמו תוכנית לשדך לו אשה צעירה שתהיה לו לעזר, לבת זוג, לאם ילדיו ולמי שתעניק לו חיים משפחתיים. ההורים הגיעו לברזיל במיוחד, יצרו קשר עם משפחה מקומית, ופיזרו הבטחות גדולות כדי לשכנע את אותה צעירה להסכים לנישואים. בין ההבטחות, כך טענה האשה לאורך כל ההליך, היתה התחייבות ברורה: “נקנה לכם דירה בישראל, שלא יהיו לך דאגות”.
האישה הסכימה. היא נישאה לבן, עברה לישראל, התגיירה, הקימה משפחה וגידלה שתי בנות. במשך יותר מ-30 שנה היא ניהלה חיי משפחה לצד בן זוג מוגבל לחלוטין מעיוורון מולד, טיפלה בו, הובילה אותו לכל מקום, ופרנסה את הבית דרך עבודתה. אלא שהשנים חלפו, היחסים נסדקו, ובשלהי חייה של חמותה - האשה שממנה היא ציפתה להגינות - נחתה עליה מכה נוספת: צוואה חדשה, שנערכה ב-2018, ובה "המנוחה העניקה את מלוא עיזבונה לבתה בלבד", כפי שמתאר פסק הדין. בכך, נשלל מהבעל ומבת זוגו כל רכוש שהובטח להם.
המאבק המשפטי שנרקם בעקבות האירועים חשף שכבות רבות של כאב, הסתמכות, מניפולציות משפחתיות, ושאלה אחת גדולה: האם ההבטחה שניתנה לפני עשרות שנים - הבטחה שהשפיעה על חייה של צעירה - עומדת גם כיום, אף שלא נחתמה במסמך ברור? השופטת סגלית אופק, שדנה בתיק הארוך והמורכב, קבעה כי כן. היא קיבלה את טענתה של האשה לגבי קיומה של התחייבות ברורה מצד חמותה וחמיה לרכוש דירה לבני הזוג, והפעילה עיקרון שכמעט אינו נזכר בפסקי דין אך משמעותו עמוקה: זעקת ההגינות.
העובדות מצדיקות סטייה מהרישום שבמרשם המקרקעין
כבר בפתח פסק הדין, קבעה השופטת כי ההוכחה נדרשת להיות “כבדת משקל במיוחד”, שכן הרישום הרשמי במקרקעין מעניק לנתבעת, הבת, חזקה חזקה שהנכס שלה. אלא שהשופטת אופק קבעה כי “במקרה זה עלה בידי התובעת להרים את הנטל הרובץ לפתחה בעניין הבטחה להעניק דירה”, וכי המכלול העובדתי מצדיק סטייה מהחזקה שבמרשם המקרקעין.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- שתי האחיות נאבקו: הוכרע מאבק משפחתי על אפוטרופסות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המסמך הראשון שמככב בפרשה היה ההסכם הברזילאי, מסמך נוטריוני שנחתם ב-1987 בסאו פאולו, שבו נקבע כי בני הזוג יחלקו גם מתנות וירושות. השופטת קבעה כי כבר במסמך הזה, “טמונה הבטחה של המנוחים להעניק לבני הזוג דירה במתנה”, וכי המנוחים, שהיו אלה שניהלו את המשא ומתן ואף נכחו בחתימה, ביקשו להבטיח לכלה הצעירה ביטחון לפני שתעזוב את משפחתה ותתחיל את חייה בישראל. האשה העידה כי לא היתה נישאת לבעלה ללא אותה הבטחה. בעדותה בבית המשפט היא אמרה כי, “הבטיחו לי שהם יקנו לי דירה… לי ולב' כמובן”. עדותה, קבעה השופטת, היתה קוהרנטית ואמינה, ולא נסתרה בידי מי מהצדדים. עוד הדגישה השופטת כי בראייה הגיונית, הן בשל פערי הכוחות והן בשל הסיטואציה הייחודית של שידוך בין צעירה זרה לגבר עיוור, היתה חשיבות גדולה להבטיח לה קורת גג ומשענת לאורך זמן.
