כשהבת הצעירה במשפחה החליטה להקים לעצמה חיים עצמאיים על הקרקע של הוריה, הכל נראה פשוט וברור. במשך שנים היא התגוררה בקרוואן שהוצב במגרש המשפחתי, אדמת מושב ותיקה שבה גידלו ההורים את ילדיהם ושאותה החזיקו כברי־רשות. הקרוואן, שהתחיל כפתרון זמני, היה בעיניה שלב ראשון בדרך לבניית בית קבע על האדמה של הוריה. לפני יותר משני עשורים, ההורים אף הסכימו להעביר לה מחצית מן הזכויות באמצעות עסקת מתנה, והחתימות הושלמו בתצהירים מסודרים ובליווי ייפויי כוח בלתי חוזרים. הנחת העבודה של הבת היתה שהמתנה הושלמה ושמעמדה על הקרקע מובטח. אלא ששנים לאחר מכן קרסו היחסים, והורה שהבטיח - חזר בו.

האירועים הממושכים שהתפרשו על פני עשרות שנים והתגלגלו בין בתי משפט שונים, מתוארים בפרטי פרטים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקיבל את ערעורה של הבת וקבע כי ההורים לא ביטלו כדין את המתנה, וכי אין לראות בהתנהלותה של הבת משום ויתור או “זניחת מתנה”. ההורים, שלא השלימו עם התוצאה, פנו לערכאה העליונה, אך שם נאמר להם בצורה ברורה כי ההתערבות בפסק הדין אינה מוצדקת. בית המשפט העליון קבע: “לא נגרם עיוות דין”.

הסיפור החל לפני שנים רבות, כשמערכת היחסים בין ההורים לבת היתה טובה עד כדי כך שהם חתמו על תצהירי מתנה ברורים, שלפיהם יעבירו לה את הזכויות במקרקעין. לצד תצהירי המתנה נחתמו גם ייפויי כוח בלתי חוזרים, המוסמכים להעביר את הזכויות “באופן ובתנאים כפי שימצא הנאמן לנכון, בבת אחת או מדי פעם בפעם”, כפי שנכתב במסמכים עצמם. פסק הדין מציין כי מס הרכישה שולם במלואו על ידי הבת, וכי במועד חתימת התצהירים לא היה כל סימן לכך שההורים מתכוונים בעתיד לשנות את דעתם.

ההורים החלו לפעול לביטול ההסכמות

אלא שהזמן עשה את שלו, ועל רקע מתחים משפחתיים שהעמיקו והלכו, נוצר קרע בין הצדדים. ההורים, שחתמו בשעתם על תצהירי המתנה, החלו לפעול לביטול ההסכמות. הם פנו לבית המשפט בבקשות שונות בטענה שהבת התנהגה כלפיהם באופן המצדיק את ביטול המתנה, ואף הסמיכו בן אחר במשפחה לסייע להם בניהול המשק ולהסדיר חובות שונים. ואולם ההליכים האלה, כפי שקבע המחוזי, “לא התבררו לגופם” והסתיימו ללא הכרעה. הבת מצדה, התמידה בעמדתה כי מעולם לא ויתרה על הזכויות שהוענקו לה, וכי היא רואה את עצמה כיורשת טבעית של המשק שאותו עזרה לנהל במשך שנים. לטענתה, ההורים לא נקטו כל צעד משפטי אפקטיבי לביטול המתנה, ובמצב הזה - ההתחייבות עומדת בעינה.

• מס רכוש חוזר: איך זה ישפיע על מחירי הדירות?
• רוצים קרקע בחינם לבניית בית? הנה התנאים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בעניין תחילה, קבע כי הבת אמנם קיבלה התחייבות למתנה, אך נוכח התנהלותה, הוא ראה בכך “זניחת מתנה”. בית המשפט המחוזי הפך את התוצאה וקבע כי לא הוכחה כל זניחה מצד הבת, וכי קביעת הערכאה הראשונה היתה שגויה. מן הראוי, קבעו שופטי המחוזי, להקפיד במיוחד לפני שמסיקים כי אדם ויתר על זכות קניינית מהותית שקיבל. “על מנת ללמוד על ויתורו של אדם על מתנה הניתנת לו, במיוחד כאשר מדובר במתנה בעלת ערך רב, ראוי כי הנסיבות תלמדנה באופן ברור וחד משמעי… וכל ספק יעמוד לחובת הטוען לויתור", נכתב בפסק הדין שפורסם.

המחוזי קבע כי המרחק בין התנהגות שאינה מיטבית או שאינה רציפה, לבין ויתור בפועל על זכות קניינית, הוא גדול. גם אם הבת לא פעלה בנמרצות לרישום הזכויות או להשגת היתרים, אין בכך כדי ללמד על ויתור. בפסק הדין נכתב כי, “קניינו של אדם אינו נעלם ומתאדה בקלות שכזו”, והודגש כי ההליכים שבהם ניסו ההורים לבטל את המתנה לא הסתיימו בהחלטה שיפוטית תקפה. הדיון התרחב גם למעמדו של ייפוי הכוח הבלתי חוזר שנחתם על ידי ההורים. בית המשפט ציין כי לפי הפסיקה, ייפוי כוח כזה “נשאבת משמעותו המשפטית מהוראות סעיף 14(ב) לחוק השליחות”, וכי מדובר במכשיר שנועד להבטיח זכות שניתנה למקבל. במקרה כזה, לא ניתן לבטל את הייפוי אלא בהליך מתאים, שאותו ההורים לא ניהלו עד תום. רמז לכך מופיע גם בדברי בית המשפט: “המסמכים מעידים על התחייבות ליתן מתנה מבלי להתחייב באשר לאופן העברת המתנה… אין כל דחיפות מצד המקבל לרישום המתנה כאן ועכשיו".

לא נדיר שבמשקים בני משפחה אינם ממהרים לבצע את הרישום

המחוזי גם הדגיש את העובדה שזה לא נדיר שבמשקים חקלאיים בני משפחה אינם ממהרים לבצע את הרישום הרשמי ברמ"י או בסוכנות, ולעתים הדבר נעשה רק לאחר פטירת ההורים. גם הטיעון הזה שימש בסיס לקביעה שאין להטיל על הבת אשם או אחריות מיוחדת בשל חלוף הזמן. העובדה שהבת לא פעלה שנים ארוכות לרישום הזכויות בפועל, אינה שוללת את עצם קיומה של התחייבות שניתנה לה ושנתמכה בייפויי כוח בלתי חוזרים.

• רכב היוקרה נרשם על שם אחר כדי שלא יעוקל - איך הצליחו בכל זאת לעקל את הרכב?
• מה גובר - מינוי בן ממשיך או צוואה?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

על רקע דברים אלה קבע המחוזי כי פסק הדין של הערכאה הראשונה, שדחה את תביעת הבת - היה שגוי, וכי לא היתה כל הצדקה לראיית מצבה ככזה שבו “הזניחה” או ויתרה על זכותה. בכך פתח המחוזי את הדלת לדיון מחודש בכלל השאלות שעדיין לא הוכרעו: האם ההורים היו רשאים לחזור בהם מן המתנה, כיצד יש לפרש את ייפוי הכוח הבלתי חוזר, האם בוצעו “עסקות נוגדות” בין בני המשפחה, והאם מגיע פיצוי לצדדים אחרים שנשאו בתשלומים שונים.

ההורים לא השלימו עם ההכרעה ופנו לבית המשפט העליון. טענותיהם נסבו סביב קביעות עובדתיות ושאלות הכרעה שהעלו לאורך ההליך, והם ביקשו שהעליון יבטל את פסיקת המחוזי. ואולם העליון הפנה אותם לכלל ההתערבות המצומצמת בפסקי דין מסוג זה, ובדבריו הקצרים הבהיר כי אין הצדקה לפתוח את התיק מחדש. בפסק הדין נכתב כי, “לא נגרם עיוות דין". בכך נסגר לעת עתה פרק נוסף בסכסוך המשפחתי הארוך, והעניין יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להמשך בירור כלל הטענות שנותרו פתוחות. אולם דבר אחד כבר הובהר: המתנה שניתנה לבת לפני שנים רבות עומדת בעינה.

למה בכלל צריך תצהיר מתנה וייפוי כוח בלתי חוזר כשמדובר בהורים וילדים?

אף שמדובר במשפחה, העברת זכויות במקרקעין היא פעולה משפטית לכל דבר. תצהיר מתנה מבהיר שההורים באמת מתכוונים להעניק את הקרקע, וייפוי כוח בלתי חוזר נותן למקבל היכולת להשלים את הרישום בעתיד גם אם ההורים ישנו את דעתם. זה סוג של ביטוח משפטי.

אם הבת קיבלה מתנה כבר ב-1999, למה היא לא רשמה את הזכויות מיד?

במושבים רבים, וגם בקרקעות של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), אנשים לא ממהרים לבצע רישום רשמי מסיבות של נימוס כלפי ההורים, שיקולים משפחתיים או תחושה שאין דחיפות, בייחוד כשהכל מתנהל בהרמוניה. בתי המשפט מכירים בכך ש"שיהוי" כזה אינו מעיד בהכרח על ויתור.

האם ההורים יכולים להתחרט על מתנה?

זה תלוי. אם המתנה עוד לא הושלמה ברישום, ההורים לפעמים יכולים להגיש תביעה לביטול ההתחייבות, כך למשל במקרה של “התנהגות מחפירה” מצד הילד. אבל הם חייבים לעשות זאת בהליך משפטי מסודר. במקרה הזה, ההורים אמנם ניסו, אבל ההליכים שלהם לא הגיעו להכרעה.

מה זה בעצם זניחת מתנה?

זה מצב שבו מקבל המתנה מתנהג בצורה שמראה שהוא בעצמו ויתר עליה, למשל ניתוק קשר, חוסר עניין, התנערות מהזכויות, או היעדר כל פעולה במשך שנים אף שיכול היה לפעול בקלות. אבל כאן בית המשפט אמר בצורה ברורה שזה לא המצב. גם אם הבת לא פעלה בצורה אקטיבית, זה ממש לא אומר שהיא ויתרה.

אם היו מחלוקות בתוך המשפחה, למה הבת לא הצטרפה לגישורים?

ייתכן שהיא פשוט לא רצתה להיתקל בקרובים שהסתכסכה איתם, ייתכן שחששה, וייתכן שפשוט סמכה על המסמכים שכבר היו ברשותה. לא כל הימנעות מגישור אומרת ויתור על זכויות, ובית המשפט הבהיר זאת.

למה בית המשפט העליון לא התערב?

העליון מתערב רק במקרים חריגים, שבהם פסק דין של מחוזי יוצר עיוות דין קשה או טעות משפטית מהותית. העליון קבע במפורש שזה לא המקרה, ושפסק הדין של המחוזי מנומק וסביר. לכן הוא כתב כי, “לא נגרם עיוות דין”.

מה יקרה עכשיו עם הקרקע?

התיק חוזר לבית המשפט לענייני משפחה כדי שיכריע בשאלות שעדיין פתוחות, למשל אם ההורים יכלו לבטל את ההתחייבות למתנה, מה תוקפו של ייפוי הכוח הבלתי חוזר, האם יש עסקות נוגדות, ואם צריך לפצות מישהו ששילם כספים לאורך השנים.

האם העובדה שהבת גרה בקרוואן על הקרקע השפיעה על ההחלטה?

באופן עקיף, כן. זה מראה שהיא השתמשה במקרקעין בפועל, שזה היה הבית שלה, ושלא נטשה את הקשר למגרש. זה תואם את המסקנה שהיא לא זנחה את הזכות שקיבלה.

מה המשמעות של קביעה כמו “קניינו של אדם אינו מתאדה בקלות”?

זו אמירה משפטית שמדגישה שזכויות קנייניות, ובמיוחד בזכויות במקרקעין, הן זכויות חזקות. אי אפשר לשלול אותן רק בגלל התנהלות לא מושלמת או בגלל סכסוך. צריך הוכחות כבדות וברורות כדי להראות ויתור.

יכול להיות שההורים פשוט ניסו להציל את עצמם מחובות?

כן, וזה עלה במהלך המשפט. ההורים ניסו למנוע מימוש של המשק בגלל משכנתאות שלא נפרעו, והבן האחר אכן שילם את החובות. אבל גם הפעולה הזו לא מבטלת אוטומטית מתנה שניתנה בעבר, אלא אם מתקיים הליך משפטי מתאים.

במקרה אחר, נדרש באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה להכריע בשאלה מה גובר - צוואתו של האב, או מינוי הבן הממשיך שעשה עוד לפני עשרות שנים. מדובר במשק חקלאי בצפון הארץ, שבעליו המנוח מינה ב-1984 את בנו ואשתו כ"בן ממשיך" - מינוי שאושר אז על ידי הסוכנות היהודית והאגודה החקלאית. אלא שכעבור שלושה עשורים, בצוואה שנערכה ב-2011, קבע האב כי הנחלה תתחלק בין ילדיו, והדבר הצית מאבק משפחתי עיקש. התובעים, בני הזוג מ’ וע’, טענו כי הם מונו כדין כבן ממשיך כבר בשנות השמונים, והאב מעולם לא ביטל את ההתחייבות הבלתי חוזרת שעליה הוא חתם. לטענתם, על סמך אותו מינוי הם קיבלו היתר בנייה ובנו את ביתם במשק בידיעת כולם. הם הדגישו כי במשך עשרות שנים הם חיו מתוך אמונה שהם יורשיו הטבעיים של המשק, בעוד שיתר אחיהם ואחיותיהם קיבלו נחלות אחרות משלהם. אלא שהאב הלך לעולמו ב-2015, והצוואה שהותיר מאחוריו קבעה חלוקה שונה - פיצול של הנחלה בין הבנים והבנות, באופן שסותר את עקרונות ההסכם המשולש בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הסוכנות והאגודה החקלאית. האחים שמנגד - צ', א' וד' - טענו כי האב חתם על המסמכים מ-1984 רק כדי לאפשר לבן לבנות את ביתו במשק, אך לא מתוך כוונה אמיתית להעניק לו את הנחלה. לדבריהם, גם אם היתה כוונה כזו, היא לא הושלמה כדין, ובכל מקרה השתנתה עם השנים, בייחוד לנוכח התנהגותו של הבן, שהסתבך בפלילים ונעדר מהמשק במשך שנים ארוכות. "התובעים נטשו את הנחלה ואת אביהם," טענו האחים, "ולכן אין מקום להעניק להם מתנה של נחלה שלמה שהם לא טיפחו ולא שמרו עליה". הם הוסיפו כי במשך עשרות שנים הם היו אלה שעיבדו את האדמה, השקיעו בה ודאגו לאב עד יומו האחרון, בעוד שהבן הממשיך הנטען לא לקח חלק בנעשה.