המריבה על הדירה הוכרעה בעזרת הסכם הממון
בני זוג לשעבר, שנישאו ב-2016 והתגרשו ב-2023, ניהלו עד לאחרונה מאבק סביב הבית שבו חיו וגידלו את בנם המשותף הקטן. מכירת בית הוריה, הניבה לאשה ירושה של 1.55 מיליון שקל. על רקע המצב הרעוע של הזוגיות, היא ביקשה לרכוש לה ולבנה דירה שתהיה שלה בלבד, כאמצעי
להבטחת עתידה הכלכלי. האיש ביקש להצטרף לעסקה, והיא ניאותה, בכפוף לכך שייחתם הסכם ממון ברור שיבטיח שהדירה לא תהפוך לנכס משותף
בווילה שקטה, לא הרחק מחוף הים, חיה אשה צעירה עם בן זוגה ובנם הקטן. חייהם של השלושה נראו יציבים, אבל מתחת לפני השטח ביעבעו רגשות, חשדות ואינטרסים כלכליים. באותו הבית, כך מסתבר, ניטעו זרעי הפיצוץ שעתיד היה להתפוצץ בחוזקה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד. פסק הדין הדרמטי, שכתבה השופטת עפרה גיא וניתן באחרונה, עוסק במחלוקת בין בני זוג לשעבר, שנישאו ב-2016 והתגרשו ב-2023, סביב הסכם ממון, דירת מגורים שנרכשה במשותף, או שלא כל כך, ובטענות סותרות לגבי הפרתו של אותו הסכם. במרכז הפרשה עומדת הדירה באשקלון שנרכשה לאחר פטירת הוריה של האשה, ובאמצעות כספי הירושה שקיבלה. אלא שהבעל, לדבריו, השקיע בדירה ומבקש לממש את חלקו בה.
לצד זה, תובענה לאיזון משאבים, דרישה לפירוק שיתוף, דרישה לתשלום דמי שימוש בדירה, וכמובן פרשנויות שונות בתכלית להסכם הממון שנחתם ואושר בבית המשפט. הסיפור כולו הוא מקרה מובהק שבו דקויות לשוניות בהסכמים, הבדלים בין חלופות משפטיות, ומשמעותם של מונחים כמו "זכות ראשונים" ו"יתרת התשלום", יוצרים מרחב תמרון שמוביל למאבק משפטי ממושך, אך בסופו ההסכם נאכף בדיוק לפי מה שנכתב בו.
ירושה, זוגיות ומשבר
האשה, כך לפי העובדות שאינן במחלוקת, איבדה את אביה בגיל צעיר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. מאוחר יותר, איבדה גם את אמה - מה שהותיר אותה ללא תמיכה הורית. לאחר פטירת האם, המשיכו בני הזוג להתגורר בבית האם המנוחה, עד שנמכר בתחילת 2021. מכירת הבית הניבה לאשה ירושה של 1.55 מיליון שקל. על רקע המצב הרעוע של הזוגיות, כך העידה האשה, היא ביקשה לרכוש לעצמה ולבנה הקטין דירה שתהיה שלה בלבד, כאמצעי להבטחת עתידה הכלכלי.
היא מצאה דירה במחיר של 1.81 מיליון שקל. לדבריה, היה לה די כסף לרכוש את הדירה לבדה. אך האיש ביקש להצטרף לעסקה, והיא ניאותה, בכפוף לכך שייחתם הסכם ממון ברור שיבטיח שהדירה לא תהפוך לנכס משותף. בסופו של דבר שולמו על הדירה 1.24 מיליון שקל מהאשה, 170 אלף שקל מהבעל ו-400 אלף שקל במשכנתה משותפת.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- יזם מנוסה: הסכמי הממון והגירושים - למראית עין
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
למרות ההסכם, מערכת היחסים בין השניים המשיכה להתערער. ניסיונות לשלום בית כשלו, הליכים משפטיים החלו, ובסופו של דבר הם החליטו על פרידה. כאן בדיוק התעוררה המחלוקת: האם האשה זכאית לרכוש את חלקו של האיש בדירה במחיר שסוכם מראש, או שעל הדירה להימכר לכל המרבה במחיר בשוק?
בלב פסק הדין עומד סעיף 4 לתוספת להסכם הממון. הסעיף קובע שני מסלולים חלופיים למקרה של פרידה:
-
בסעיף 4.א. נכתב כי האשה רשאית, על פי שיקול דעתה הבלעדי, "להעביר לבעל את יתרת התשלום ששילם" ולקבל את מלוא הזכויות בדירה על שמה.
-
בסעיף 4.ב. נכתב כי האשה יכולה לבחור בפירוק שיתוף באמצעות מכירה של הדירה לצד ג', כשכל צד יקבל את חלקו ואת הרווחים או ההפסדים.
האשה ביקשה לממש את הסעיף הראשון – להעביר לבעלה את ה-170 אלף שקל שהוא שילם, בתוספת חלקו היחסי במשכנתה, ולקבל את מלוא הזכויות בדירה. האיש טען כי מדובר בסעיפים שלובים, והסכים שמוקנית לה זכות ראשונים, אך סבר כי על הדירה להימכר לכל המרבה במחיר, ושלאחר מכן יתחלקו השניים ביתרת התמורה בהתאם לרישום הדירה - 70% לאשה ו-30% לו.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
כל אחת מהדרכים היא חלופה
השופטת גיא לא קיבלה את עמדת האיש. לדבריה, לשונו של הסכם הממון ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. השימוש במילים "האשה תהא רשאית לבחור בכל אחת מהדרכים" מעיד, כך נקבע, על כך שמדובר בחלופות נפרדות ולא בתנאים משלימים.
"סעיפים 4.א. ו-4.ב. הינם סעיפים חלופיים ולא מצטברים", כתבה השופטת. היא אף הדגישה: "קבלת הפירוש המוצע על ידי האיש אינה צודקת ופוגעת כלכלית באישה, בייחוד במקרה של חלוקת יתרת המכר… במקרה כזה מבקש האיש להינות בכפל, גם מהשבת יתרת המשכנתה מתוך הסכום הכולל שיתקבל מהמכר… וגם לקבל עוד 30% מהתמורה שתיוותר".
פסק הדין הדגיש כי גם בעדות האיש עצמו הוא הכיר בזכות הבחירה של האשה. כמו כן, היעדר ההתייחסות לרווחים או אחוזי בעלות בסעיף 4.א. לעומת הניסוח המפורש בסעיף 4.ב. חיזק את המסקנה שמדובר בשתי דרכי פעולה נבדלות.
השופטת אף עמדה על כך שלולא הכוונה ליצור הסדר חריג לדירה, לא היה טעם בעריכת תוספת להסכם הממון. הקביעה חד-משמעית, ולפיה "פירוק השיתוף בדירת המגורים יעשה בהתאם לחלופה שנקבעה במסגרת סעיף 4.א. לתוספת להסכם הממון".
האיש טען בתביעה נפרדת כי יש לבצע איזון משאבים כולל, בהתאם לחוק יחסי ממון. אלא שבית המשפט דחה טענה זו על הסף. כיוון שנחתם ואושר הסכם ממון בין הצדדים, נקבע כי יש לפעול על פיו בלבד, ולא ניתן לבצע איזון משאבים בניגוד להסכם.
מכיוון שהתוספת להסכם עסקה ספציפית בדירת המגורים, והצדדים בחרו שלא להסתמך על מנגנון רישום הזכויות אלא לקבוע מנגנון חוזי, אין מקום להפעיל את סעיפי חוק המקרקעין, כפי שטען האיש. גם כאן, ניסיונו לעקוף את הוראות ההסכם באמצעות טענות מאוחרות, נדחה.
ומה לגבי דמי שימוש?
האיש דרש גם תשלום של דמי שימוש בדירה, בטענה שהאשה מתגוררת בה לבדה מאז אוקטובר 2022. אלא שגם כאן, השופטת לא קיבלה את עמדתו. נקבע כי עד אמצע דצמבר 2022 לא נמנע ממנו השימוש בדירה. בהמשך, הוא הורחק ממנה בצו מניעת הטרדה מאיימת שניתן בהסכמה. ובכל מקרה, קבעה השופטת, לא ניתן לייחס לו זכות לדמי שימוש כאשר הוא עצמו סיכל את ביצוע הסכם הממון.
"על הצדדים היה לפעול בהתאם להוראות סעיף 4 לתוספת להסכם הממון, בהתאם לבחירת האישה", נכתב. "ולפיכך, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים".
פסק הדין התייחס גם למיטלטלין שרכשה האשה במהלך השנים. נקבע כי על פי הוראות ההסכם – כל ציוד שנרכש מהמקורות האישיים של אחד מבני הזוג – שייך לו. האיש לא הציג אסמכתאות למימון שלו, בעוד שהאישה הציגה קבלות ואישורים להוצאה של עשרות אלפי שקלים. לפיכך, רק פריטים מסוימים חולקו שווה בשווה. גם הרכבים, הזכויות והחשבונות נשארו ברשות כל צד לפי הרישום.
בית המשפט קבע כי כל הזכויות בדירת המגורים יועברו על שם האשה, בכפוף להעברת הסכום של 170 אלף שקל ששילם האיש, וכן כל החזרי המשכנתה ששולמו עד כה. האישה תיטול על עצמה את יתרת המשכנתה. אם הבנק לא יסכים להסיר את שמו של האיש מהחוב – עליה לשלם לו את מלוא הסכום ולהסיר את שמו בעצמה.
האיש חויב לשתף פעולה, להסיר את שמה מחשבון הבנק שלו, ולעזוב את הדירה עם ציודו האישי תוך שלושה ימים ממועד התשלום. כמו כן חויב לשלם לאישה 10,000 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
מדוע לא ביטל בית המשפט את הסכם הממון, למרות טענות האיש כי לא הבין את משמעותו?
בית המשפט הדגיש כי האיש חתם על ההסכם מרצונו החופשי, וכי ניתנה לו הזדמנות להיוועץ בעורך דין, אך הוא בחר לא לעשות כן. יתרה מכך, במהלך אישור ההסכם בבית המשפט הוקראה בפניו לשון ההסכם, והוא הביע הסכמה מפורשת לו. העובדה שלא ביקש לבטלו אלא רק לפרשו מחדש חיזקה את המסקנה שאין עילה לביטול.
האם העובדה שהדירה נרשמה על שם שני הצדדים השפיעה על ההכרעה?
לא באופן מהותי. בית המשפט קבע כי למרות הרישום המשותף, ההסכם, ובפרט התוספת להסכם, גוברים על אופן הרישום כשיש ביניהם סתירה. התוספת להסכם נחתמה כדי להסדיר את המקרה הספציפי של הדירה, ולכן היא זו שמכריעה. ההוראות הברורות על זכות הבחירה של האשה היוו בסיס להכרעה.
מה
ההשלכות של פסק הדין הזה על בני זוג שמבקשים לשלב הסכם ממון עם רכישה משותפת של נכס?
פסק הדין מחדד את החשיבות של לשון מדויקת, ברורה וחסרת סתירות בהסכמים. כמו כן, הוא מדגים כיצד ניתן להסדיר מראש מנגנונים לפירוק שיתוף שמגינים על צד אחד, למשל באמצעות זכות ראשונים, גם כשהנכס נרשם במשותף. במקרה הזה, בית המשפט נתן תוקף להסדר שנועד להגן על כספי הירושה של האשה, למרות הרישום הפורמלי.
כיצד הכריע בית המשפט במחלוקת על החפצים והציוד שבדירה?
בית המשפט פעל לפי הוראות הסכם הממון: רכוש שנרכש מכספים אישיים נותר בבעלות הרוכש. האשה הציגה קבלות רבות ומסודרות על רכישות שביצעה מכספה, כולל על פריטי ריהוט ומוצרי חשמל יקרים. האיש, לעומתה, לא הצליח להוכיח השתתפות דומה. כתוצאה מכך נקבעה חלוקה חלקית בלבד של חלק מהפריטים.
מדוע לא חויבה האשה לשלם דמי שימוש עבור מגוריה בדירה לאחר עזיבת האיש?
בית המשפט קבע כי האיש לא הורחק מהדירה מרצונו החופשי, אלא כתוצאה מהסכמתו לצו הרחקה שניתן במסגרת צו למניעת הטרדה מאיימת. בנוסף, נמצא שהוא עצמו גרם לעיכוב בהחלת הסכם הממון, ולכן לא יכול היה לדרוש דמי שימוש עבור תקופה שבה ניסה לסכל את מימוש ההסדר החוזי. בהתאם לפסיקה, מי שמעכב פירוק שיתוף אינו יכול ליהנות מדמי שימוש.
מה ניתן ללמוד מהפסק הזה על החשיבות של תכנון כלכלי בעת נישואים?
הפסק מלמד כי קיומו של הסכם ממון מתוכנן מראש, שמכסה גם תרחישים עתידיים כמו פרידה, עשוי לחסוך שנים של מאבק משפטי. בנוסף, יש חשיבות רבה לתיעוד מדויק של השקעות כספיות, בייחוד כשמדובר בכספי ירושה, ולא פחות חשוב – לוודא שההסכם שנחתם מובן לכל הצדדים.
האם ניתן לראות בפסק הזה עקרון מנחה לגבי ההבחנה בין רכוש משותף לרכוש אישי?
בהחלט. הפסק ממחיש היטב את היכולת של בני זוג להסכים על הפרדה רכושית מוחלטת, גם ביחס לנכסים שנרכשים לאחר הנישואים. כאשר הצדדים בוחרים להחיל כללים ברורים ומפורשים, למשל שהירושה תישאר רכוש אישי, ושהיא תאפשר לקבוע את עתיד הדירה - בית המשפט יכבד זאת.
מה המשמעות המעשית של ההכרעה לגבי המשכנתה?
המשמעות היא שהאשה תישא לבדה בכל החוב שנותר, כלומר יתרת ההלוואה תועבר על שמה בלבד, והיא תשלם אותה מכאן ואילך. כמו כן, נקבע כי עליה לפצות את האיש גם על חלקו בתשלומים שכבר שולמו עד כה. בכך נוצר שוויון יחסי: הוא מקבל את מה ששילם, והיא מקבלת את הדירה, אך לוקחת על עצמה את כל הנטל הפיננסי שנותר.
במקרה אחר, ביולי 2000, רגע לפני החתונה, לקח גבר את בת זוגו אל משרדו של נוטריון. הם ישבו שם יחד, עם מסמך שכבר הודפס מראש. לדבריה, היא לא קיבלה זמן לקרוא אותו באמת, ורק חתמה, כי בן הזוג אמר שזה "עניין פורמלי" שקשור רק לרכוש של אביו. שנים אחר כך, אחרי גירושים מתוחים וארבעה ילדים משותפים, אותה אשה חזרה למסמך ההוא וגילתה, כך לטענתה, דבר שונה לגמרי. היא הגישה תביעה לביטול ההסכם. בני הזוג הכירו ב-1998 ולאחר כשנתיים התחתנו. עוד לפני החתונה, הם ערכו הסכם ממון. ההסכם נוסח, לדבריהם, בידי עורך דין מטעם הבעל לעתיד, ואושר על ידי נוטריון. התובעת חתמה עליו, אך לדבריה, היא לא עשתה זאת מתוך הבנה מלאה של תוכנו. רק לאחר שהיחסים עלו על שרטון והגיעו לפרידה וגירושים, היא בחנה את ההסכם מחדש. בתביעה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, טענה האשה כי חתמה על ההסכם מבלי להבין אותו באמת, וכי הוצג בפניה כהסכם שעיקרו החרגת רכושו של אביו של הנתבע, ולא כאמצעי נרחב להפרדה רכושית כוללת ביניהם. "מעולם לא ידעתי על מה חתמתי באמת", היא אמרה. "הוא אמר שזה רק כדי להגן על הירושה מאביו. לא היה לי עורך דין משלי. לא קיבלתי הסבר. לא העתק. לא כלום. הוא פשוט ביקש שאחתום". באפריל האחרון פסק בית המשפט בתביעה.
בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל
השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית
המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה
הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.
האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.
בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.
האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?
הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.
ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שהיא כן תצא לפועל
היא הגיעה לישראל בגיל 20, לאחר שהוריה של בעלה הנכה הביאו אותה מברזיל עם הבטחה: אם תינשא לו, תזכה לבית משלה. במשך 30 שנה היא טיפלה בו, גידלה ילדים, עבדה ופרנסה את המשפחה. ואז, בערוב ימיה, חמותה ערכה צוואה חד־צדדית שמנשלת אותה ואת בנה מכל נכסי המשפחה
ומעבירה הכל לבתה. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הפעיל את דוקטרינת “זעקת ההגינות”, וקבע כי יש לכבד את ההבטחה שניתנה
הסיפור הבא, שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נדמה כמעט כמו עלילה ספרותית: צעירה בת 20 מברזיל, שנמצאת בראשית דרכה, מתבקשת לעזוב את משפחתה, את שפתה ואת ארצה כדי להגשים חלום שאינו שלה, אלא חלום של אחרים. הוריו של גבר עיוור מילדות, בן 29, רקמו תוכנית לשדך לו אשה צעירה שתהיה לו לעזר, לבת זוג, לאם ילדיו ולמי שתעניק לו חיים משפחתיים. ההורים הגיעו לברזיל במיוחד, יצרו קשר עם משפחה מקומית, ופיזרו הבטחות גדולות כדי לשכנע את אותה צעירה להסכים לנישואים. בין ההבטחות, כך טענה האשה לאורך כל ההליך, היתה התחייבות ברורה: “נקנה לכם דירה בישראל, שלא יהיו לך דאגות”.
האישה הסכימה. היא נישאה לבן, עברה לישראל, התגיירה, הקימה משפחה וגידלה שתי בנות. במשך יותר מ-30 שנה היא ניהלה חיי משפחה לצד בן זוג מוגבל לחלוטין מעיוורון מולד, טיפלה בו, הובילה אותו לכל מקום, ופרנסה את הבית דרך עבודתה. אלא שהשנים חלפו, היחסים נסדקו, ובשלהי חייה של חמותה - האשה שממנה היא ציפתה להגינות - נחתה עליה מכה נוספת: צוואה חדשה, שנערכה ב-2018, ובה "המנוחה העניקה את מלוא עיזבונה לבתה בלבד", כפי שמתאר פסק הדין. בכך, נשלל מהבעל ומבת זוגו כל רכוש שהובטח להם.
המאבק המשפטי שנרקם בעקבות האירועים חשף שכבות רבות של כאב, הסתמכות, מניפולציות משפחתיות, ושאלה אחת גדולה: האם ההבטחה שניתנה לפני עשרות שנים - הבטחה שהשפיעה על חייה של צעירה - עומדת גם כיום, אף שלא נחתמה במסמך ברור? השופטת סגלית אופק, שדנה בתיק הארוך והמורכב, קבעה כי כן. היא קיבלה את טענתה של האשה לגבי קיומה של התחייבות ברורה מצד חמותה וחמיה לרכוש דירה לבני הזוג, והפעילה עיקרון שכמעט אינו נזכר בפסקי דין אך משמעותו עמוקה: זעקת ההגינות.
העובדות מצדיקות סטייה מהרישום שבמרשם המקרקעין
כבר בפתח פסק הדין, קבעה השופטת כי ההוכחה נדרשת להיות “כבדת משקל במיוחד”, שכן הרישום הרשמי במקרקעין מעניק לנתבעת, הבת, חזקה חזקה שהנכס שלה. אלא שהשופטת אופק קבעה כי “במקרה זה עלה בידי התובעת להרים את הנטל הרובץ לפתחה בעניין הבטחה להעניק דירה”, וכי המכלול העובדתי מצדיק סטייה מהחזקה שבמרשם המקרקעין.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- שתי האחיות נאבקו: הוכרע מאבק משפחתי על אפוטרופסות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המסמך הראשון שמככב בפרשה היה ההסכם הברזילאי, מסמך נוטריוני שנחתם ב-1987 בסאו פאולו, שבו נקבע כי בני הזוג יחלקו גם מתנות וירושות. השופטת קבעה כי כבר במסמך הזה, “טמונה הבטחה של המנוחים להעניק לבני הזוג דירה במתנה”, וכי המנוחים, שהיו אלה שניהלו את המשא ומתן ואף נכחו בחתימה, ביקשו להבטיח לכלה הצעירה ביטחון לפני שתעזוב את משפחתה ותתחיל את חייה בישראל. האשה העידה כי לא היתה נישאת לבעלה ללא אותה הבטחה. בעדותה בבית המשפט היא אמרה כי, “הבטיחו לי שהם יקנו לי דירה… לי ולב' כמובן”. עדותה, קבעה השופטת, היתה קוהרנטית ואמינה, ולא נסתרה בידי מי מהצדדים. עוד הדגישה השופטת כי בראייה הגיונית, הן בשל פערי הכוחות והן בשל הסיטואציה הייחודית של שידוך בין צעירה זרה לגבר עיוור, היתה חשיבות גדולה להבטיח לה קורת גג ומשענת לאורך זמן.
