בערבים השקטים של תחילת הסכסוך, כשדיירי הבניין עוד ניסו לנהל דיון ענייני בענייני תחזוקה ושיפוץ, לא רבים שיערו כי הדברים יתגלגלו עד לפתחו של בית המשפט. יו"ר ועד הבית, שנבחר בהתנדבות לתפקיד, נהפך למטרה של שורת מיילים מבזים שנשלחו נגדו, והפכו את חייו הפרטיים והקהילתיים לבלתי נסבלים. בסופו של ההליך, נקבע כי חמשת המיילים האלה לא היו חלק מדיון ציבורי אלא גלשו אל עבר פגיעה מכוונת, והשופט פסק לטובתו פיצויים והוצאות משפט.

פסק הדין מתאר כיצד שורת ההודעות נשלחו במהלך תקופה מתוחה ביחסים בין הדיירים. היו"ר, שבינתיים פרש מתפקידו ואף שינה את כתובתו, טען כי מדובר בהכפשות חמורות שגרמו לו נזק ממשי. בית המשפט קיבל את עמדתו, לאחר שבחן את תוכן ההודעות, את ההקשר שבו נכתבו ואת האופן שבו התקבלו על ידי יתר דיירי הבית. השופט הדגיש בפסק הדין כי יש להבחין בין ביקורת לגיטימית על אופן ניהול ועד הבית, המוגנת בחופש הביטוי, לבין דברי עלבון וביזוי שאין להם כל קשר לניהול ענייני. "אין מדובר בהבעת דעה עניינית על דרך ניהול ועד הבית", כתב השופט בהכרעתו. "כי אם בהטחת עלבונות שנועדו לפגוע בשמו הטוב של התובע".

במסגרת ההליך, הוצגו לבית המשפט חמש הודעות דואר אלקטרוני שנשלחו ברצף אל רשימת הדיירים. ההודעות כללו אמירות חריפות כלפי היו"ר, חלקן נגעו להתנהלותו כיו"ר וחלקן גלשו למחוזות אישיים. בית המשפט בחן כל אחת מההודעות, אך הגיע למסקנה ברורה כי כולן נושאות אופי מבזה ומשפיל. הנתבע טען להגנתו כי הדברים נאמרו במסגרת ויכוח ציבורי לגיטימי, וכי הם משקפים את זכותו להביע ביקורת על ניהול ענייני הבית. עוד הוא הוסיף כי מדובר במלים שנאמרו בלהט הוויכוח, ושאין לראות בהן לשון הרע אלא לכל היותר חופש ביטוי. ואולם השופט דחה טענה זו וקבע בפסק הדין שפורסם כי, "אין בכוחה של טענת חופש הביטוי לשמש מחסה למילות גנאי והכפשה. גם ביקורת חריפה, ככל שתהא, חייבת לעמוד בגדרי תום לב וענייניות".

"הפצת המיילים לכלל הדיירים הפכה את הפגיעה לכפולה"

במהלך פסק הדין, הזכיר השופט פסיקות קודמות של בית המשפט העליון, שבהן הודגש הצורך לשמור על איזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. בפסיקה נקבע כי כשמדובר בביקורת עניינית, גם אם חריפה, הנטייה היא להגן עליה. ואולם כשמדובר בביטויים מבזים, הפוגעים בכבודו של אדם ללא קשר ישיר לנושא הדיון הציבורי, אין להם הגנה. השופט התייחס במיוחד לעובדה שההודעות נשלחו לכלל הדיירים, ולא נותרו בגדר שיח פרטי בין הנתבע לתובע. הפומביות של הפרסום, כך נקבע, העמיקה את הפגיעה והגבירה את עוצמת לשון הרע. "הפצת המיילים לכלל הדיירים הפכה את הפגיעה לכפולה: הן בפגיעה הישירה בשמו של התובע והן ביצירת דימוי שלילי בעיני קהילת מגוריו", נכתב בהחלטה.

• השם של אביגדור ליברמן נפגע - כמה הוא שווה?
• תשלם לנהג המונית: הערעור של גוטליב נדחה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עוד קבע השופט כי אין חשיבות לכך שהתובע כבר אינו מכהן כיו"ר הוועד. העובדה שפרש מתפקידו ואף עבר דירה אינה מקטינה את עוצמת הפגיעה שנגרמה לו בתקופה שבה הדברים נאמרו והופצו. "הזכות לשם טוב אינה מתפוגגת עם שינוי כתובת או סיום תפקיד", הדגיש השופט, "והחובה להגן עליה עומדת בעינה".

לגבי סכום הפיצוי, בית המשפט שקל את מספר ההודעות, את חומרת הביטויים ואת היקף הפגיעה בקהילה הקטנה של הדיירים. בסופו של דבר נקבע כי הנתבע ישלם פיצוי כספי של 10,000 שקל לתובע על כל הודעה, לצד הוצאות משפט משמעותיות בסכום כולל של 30 אלף שקל. השופט ציין כי מטרת הפיצוי אינה רק להיטיב עם הנפגע, אלא גם לשדר מסר ברור לדיירים ולציבור הרחב: ביקורת - כן, השפלה וביזוי - לא.

פסק הדין כולל גם התייחסות לשאלת האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב בהקשר הקהילתי המצומצם של בניין מגורים. השופט הדגיש כי אמנם מדובר במסגרת קטנה, אך דווקא משום כך עוצמת הפגיעה עלולה להיות חריפה יותר. "בקהילה מצומצמת, בה לכל אחד מהדיירים יש נוכחות והשפעה, הדברים מהדהדים בעוצמה רבה יותר ועלולים ליצור בידוד חברתי ופגיעה קשה בדימוי האישי", נכתב.

• ניסתה לעקוף איסור פיטורים בהריון - ותפצה עובדת
• השותפים הסתכסכו - ואז נחשפה התמונה האמיתית
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

"מתקפה אישית ומבזה"

במהלך הדיון לא חסך השופט ביקורת גם מהתנהלות הצדדים. הוא העיר כי סכסוכים בין שכנים, שניתן היה לפתור בדיאלוג או בתיווך, נהפכים לעתים קרובות לקרבות משפטיים מרים. עם זאת, הוא הדגיש כי כשהדברים חוצים את גבול הלגיטימי ומגיעים לכדי פגיעה בשמו הטוב של אדם, אין מנוס מהכרעה שיפוטית. הכתיבה בפסק הדין מנסה לשים קו ברור בין ויכוח ענייני לבין השמצה. השופט התייחס ישירות למכתבים ואמר כי, "קריאת ההודעות אינה מותירה מקום לספק: אין כאן מחלוקת עניינית על חשבונות ועד הבית או על ניהול כספי, אלא מתקפה אישית ומבזה שנועדה לפגוע בתובע כאדם". ההחלטה גם נושאת מסר חינוכי ברור, כפי שציין השופט במלותיו: "על הציבור לדעת כי גם במרחב הווירטואלי, גם בקבוצות דוא"ל או ווטסאפ, אין היתר להטיח דברי גנאי ולבזות אדם. חופש הביטוי אינו רישיון לפגוע".

התובע עצמו, שבחר לעזוב את תפקידו ואת דירתו בעקבות הסכסוך, לא הסתיר כי הפגיעה בו היתה קשה. בית המשפט ראה בכך חיזוק לטענותיו והוסיף כי הנסיבות האלה ממחישות עד כמה דברי ביזוי, גם אם לכאורה נכתבים בחופזה ובחוסר מחשבה, עלולים לשנות מציאות חיים של אדם.

הנתבע, מנגד, ניסה לטעון כי עצם העובדה שהתובע פרש מתפקידו מלמדת שהביקורת היתה מוצדקת. הטענה הזו נדחתה בנחרצות. השופט קבע בהכרעתו כי, "פרישתו של התובע אינה מלמדת על נכונות הטענות נגדו, אלא על עוצמת הפגיעה שחווה. אין להשתמש בפרישה כהצדקה להשמצות שנאמרו". בסיום פסק הדין כתב השופט כי, "על כל אדם לדעת כי מילים הכתובות ונשלחות ברשת אינן נעלמות. הן נצרבות בתודעת הקהילה, ולעתים נושאות עימן נזק שאינו ניתן לריפוי".

למה בכלל זה הגיע לבית המשפט?

כי במקום להישאר ברמת ויכוח שכנים רגיל על ניהול ועד הבית, נשלחו מיילים שפגעו בשמו הטוב של יו"ר הוועד. הדברים כבר לא היו ביקורת על איך שהוא מנהל כספים או החלטות, אלא אמירות אישיות ומשפילות. בגלל זה הוא בחר לתבוע על לשון הרע.

מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית לבין לשון הרע?

ביקורת לגיטימית היא כשמישהו אומר "אני לא מרוצה מהדרך שבה נוהלו השיפוצים" או "צריך שקיפות בכספי הוועד". לשון הרע זה כבר כשהולכים על הבן־אדם עצמו, קוראים לו בשמות או מנסים להציג אותו כמישהו מושחת או לא ראוי - בלי בסיס ענייני.

למה זה משנה שכל הדיירים קיבלו את המיילים?

כי כשפרסום מבזה נשלח רק לאדם אחד, זה עדיין פוגע, אבל הרבה פחות. כאן זה נשלח לכל הדיירים בבנמיין, וכולם ראו את זה ביחד. זה כאילו שתלו מודעה על לוח המודעות של הבניין. הפומביות של הדברים היא זו שהעצימה את הנזק.

ואם היו אומרים שזה היה רק "בהומור"?

בית המשפט לא קונה את זה. גם אם מישהו מתכוון בצחוק, אם אדם אחר נפגע והדברים מוצגים בצורה מבזה, זה יכול להיחשב לשון הרע. כאן לא היה מדובר בבדיחה תמימה אלא בהודעות קשות שחזרו על עצמן.

האם זה משנה שהוא כבר לא יו"ר הוועד ושאפילו עבר דירה?

לא. הזכות לשם טוב לא תלויה בכתובת שלך או בתפקיד שלך. גם אם אתה כבר לא בתפקיד ציבורי קטן כמו יו"ר ועד, עדיין אסור לפגוע בכבודך. בית המשפט אמר במפורש שהפרישה לא מקטינה את חומרת הדברים.

מה בעצם רצה הנתבע להראות?

שהוא פשוט מביע את דעתו. הוא ניסה לטעון לחופש ביטוי, ואמר שזה היה במסגרת ויכוח ציבורי לגיטימי. אבל השופט קבע שזה חרג מהגבול - במקום דעה עניינית קיבלנו עלבונות אישיים.

למה בכלל בית המשפט מתערב בסכסוך שכנים קטן?

כי לשון הרע זו לא רק בעיה "גדולה" בעיתונות או ברשתות החברתיות. גם בתוך בניין מגורים, אם מישהו מפיץ מיילים או הודעות שמבזות שכן אחר, זו עילה משפטית. בית המשפט רואה בזה פגיעה ממשית.

במקרה אחר, בקבוצת ווטסאפ של דיירי בניין בקריות, התפתח ויכוח שנהפך במהרה למסכת של השמצות, עלבונות ותחושות קשות. מה שהתחיל כהתדיינות על ניהול ועד הבית הידרדר לכינויי גנאי והאשמות חמורות שהופצו לעיני 132 דיירים אחרים. באחרונה, כשנה לאחר מכן, הסתיים הסיפור הזה בפסק דין של בית משפט השלום בקריות. על פי התביעה, הדברים הקשים נכתבו ב-4 באוקטובר 2023 בקבוצת הוואטסאפ של הבניין. הנתבעת לא הסתפקה בהאשמות כלליות, אלא טענה כי התובע "לקח כסף לכיסו", ואף ייחסה לו מעילה בכספי ועד הבית. בנוסף, היא הפיצה תמונות של התובע מאותו היום, שלטענתו צולמו ללא ידיעתו, וכתבה כי לא קיימת קבלה על כספים שנגבו. במקביל, היא הפנתה חצים לא פחות חדים כלפי אשתו של התובע. בהודעות שהפיצה, נכתב בין היתר: "עשה לך ילד וברח לך", "ברח וזרק אותך לרחוב" ו"פלוני עשה לך טובה ואסף אותך מהרחוב". השופט תיאר את ההתבטאויות הללו כ"ביטויים קשים ופוגעניים" שאין להם כל הצדק. בפני בית המשפט טענה הנתבעת כי עשתה שימוש בהגנה של "אמת דיברתי". לדבריה, ניהול כספי הוועד בידי התובע היה לוקה בחסר, וכי ניסתה שוב ושוב לקבל מסמכים וחשבונות שלא נמסרו לה. אלא שבית המשפט קבע כי גם אם היו אי סדרים בחשבונות, אין בכך כדי להצדיק שימוש במילה "גנב". השופט ציין כי הנתבעת לא הציגה ראיות ממשיות, לא הגישה תצהירים מסודרים ואף הגישה את עדותה באיחור חריג. יתרה מכך, נקבע כי, "לא שוכנעתי, כי לנתבעת עומדות ההגנות הקבועות בחוק, שכן היא לא הוכיחה כי מדובר ב'אמת דיברתי' או בהגנה אחרת העומדת לה".