היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.

בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.

אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.

“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"

בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.

• חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
• בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.

במבט ראשון היה נדמה כי מדובר במקרה פשוט: אם לחמישה כתבה בצוואה ברורה כי דירתה תעבור לאחר מותה לבנה היחיד. ואולם עם מותה, נוצר מצב יוצא דופן: באותו יום ממש הוציא בית הדין הרבני שני צווים שונים - צו לקיום הצוואה שבו נכתב כי הדירה תועבר לבן, וצו ירושה שבו נכללו חמישה יורשים, שהם הבן וארבע אחיותיו. במשך שנים נותרה הדירה רשומה על שם האם המנוחה, עד שבני המשפחה העבירו אותה על שם כל האחים ביחד, מבלי להזכיר בפני הרשויות את דבר קיומה של הצוואה. המחלוקת שהלכה והחריפה בין הבן, אחיותיו ואשתו הגיעה עד לפסק דין עקרוני של בית הדין הרבני בנתניה, שהכריע בדעת רוב כי הצוואה תקפה והדירה שייכת לבן.

בית הדין עמד בפני מצב משפטי נדיר של "שני צווים חיים זה לצד זה". אחד מהם, צו ירושה רגיל, כלל את כל חמשת הילדים כיורשים שווים; השני, צו לקיום צוואה, התייחס לנכס המסוים - הבית ברחוב מגורי המשפחה - והעביר את כולו לבן. השאלה המרכזית שנדונה היתה האם שני הצווים עומדים בסתירה האחד לשני, או שניתן לפרש אותם כמשלימים זה את זה. הדיינים דנו בהרחבה במקורות ההלכה ובחוק הירושה. בסעיף 66(ב) לחוק נקבע במפורש כי, "ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום ועל הנותר צו ירושה". ובמלים אחרות, החוק עצמו מכיר במציאות של שני צווים מקבילים - האחד לצוואה על נכס מסוים, והשני ליתר העיזבון. "זו הדרך הנכונה", נכתב בפסק הדין שפורסם, "להוציא במצב כזה שני צווים, צו קיום צוואה וצו ירושה, ואין כל סתירה ביניהם".

תחילת הסכסוך - שלום בית מול נאמנות לצוואה

הבן טען בפני בית הדין כי בתחילה ביקש את קיום צוואת אמו בלבד, אך בהמשך, מתוך רצון לשמור על שלום עם אחיותיו, הסכים כי גם הדירה תיכלל בצו הירושה הכללי. לדבריו, "ויתרתי על הצוואה של אמא כדי לשמור על שלום בית עם אחיותיי". אלא שההסכמה זו מעולם לא קיבלה ביטוי רשמי בביטול הצו הראשון. בית הדין ציין כי בפרוטוקול הדיון מ-2008 אין זכר לביטול הצוואה, וממילא שני הצווים נותרו בתוקפם.

מנגד, אשתו של הבן טענה לאורך ההליך כי הדירה שייכת לבעלה בלבד, ועל כן גם לה יש זכויות במחצית ממנה במסגרת הליכי הגירושים ממנו. "אין כל סתירה בין הצווים", אמרה האשה. "הצוואה עוסקת בדירה, ואילו הירושה מתייחסת לשאר הנכסים".

• הצוואה החדשה נפסלה - זו מ-2003 היא הקובעת
• אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

שנים לאחר מכן, כשביקשו האחים להסדיר את רישום הנכסים, הם הגישו לרשם הירושות רק את צו הירושה ולא את צו קיום הצוואה, ובעקבות זאת הועברה הבעלות בדירה על שם כל החמישה. המהלך הזה, שהוסבר בבית הדין כ"טעות טכנית", נהפך לגורם מרכזי בסכסוך, שכן ממנו עלה רושם כי נעשתה פעולה מכוונת להסתיר את דבר הצוואה. בית הדין קבע כי ההתנהלות הזו לא משנה את המסקנה המשפטית: העובדה ששני צווים ניתנו באותו יום מלמדת שאין לראות בהם סותרים זה את זה. יתרה מזאת, לאורך כל השנים גר הבן בדירה עם אשתו, מבלי ששילם לאחיותיו שכר דירה או שהן דרשו ממנו תשלום כלשהו - נסיבה שתרמה לחיזוק מעמדו כבעל הזכויות.