המריבה על הדירה הוכרעה בעזרת הסכם הממון
בני זוג לשעבר, שנישאו ב-2016 והתגרשו ב-2023, ניהלו עד לאחרונה מאבק סביב הבית שבו חיו וגידלו את בנם המשותף הקטן. מכירת בית הוריה, הניבה לאשה ירושה של 1.55 מיליון שקל. על רקע המצב הרעוע של הזוגיות, היא ביקשה לרכוש לה ולבנה דירה שתהיה שלה בלבד, כאמצעי
להבטחת עתידה הכלכלי. האיש ביקש להצטרף לעסקה, והיא ניאותה, בכפוף לכך שייחתם הסכם ממון ברור שיבטיח שהדירה לא תהפוך לנכס משותף
בווילה שקטה, לא הרחק מחוף הים, חיה אשה צעירה עם בן זוגה ובנם הקטן. חייהם של השלושה נראו יציבים, אבל מתחת לפני השטח ביעבעו רגשות, חשדות ואינטרסים כלכליים. באותו הבית, כך מסתבר, ניטעו זרעי הפיצוץ שעתיד היה להתפוצץ בחוזקה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד. פסק הדין הדרמטי, שכתבה השופטת עפרה גיא וניתן באחרונה, עוסק במחלוקת בין בני זוג לשעבר, שנישאו ב-2016 והתגרשו ב-2023, סביב הסכם ממון, דירת מגורים שנרכשה במשותף, או שלא כל כך, ובטענות סותרות לגבי הפרתו של אותו הסכם. במרכז הפרשה עומדת הדירה באשקלון שנרכשה לאחר פטירת הוריה של האשה, ובאמצעות כספי הירושה שקיבלה. אלא שהבעל, לדבריו, השקיע בדירה ומבקש לממש את חלקו בה.
לצד זה, תובענה לאיזון משאבים, דרישה לפירוק שיתוף, דרישה לתשלום דמי שימוש בדירה, וכמובן פרשנויות שונות בתכלית להסכם הממון שנחתם ואושר בבית המשפט. הסיפור כולו הוא מקרה מובהק שבו דקויות לשוניות בהסכמים, הבדלים בין חלופות משפטיות, ומשמעותם של מונחים כמו "זכות ראשונים" ו"יתרת התשלום", יוצרים מרחב תמרון שמוביל למאבק משפטי ממושך, אך בסופו ההסכם נאכף בדיוק לפי מה שנכתב בו.
ירושה, זוגיות ומשבר
האשה, כך לפי העובדות שאינן במחלוקת, איבדה את אביה בגיל צעיר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. מאוחר יותר, איבדה גם את אמה - מה שהותיר אותה ללא תמיכה הורית. לאחר פטירת האם, המשיכו בני הזוג להתגורר בבית האם המנוחה, עד שנמכר בתחילת 2021. מכירת הבית הניבה לאשה ירושה של 1.55 מיליון שקל. על רקע המצב הרעוע של הזוגיות, כך העידה האשה, היא ביקשה לרכוש לעצמה ולבנה הקטין דירה שתהיה שלה בלבד, כאמצעי להבטחת עתידה הכלכלי.
היא מצאה דירה במחיר של 1.81 מיליון שקל. לדבריה, היה לה די כסף לרכוש את הדירה לבדה. אך האיש ביקש להצטרף לעסקה, והיא ניאותה, בכפוף לכך שייחתם הסכם ממון ברור שיבטיח שהדירה לא תהפוך לנכס משותף. בסופו של דבר שולמו על הדירה 1.24 מיליון שקל מהאשה, 170 אלף שקל מהבעל ו-400 אלף שקל במשכנתה משותפת.
- יזם מנוסה: הסכמי הממון והגירושים - למראית עין
- העליון: ניתן לחלק גם נכסים מלפני הנישואים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
למרות ההסכם, מערכת היחסים בין השניים המשיכה להתערער. ניסיונות לשלום בית כשלו, הליכים משפטיים החלו, ובסופו של דבר הם החליטו על פרידה. כאן בדיוק התעוררה המחלוקת: האם האשה זכאית לרכוש את חלקו של האיש בדירה במחיר שסוכם מראש, או שעל הדירה להימכר לכל המרבה במחיר בשוק?
בלב פסק הדין עומד סעיף 4 לתוספת להסכם הממון. הסעיף קובע שני מסלולים חלופיים למקרה של פרידה:
-
בסעיף 4.א. נכתב כי האשה רשאית, על פי שיקול דעתה הבלעדי, "להעביר לבעל את יתרת התשלום ששילם" ולקבל את מלוא הזכויות בדירה על שמה.
-
בסעיף 4.ב. נכתב כי האשה יכולה לבחור בפירוק שיתוף באמצעות מכירה של הדירה לצד ג', כשכל צד יקבל את חלקו ואת הרווחים או ההפסדים.
האשה ביקשה לממש את הסעיף הראשון – להעביר לבעלה את ה-170 אלף שקל שהוא שילם, בתוספת חלקו היחסי במשכנתה, ולקבל את מלוא הזכויות בדירה. האיש טען כי מדובר בסעיפים שלובים, והסכים שמוקנית לה זכות ראשונים, אך סבר כי על הדירה להימכר לכל המרבה במחיר, ושלאחר מכן יתחלקו השניים ביתרת התמורה בהתאם לרישום הדירה - 70% לאשה ו-30% לו.
- הצוואה תקפה גם לאחר 50 שנה - אף שהעדים מתו
- השתלטו על 110 מ"ר מהשטח המשותף - וכעת יישאו במחיר
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק...
כל אחת מהדרכים היא חלופה
השופטת גיא לא קיבלה את עמדת האיש. לדבריה, לשונו של הסכם הממון ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. השימוש במילים "האשה תהא רשאית לבחור בכל אחת מהדרכים" מעיד, כך נקבע, על כך שמדובר בחלופות נפרדות ולא בתנאים משלימים.
"סעיפים 4.א. ו-4.ב. הינם סעיפים חלופיים ולא מצטברים", כתבה השופטת. היא אף הדגישה: "קבלת הפירוש המוצע על ידי האיש אינה צודקת ופוגעת כלכלית באישה, בייחוד במקרה של חלוקת יתרת המכר… במקרה כזה מבקש האיש להינות בכפל, גם מהשבת יתרת המשכנתה מתוך הסכום הכולל שיתקבל מהמכר… וגם לקבל עוד 30% מהתמורה שתיוותר".
פסק הדין הדגיש כי גם בעדות האיש עצמו הוא הכיר בזכות הבחירה של האשה. כמו כן, היעדר ההתייחסות לרווחים או אחוזי בעלות בסעיף 4.א. לעומת הניסוח המפורש בסעיף 4.ב. חיזק את המסקנה שמדובר בשתי דרכי פעולה נבדלות.
השופטת אף עמדה על כך שלולא הכוונה ליצור הסדר חריג לדירה, לא היה טעם בעריכת תוספת להסכם הממון. הקביעה חד-משמעית, ולפיה "פירוק השיתוף בדירת המגורים יעשה בהתאם לחלופה שנקבעה במסגרת סעיף 4.א. לתוספת להסכם הממון".
האיש טען בתביעה נפרדת כי יש לבצע איזון משאבים כולל, בהתאם לחוק יחסי ממון. אלא שבית המשפט דחה טענה זו על הסף. כיוון שנחתם ואושר הסכם ממון בין הצדדים, נקבע כי יש לפעול על פיו בלבד, ולא ניתן לבצע איזון משאבים בניגוד להסכם.
מכיוון שהתוספת להסכם עסקה ספציפית בדירת המגורים, והצדדים בחרו שלא להסתמך על מנגנון רישום הזכויות אלא לקבוע מנגנון חוזי, אין מקום להפעיל את סעיפי חוק המקרקעין, כפי שטען האיש. גם כאן, ניסיונו לעקוף את הוראות ההסכם באמצעות טענות מאוחרות, נדחה.
ומה לגבי דמי שימוש?
האיש דרש גם תשלום של דמי שימוש בדירה, בטענה שהאשה מתגוררת בה לבדה מאז אוקטובר 2022. אלא שגם כאן, השופטת לא קיבלה את עמדתו. נקבע כי עד אמצע דצמבר 2022 לא נמנע ממנו השימוש בדירה. בהמשך, הוא הורחק ממנה בצו מניעת הטרדה מאיימת שניתן בהסכמה. ובכל מקרה, קבעה השופטת, לא ניתן לייחס לו זכות לדמי שימוש כאשר הוא עצמו סיכל את ביצוע הסכם הממון.
"על הצדדים היה לפעול בהתאם להוראות סעיף 4 לתוספת להסכם הממון, בהתאם לבחירת האישה", נכתב. "ולפיכך, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים".
פסק הדין התייחס גם למיטלטלין שרכשה האשה במהלך השנים. נקבע כי על פי הוראות ההסכם – כל ציוד שנרכש מהמקורות האישיים של אחד מבני הזוג – שייך לו. האיש לא הציג אסמכתאות למימון שלו, בעוד שהאישה הציגה קבלות ואישורים להוצאה של עשרות אלפי שקלים. לפיכך, רק פריטים מסוימים חולקו שווה בשווה. גם הרכבים, הזכויות והחשבונות נשארו ברשות כל צד לפי הרישום.
בית המשפט קבע כי כל הזכויות בדירת המגורים יועברו על שם האשה, בכפוף להעברת הסכום של 170 אלף שקל ששילם האיש, וכן כל החזרי המשכנתה ששולמו עד כה. האישה תיטול על עצמה את יתרת המשכנתה. אם הבנק לא יסכים להסיר את שמו של האיש מהחוב – עליה לשלם לו את מלוא הסכום ולהסיר את שמו בעצמה.
האיש חויב לשתף פעולה, להסיר את שמה מחשבון הבנק שלו, ולעזוב את הדירה עם ציודו האישי תוך שלושה ימים ממועד התשלום. כמו כן חויב לשלם לאישה 10,000 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
מדוע לא ביטל בית המשפט את הסכם הממון, למרות טענות האיש כי לא הבין את משמעותו?
בית המשפט הדגיש כי האיש חתם על ההסכם מרצונו החופשי, וכי ניתנה לו הזדמנות להיוועץ בעורך דין, אך הוא בחר לא לעשות כן. יתרה מכך, במהלך אישור ההסכם בבית המשפט הוקראה בפניו לשון ההסכם, והוא הביע הסכמה מפורשת לו. העובדה שלא ביקש לבטלו אלא רק לפרשו מחדש חיזקה את המסקנה שאין עילה לביטול.
האם העובדה שהדירה נרשמה על שם שני הצדדים השפיעה על ההכרעה?
לא באופן מהותי. בית המשפט קבע כי למרות הרישום המשותף, ההסכם, ובפרט התוספת להסכם, גוברים על אופן הרישום כשיש ביניהם סתירה. התוספת להסכם נחתמה כדי להסדיר את המקרה הספציפי של הדירה, ולכן היא זו שמכריעה. ההוראות הברורות על זכות הבחירה של האשה היוו בסיס להכרעה.
מה
ההשלכות של פסק הדין הזה על בני זוג שמבקשים לשלב הסכם ממון עם רכישה משותפת של נכס?
פסק הדין מחדד את החשיבות של לשון מדויקת, ברורה וחסרת סתירות בהסכמים. כמו כן, הוא מדגים כיצד ניתן להסדיר מראש מנגנונים לפירוק שיתוף שמגינים על צד אחד, למשל באמצעות זכות ראשונים, גם כשהנכס נרשם במשותף. במקרה הזה, בית המשפט נתן תוקף להסדר שנועד להגן על כספי הירושה של האשה, למרות הרישום הפורמלי.
כיצד הכריע בית המשפט במחלוקת על החפצים והציוד שבדירה?
בית המשפט פעל לפי הוראות הסכם הממון: רכוש שנרכש מכספים אישיים נותר בבעלות הרוכש. האשה הציגה קבלות רבות ומסודרות על רכישות שביצעה מכספה, כולל על פריטי ריהוט ומוצרי חשמל יקרים. האיש, לעומתה, לא הצליח להוכיח השתתפות דומה. כתוצאה מכך נקבעה חלוקה חלקית בלבד של חלק מהפריטים.
מדוע לא חויבה האשה לשלם דמי שימוש עבור מגוריה בדירה לאחר עזיבת האיש?
בית המשפט קבע כי האיש לא הורחק מהדירה מרצונו החופשי, אלא כתוצאה מהסכמתו לצו הרחקה שניתן במסגרת צו למניעת הטרדה מאיימת. בנוסף, נמצא שהוא עצמו גרם לעיכוב בהחלת הסכם הממון, ולכן לא יכול היה לדרוש דמי שימוש עבור תקופה שבה ניסה לסכל את מימוש ההסדר החוזי. בהתאם לפסיקה, מי שמעכב פירוק שיתוף אינו יכול ליהנות מדמי שימוש.
מה ניתן ללמוד מהפסק הזה על החשיבות של תכנון כלכלי בעת נישואים?
הפסק מלמד כי קיומו של הסכם ממון מתוכנן מראש, שמכסה גם תרחישים עתידיים כמו פרידה, עשוי לחסוך שנים של מאבק משפטי. בנוסף, יש חשיבות רבה לתיעוד מדויק של השקעות כספיות, בייחוד כשמדובר בכספי ירושה, ולא פחות חשוב – לוודא שההסכם שנחתם מובן לכל הצדדים.
האם ניתן לראות בפסק הזה עקרון מנחה לגבי ההבחנה בין רכוש משותף לרכוש אישי?
בהחלט. הפסק ממחיש היטב את היכולת של בני זוג להסכים על הפרדה רכושית מוחלטת, גם ביחס לנכסים שנרכשים לאחר הנישואים. כאשר הצדדים בוחרים להחיל כללים ברורים ומפורשים, למשל שהירושה תישאר רכוש אישי, ושהיא תאפשר לקבוע את עתיד הדירה - בית המשפט יכבד זאת.
מה המשמעות המעשית של ההכרעה לגבי המשכנתה?
המשמעות היא שהאשה תישא לבדה בכל החוב שנותר, כלומר יתרת ההלוואה תועבר על שמה בלבד, והיא תשלם אותה מכאן ואילך. כמו כן, נקבע כי עליה לפצות את האיש גם על חלקו בתשלומים שכבר שולמו עד כה. בכך נוצר שוויון יחסי: הוא מקבל את מה ששילם, והיא מקבלת את הדירה, אך לוקחת על עצמה את כל הנטל הפיננסי שנותר.
במקרה אחר, ביולי 2000, רגע לפני החתונה, לקח גבר את בת זוגו אל משרדו של נוטריון. הם ישבו שם יחד, עם מסמך שכבר הודפס מראש. לדבריה, היא לא קיבלה זמן לקרוא אותו באמת, ורק חתמה, כי בן הזוג אמר שזה "עניין פורמלי" שקשור רק לרכוש של אביו. שנים אחר כך, אחרי גירושים מתוחים וארבעה ילדים משותפים, אותה אשה חזרה למסמך ההוא וגילתה, כך לטענתה, דבר שונה לגמרי. היא הגישה תביעה לביטול ההסכם. בני הזוג הכירו ב-1998 ולאחר כשנתיים התחתנו. עוד לפני החתונה, הם ערכו הסכם ממון. ההסכם נוסח, לדבריהם, בידי עורך דין מטעם הבעל לעתיד, ואושר על ידי נוטריון. התובעת חתמה עליו, אך לדבריה, היא לא עשתה זאת מתוך הבנה מלאה של תוכנו. רק לאחר שהיחסים עלו על שרטון והגיעו לפרידה וגירושים, היא בחנה את ההסכם מחדש. בתביעה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, טענה האשה כי חתמה על ההסכם מבלי להבין אותו באמת, וכי הוצג בפניה כהסכם שעיקרו החרגת רכושו של אביו של הנתבע, ולא כאמצעי נרחב להפרדה רכושית כוללת ביניהם. "מעולם לא ידעתי על מה חתמתי באמת", היא אמרה. "הוא אמר שזה רק כדי להגן על הירושה מאביו. לא היה לי עורך דין משלי. לא קיבלתי הסבר. לא העתק. לא כלום. הוא פשוט ביקש שאחתום". באפריל האחרון פסק בית המשפט בתביעה.
כך רשות המסים מצליחה לגבות חובות ישנים
בפסק דין שהתקבל באחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, הובהר כי חוב מס בן 20 שנה אינו נעלם מעצמו ואינו מתיישן, אם רשות המסים נקטה מהלך כלשהו לאורך השנים. אף שהנישום טען שלא ידע דבר על החוב, השופט קבע כי פעולות כמו עיקול או שליחת מכתב השאירו את החוב רלוונטי
- ויצרו איפוס למועד ההתיישנות שלו
במאי האחרון פורסם פסק דין יוצא דופן במחוזי חיפה, שבו נדחתה העתירה של בעל עסק בתעשיית הבשר שטען כי חוב מס בסכום כולל של כ-10 מיליון שקל מ-2002-2001 התיישן. שופט המחוזי, אינאס סלאמה, קבע כי חוב מס - גם כזה שנשאר “בשקט” עשרות שנים - יכול להישאר לגבייה במידה שבמהלך השנים נעשו פעולות מצד רשות המסים.
רעיון המקרה פשוט אך מורכב: בעל עסק הוטלו עליו שומות מס משמעותיות ב-2001 (יותר מ-8 מיליון שקל) ו-2002 (כ-800 אלף שקל), בנוסף לקנסות גירעון ועיצומים שנוספו עם הזמן. סך כל החוב הגיע כאמור לכ-10 מיליון שקל. במשך השנים טען בעל העסק כי לא קיבל מכתבים או הודעות על החוב, שהליכי הגבייה הושבתו, ואף שבשלהי 2021, כשניסה לפתוח תיק עוסק מורשה, לא נמסר לו על החוב הקיים. ואולם במאי־יוני 2022, כך נטען, פתאום החל להיתקל במכתבי דרישה ובעיקול בנקאי על חשבונו בסכום של יותר מ-10 מיליון שקל. לטענתו, המחאות ששלח לא כובדו, והוא הופתע לשמוע על קיומו של התחייבות כספית עצומה שלא ידע עליה במשך שנים.
הנישום טען כי מעולם לא נודע לו על החוב לאורך שנים, ומאז 2011 - אז העביר את העניין לעורך דין - לא נקטה רשות המסים יוזמה כלשהי לגבייה. על כן, לטענתו, החוב אמור היה להתיישן. מנגד, פקיד שומה טען כי נעשו פעולות לאורך השנים: הודעות, עיקולים, תביעות חוב בהליך פשיטת רגל - הקו המתמשך של פעולות אלה מונע את קיומה של התיישנות של המקרה. כמו כן, הובעה ביקורת קשה על התנהלות התובע, בטענה שהוא נמנע באופן מתמשך מלקיים את חובותיו.
הנישום קיבל פטור מריבית, הצמדה, עיצומים ופיגורים
השופט סלאמה קיבל את הטענות של רשות המסים וקבע בפסק הדין כי, “אין שבע שנים רצופות שבהן הנישום ישב בחיבוק־ידיים” בלי שננקטו פעולות כלשהן. הוא קבע כי במסגרת הזמן לאורך השנים נוצרה “חזקת איפוס” של מרוץ ההתיישנות - מושג משפטי שבעקבותיו פעולות מצד הנושה ממחזרות את מניין הזמן מחדש. גם נטען כי התובע ידע על השומות לאורך השנים - בעת קביעתן, בעת בקשת הארכת מועד ערעור ב-2011, וגם כשנפתחו הליכי פשיטת רגל ב-2016. אף שמצא השופט כי נגרם עיכוב של שנים בגביית החוב בשל תקלה טכנית במערכת המחשוב של רשות המסים, שמנעה העברת עדכונים לגורמים אנושיים במשך כארבע שנים - הוא פטר את הנישום מתשלום ריבית, הצמדה, עיצומים ותוספות פיגורים שנבעו מאותה תקופה. כלומר החוב נשאר קיים, אך לא ייתוספו עליו עמלות נוספות.
- הכנסות המדינה ממסים עלו ל-42.7 מיליארד שקל בספטמבר - גידול שנתי ריאלי של 4%
- איך המדינה לוקחת מעל 50% ממחיר הדירה? כי היא יכולה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המקרה החשוב כאן הוא לא רק גובה החוב או שנותיו, אלא ההבנה שתקופת הזמן לבדה אינה מבטלת חוב מס. מרוץ ההתיישנות, כלומר הזמן שבו הנושה יכול לדרוש את החוב - ניתן לאפס (לחדש) אם לאורך השנים נעשות פעולות מנהליות או משפטיות שמביעות רצון לגבייה. ובמלים אחרות, אם פקיד השומה שולח מכתב דרישה, מטיל עיקול או מבקש צו כינוס נכסים - גם אם מבצע זאת בצורה אטית או חלקית - הפעולה הזו יכולה ללמנוע את התיישנות החוב. זהו עיקרון חשוב במיוחד בנושאי מסים, שכן לפי מקורות משפטיים, תקופת ההתיישנות הכללית לפי חוק ההתיישנות היא שבע שנים לתביעות רגילות. ואולם כשמדובר בחובות מס, המערכת המשפטית נוטה לאפשר מרחב פעולה רחב יותר לנושה, מתוך ראייה שפקיד השומה חייב להיות “סופר אקטיבי” בגבייה.
צוואת האם תקפה גם לאחר שחלפו 50 שנה - אף שהעדים מתו
בית המשפט לענייני משפחה בחיפה הכריע במאבק ירושה ממושך בין אחים על רקע צוואת אמם מ-1972. שני העדים שחתמו על הצוואה נפטרו זה מכבר, אך השופט טל פפרני קבע כי אין בכך כדי לפגוע בתוקפה של הצוואה, שנערכה לצד צוואת האב המנוח ונחשבת צוואה הדדית. אחד מילדיהם
של המנוחים, שהתנגד לקיום הצוואה בטענה שאמו לא הבינה עברית, חויב בהוצאות של 45 אלף שקל לאחיו
כשחלפו יותר מחמישה עשורים מאז שנחתמה הצוואה, נדמה היה כי מסמך ישן, דהוי בקצוות, לא יוכל עוד לעמוד במבחן משפטי. ואולם בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בפני סגן הנשיאה השופט טל פפרני, נקבע באחרונה כי גם צוואה שנערכה לפני 50 שנה, ואף ששני העדים שחתמו עליה הלכו לעולמם - יכולה להמשיך ולחייב את היורשים, אם ניכר כי היא משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.
הסיפור מתחיל במשפחה ותיקה מהצפון. האם, ילידת 1932, הלכה לעולמה ב-2018 כשהיא מותירה אחריה חמישה ילדים ורכוש שכלל גם מניות בחברה משפחתית שנוסדה עוד בשנות ה-30 על ידי האב. זמן קצר לאחר פטירתה הגיש אחד הבנים, המתגורר כיום בארה"ב, בקשה למתן צו ירושה. שלושת אחיו ואחותו התנגדו לכך והציגו מסמך צוואה שנחתם לדבריהם ב-1972 בפני עורך הדין נחום סגל ומזכירתו, אביבה עפרון. לטענתם, זהו המסמך האחרון והמחייב של האם, שיש לקיים אותו לפי הוראותיו.
הבן, שהתנגד לקיום הצוואה, טען מנגד כי מדובר במסמך ישן שאין לו תוקף. לדבריו, אמו לא שלטה בשפה העברית, לא ידעה לקרוא ולכתוב, ולכן לא הבינה כלל על מה היא חותמת. הוא הוסיף כי הצוואה נמצאה רק לאחר מותו של האב ולמעשה נשלפה "מהעבר" ברגע שנולדה המחלוקת. לטענתו, עצם העובדה ששני העדים נפטרו ולא ניתן היה לזמנם לעדות, יוצרת פגם מהותי שמונע את קיום הצוואה.
צוואת האם נערכה באותו היום של צוואת האב
האחים האחרים, שביקשו לקיים את הצוואה, טענו מנגד כי אין ספק שהאם ידעה היטב מה היא עושה. לדבריהם, אמם היתה אשה דעתנית ונחרצת, שהקפידה תמיד להבין כל מסמך שעליו חתמה. הצוואה, לדבריהם, נערכה באותו יום ביחד עם צוואת האב המנוח - מסמך כמעט זהה שקיים כבר עשרות שנים ללא התנגדות כלשהי. הם הסבירו כי שני ההורים בחרו לערוך צוואות הדדיות, שבהן כל אחד מהם ציווה את רכושו לבן הזוג שנותר בחיים, ולאחר מכן לילדים בחלוקה ברורה.
- האח יוכל לקבל את המשק - וזה מה שיידרש לעשות
- ביהמ"ש אישר: ביטול הצוואה תקף למרות הפגמים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט פפרני קיבל את עמדת האחים וקבע כי אכן מדובר בצוואות הדדיות, שנערכו על בסיס הסתמכות הדדית של בני הזוג זה על זה. לדבריו, "מעיון בצוואות ניתן לראות בבירור כי אלו אינן כוללות מגבלה על יכולתו של בן הזוג לעשות בנכסיו כרצונו, אולם ברור כי הן כן כוללות מנגנון הסתמכות, ולפיו כל אחד מהם קבע את חלקו היחסי בעיזבון של כל אחד מארבעת ילדיהם, וברור כי כל אחד מהם הסתמך על צוואתו של האחר". על כן נקבע כי מדובר בצוואות הדדיות שיש להן תוקף מחייב.
