המריבה על הדירה הוכרעה בעזרת הסכם הממון
בני זוג לשעבר, שנישאו ב-2016 והתגרשו ב-2023, ניהלו עד לאחרונה מאבק סביב הבית שבו חיו וגידלו את בנם המשותף הקטן. מכירת בית הוריה, הניבה לאשה ירושה של 1.55 מיליון שקל. על רקע המצב הרעוע של הזוגיות, היא ביקשה לרכוש לה ולבנה דירה שתהיה שלה בלבד, כאמצעי
להבטחת עתידה הכלכלי. האיש ביקש להצטרף לעסקה, והיא ניאותה, בכפוף לכך שייחתם הסכם ממון ברור שיבטיח שהדירה לא תהפוך לנכס משותף
בווילה שקטה, לא הרחק מחוף הים, חיה אשה צעירה עם בן זוגה ובנם הקטן. חייהם של השלושה נראו יציבים, אבל מתחת לפני השטח ביעבעו רגשות, חשדות ואינטרסים כלכליים. באותו הבית, כך מסתבר, ניטעו זרעי הפיצוץ שעתיד היה להתפוצץ בחוזקה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד. פסק הדין הדרמטי, שכתבה השופטת עפרה גיא וניתן באחרונה, עוסק במחלוקת בין בני זוג לשעבר, שנישאו ב-2016 והתגרשו ב-2023, סביב הסכם ממון, דירת מגורים שנרכשה במשותף, או שלא כל כך, ובטענות סותרות לגבי הפרתו של אותו הסכם. במרכז הפרשה עומדת הדירה באשקלון שנרכשה לאחר פטירת הוריה של האשה, ובאמצעות כספי הירושה שקיבלה. אלא שהבעל, לדבריו, השקיע בדירה ומבקש לממש את חלקו בה.
לצד זה, תובענה לאיזון משאבים, דרישה לפירוק שיתוף, דרישה לתשלום דמי שימוש בדירה, וכמובן פרשנויות שונות בתכלית להסכם הממון שנחתם ואושר בבית המשפט. הסיפור כולו הוא מקרה מובהק שבו דקויות לשוניות בהסכמים, הבדלים בין חלופות משפטיות, ומשמעותם של מונחים כמו "זכות ראשונים" ו"יתרת התשלום", יוצרים מרחב תמרון שמוביל למאבק משפטי ממושך, אך בסופו ההסכם נאכף בדיוק לפי מה שנכתב בו.
ירושה, זוגיות ומשבר
האשה, כך לפי העובדות שאינן במחלוקת, איבדה את אביה בגיל צעיר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. מאוחר יותר, איבדה גם את אמה - מה שהותיר אותה ללא תמיכה הורית. לאחר פטירת האם, המשיכו בני הזוג להתגורר בבית האם המנוחה, עד שנמכר בתחילת 2021. מכירת הבית הניבה לאשה ירושה של 1.55 מיליון שקל. על רקע המצב הרעוע של הזוגיות, כך העידה האשה, היא ביקשה לרכוש לעצמה ולבנה הקטין דירה שתהיה שלה בלבד, כאמצעי להבטחת עתידה הכלכלי.
היא מצאה דירה במחיר של 1.81 מיליון שקל. לדבריה, היה לה די כסף לרכוש את הדירה לבדה. אך האיש ביקש להצטרף לעסקה, והיא ניאותה, בכפוף לכך שייחתם הסכם ממון ברור שיבטיח שהדירה לא תהפוך לנכס משותף. בסופו של דבר שולמו על הדירה 1.24 מיליון שקל מהאשה, 170 אלף שקל מהבעל ו-400 אלף שקל במשכנתה משותפת.
- יזם מנוסה: הסכמי הממון והגירושים - למראית עין
- העליון: ניתן לחלק גם נכסים מלפני הנישואים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
למרות ההסכם, מערכת היחסים בין השניים המשיכה להתערער. ניסיונות לשלום בית כשלו, הליכים משפטיים החלו, ובסופו של דבר הם החליטו על פרידה. כאן בדיוק התעוררה המחלוקת: האם האשה זכאית לרכוש את חלקו של האיש בדירה במחיר שסוכם מראש, או שעל הדירה להימכר לכל המרבה במחיר בשוק?
בלב פסק הדין עומד סעיף 4 לתוספת להסכם הממון. הסעיף קובע שני מסלולים חלופיים למקרה של פרידה:
-
בסעיף 4.א. נכתב כי האשה רשאית, על פי שיקול דעתה הבלעדי, "להעביר לבעל את יתרת התשלום ששילם" ולקבל את מלוא הזכויות בדירה על שמה.
-
בסעיף 4.ב. נכתב כי האשה יכולה לבחור בפירוק שיתוף באמצעות מכירה של הדירה לצד ג', כשכל צד יקבל את חלקו ואת הרווחים או ההפסדים.
האשה ביקשה לממש את הסעיף הראשון – להעביר לבעלה את ה-170 אלף שקל שהוא שילם, בתוספת חלקו היחסי במשכנתה, ולקבל את מלוא הזכויות בדירה. האיש טען כי מדובר בסעיפים שלובים, והסכים שמוקנית לה זכות ראשונים, אך סבר כי על הדירה להימכר לכל המרבה במחיר, ושלאחר מכן יתחלקו השניים ביתרת התמורה בהתאם לרישום הדירה - 70% לאשה ו-30% לו.
- הפשרה בפרשת אי.די.בי: שטרום סיים - נוחי נותר לבד
- הבת דרשה לשמש אפוטרופוסית - מה קבע ביהמ"ש?
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- תבעו את סוכנות הנסיעות וזכו - "הסוכנות טעתה בתכנון הטיול"
כל אחת מהדרכים היא חלופה
השופטת גיא לא קיבלה את עמדת האיש. לדבריה, לשונו של הסכם הממון ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. השימוש במילים "האשה תהא רשאית לבחור בכל אחת מהדרכים" מעיד, כך נקבע, על כך שמדובר בחלופות נפרדות ולא בתנאים משלימים.
"סעיפים 4.א. ו-4.ב. הינם סעיפים חלופיים ולא מצטברים", כתבה השופטת. היא אף הדגישה: "קבלת הפירוש המוצע על ידי האיש אינה צודקת ופוגעת כלכלית באישה, בייחוד במקרה של חלוקת יתרת המכר… במקרה כזה מבקש האיש להינות בכפל, גם מהשבת יתרת המשכנתה מתוך הסכום הכולל שיתקבל מהמכר… וגם לקבל עוד 30% מהתמורה שתיוותר".
פסק הדין הדגיש כי גם בעדות האיש עצמו הוא הכיר בזכות הבחירה של האשה. כמו כן, היעדר ההתייחסות לרווחים או אחוזי בעלות בסעיף 4.א. לעומת הניסוח המפורש בסעיף 4.ב. חיזק את המסקנה שמדובר בשתי דרכי פעולה נבדלות.
השופטת אף עמדה על כך שלולא הכוונה ליצור הסדר חריג לדירה, לא היה טעם בעריכת תוספת להסכם הממון. הקביעה חד-משמעית, ולפיה "פירוק השיתוף בדירת המגורים יעשה בהתאם לחלופה שנקבעה במסגרת סעיף 4.א. לתוספת להסכם הממון".
האיש טען בתביעה נפרדת כי יש לבצע איזון משאבים כולל, בהתאם לחוק יחסי ממון. אלא שבית המשפט דחה טענה זו על הסף. כיוון שנחתם ואושר הסכם ממון בין הצדדים, נקבע כי יש לפעול על פיו בלבד, ולא ניתן לבצע איזון משאבים בניגוד להסכם.
מכיוון שהתוספת להסכם עסקה ספציפית בדירת המגורים, והצדדים בחרו שלא להסתמך על מנגנון רישום הזכויות אלא לקבוע מנגנון חוזי, אין מקום להפעיל את סעיפי חוק המקרקעין, כפי שטען האיש. גם כאן, ניסיונו לעקוף את הוראות ההסכם באמצעות טענות מאוחרות, נדחה.
ומה לגבי דמי שימוש?
האיש דרש גם תשלום של דמי שימוש בדירה, בטענה שהאשה מתגוררת בה לבדה מאז אוקטובר 2022. אלא שגם כאן, השופטת לא קיבלה את עמדתו. נקבע כי עד אמצע דצמבר 2022 לא נמנע ממנו השימוש בדירה. בהמשך, הוא הורחק ממנה בצו מניעת הטרדה מאיימת שניתן בהסכמה. ובכל מקרה, קבעה השופטת, לא ניתן לייחס לו זכות לדמי שימוש כאשר הוא עצמו סיכל את ביצוע הסכם הממון.
"על הצדדים היה לפעול בהתאם להוראות סעיף 4 לתוספת להסכם הממון, בהתאם לבחירת האישה", נכתב. "ולפיכך, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים".
פסק הדין התייחס גם למיטלטלין שרכשה האשה במהלך השנים. נקבע כי על פי הוראות ההסכם – כל ציוד שנרכש מהמקורות האישיים של אחד מבני הזוג – שייך לו. האיש לא הציג אסמכתאות למימון שלו, בעוד שהאישה הציגה קבלות ואישורים להוצאה של עשרות אלפי שקלים. לפיכך, רק פריטים מסוימים חולקו שווה בשווה. גם הרכבים, הזכויות והחשבונות נשארו ברשות כל צד לפי הרישום.
בית המשפט קבע כי כל הזכויות בדירת המגורים יועברו על שם האשה, בכפוף להעברת הסכום של 170 אלף שקל ששילם האיש, וכן כל החזרי המשכנתה ששולמו עד כה. האישה תיטול על עצמה את יתרת המשכנתה. אם הבנק לא יסכים להסיר את שמו של האיש מהחוב – עליה לשלם לו את מלוא הסכום ולהסיר את שמו בעצמה.
האיש חויב לשתף פעולה, להסיר את שמה מחשבון הבנק שלו, ולעזוב את הדירה עם ציודו האישי תוך שלושה ימים ממועד התשלום. כמו כן חויב לשלם לאישה 10,000 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
מדוע לא ביטל בית המשפט את הסכם הממון, למרות טענות האיש כי לא הבין את משמעותו?
בית המשפט הדגיש כי האיש חתם על ההסכם מרצונו החופשי, וכי ניתנה לו הזדמנות להיוועץ בעורך דין, אך הוא בחר לא לעשות כן. יתרה מכך, במהלך אישור ההסכם בבית המשפט הוקראה בפניו לשון ההסכם, והוא הביע הסכמה מפורשת לו. העובדה שלא ביקש לבטלו אלא רק לפרשו מחדש חיזקה את המסקנה שאין עילה לביטול.
האם העובדה שהדירה נרשמה על שם שני הצדדים השפיעה על ההכרעה?
לא באופן מהותי. בית המשפט קבע כי למרות הרישום המשותף, ההסכם, ובפרט התוספת להסכם, גוברים על אופן הרישום כשיש ביניהם סתירה. התוספת להסכם נחתמה כדי להסדיר את המקרה הספציפי של הדירה, ולכן היא זו שמכריעה. ההוראות הברורות על זכות הבחירה של האשה היוו בסיס להכרעה.
מה
ההשלכות של פסק הדין הזה על בני זוג שמבקשים לשלב הסכם ממון עם רכישה משותפת של נכס?
פסק הדין מחדד את החשיבות של לשון מדויקת, ברורה וחסרת סתירות בהסכמים. כמו כן, הוא מדגים כיצד ניתן להסדיר מראש מנגנונים לפירוק שיתוף שמגינים על צד אחד, למשל באמצעות זכות ראשונים, גם כשהנכס נרשם במשותף. במקרה הזה, בית המשפט נתן תוקף להסדר שנועד להגן על כספי הירושה של האשה, למרות הרישום הפורמלי.
כיצד הכריע בית המשפט במחלוקת על החפצים והציוד שבדירה?
בית המשפט פעל לפי הוראות הסכם הממון: רכוש שנרכש מכספים אישיים נותר בבעלות הרוכש. האשה הציגה קבלות רבות ומסודרות על רכישות שביצעה מכספה, כולל על פריטי ריהוט ומוצרי חשמל יקרים. האיש, לעומתה, לא הצליח להוכיח השתתפות דומה. כתוצאה מכך נקבעה חלוקה חלקית בלבד של חלק מהפריטים.
מדוע לא חויבה האשה לשלם דמי שימוש עבור מגוריה בדירה לאחר עזיבת האיש?
בית המשפט קבע כי האיש לא הורחק מהדירה מרצונו החופשי, אלא כתוצאה מהסכמתו לצו הרחקה שניתן במסגרת צו למניעת הטרדה מאיימת. בנוסף, נמצא שהוא עצמו גרם לעיכוב בהחלת הסכם הממון, ולכן לא יכול היה לדרוש דמי שימוש עבור תקופה שבה ניסה לסכל את מימוש ההסדר החוזי. בהתאם לפסיקה, מי שמעכב פירוק שיתוף אינו יכול ליהנות מדמי שימוש.
מה ניתן ללמוד מהפסק הזה על החשיבות של תכנון כלכלי בעת נישואים?
הפסק מלמד כי קיומו של הסכם ממון מתוכנן מראש, שמכסה גם תרחישים עתידיים כמו פרידה, עשוי לחסוך שנים של מאבק משפטי. בנוסף, יש חשיבות רבה לתיעוד מדויק של השקעות כספיות, בייחוד כשמדובר בכספי ירושה, ולא פחות חשוב – לוודא שההסכם שנחתם מובן לכל הצדדים.
האם ניתן לראות בפסק הזה עקרון מנחה לגבי ההבחנה בין רכוש משותף לרכוש אישי?
בהחלט. הפסק ממחיש היטב את היכולת של בני זוג להסכים על הפרדה רכושית מוחלטת, גם ביחס לנכסים שנרכשים לאחר הנישואים. כאשר הצדדים בוחרים להחיל כללים ברורים ומפורשים, למשל שהירושה תישאר רכוש אישי, ושהיא תאפשר לקבוע את עתיד הדירה - בית המשפט יכבד זאת.
מה המשמעות המעשית של ההכרעה לגבי המשכנתה?
המשמעות היא שהאשה תישא לבדה בכל החוב שנותר, כלומר יתרת ההלוואה תועבר על שמה בלבד, והיא תשלם אותה מכאן ואילך. כמו כן, נקבע כי עליה לפצות את האיש גם על חלקו בתשלומים שכבר שולמו עד כה. בכך נוצר שוויון יחסי: הוא מקבל את מה ששילם, והיא מקבלת את הדירה, אך לוקחת על עצמה את כל הנטל הפיננסי שנותר.
במקרה אחר, ביולי 2000, רגע לפני החתונה, לקח גבר את בת זוגו אל משרדו של נוטריון. הם ישבו שם יחד, עם מסמך שכבר הודפס מראש. לדבריה, היא לא קיבלה זמן לקרוא אותו באמת, ורק חתמה, כי בן הזוג אמר שזה "עניין פורמלי" שקשור רק לרכוש של אביו. שנים אחר כך, אחרי גירושים מתוחים וארבעה ילדים משותפים, אותה אשה חזרה למסמך ההוא וגילתה, כך לטענתה, דבר שונה לגמרי. היא הגישה תביעה לביטול ההסכם. בני הזוג הכירו ב-1998 ולאחר כשנתיים התחתנו. עוד לפני החתונה, הם ערכו הסכם ממון. ההסכם נוסח, לדבריהם, בידי עורך דין מטעם הבעל לעתיד, ואושר על ידי נוטריון. התובעת חתמה עליו, אך לדבריה, היא לא עשתה זאת מתוך הבנה מלאה של תוכנו. רק לאחר שהיחסים עלו על שרטון והגיעו לפרידה וגירושים, היא בחנה את ההסכם מחדש. בתביעה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, טענה האשה כי חתמה על ההסכם מבלי להבין אותו באמת, וכי הוצג בפניה כהסכם שעיקרו החרגת רכושו של אביו של הנתבע, ולא כאמצעי נרחב להפרדה רכושית כוללת ביניהם. "מעולם לא ידעתי על מה חתמתי באמת", היא אמרה. "הוא אמר שזה רק כדי להגן על הירושה מאביו. לא היה לי עורך דין משלי. לא קיבלתי הסבר. לא העתק. לא כלום. הוא פשוט ביקש שאחתום". באפריל האחרון פסק בית המשפט בתביעה.
.jpg "חוזה")
הבת דרשה לשמש אפוטרופוסית - מה קבע ביהמ"ש?
בתו של אדם בן 77 טענה כי אביה סובל מדמנציה, וכי אחיה לחצו עליו לבטל את ייפוי הכוח המתמשך שמינה אותה לקבל החלטות עבורו. בית המשפט בחן כמה חוות דעת של מומחים, ואף שמע את האיש עצמו בדלתיים סגורות - וקבע כי אין למנות לו אפוטרופוס: "יש לכבד את רצונו של האדם
ולשמור על חירותו", כתבה השופטת בהכרעת הדין שלה
בית המשפט לענייני משפחה בקריות הכריע באחרונה במקרה רגיש במיוחד הנוגע לאדם בן 77, אלמן, המתגורר בבית אבות. אחת מבנותיו ביקשה למנות אותה כאפוטרופוס על ענייניו האישיים והרכושיים, בטענה שאביה סובל מירידה קוגניטיבית ואף אובחן כחולה דמנציה. לדבריה, אחיה לחצו על האב לבטל את ייפוי הכוח המתמשך שערך לטובתה. מנגד, יתר האחים התנגדו נחרצות וטענו כי האב כשיר לקבל החלטות בעצמו, וכי מאחורי בקשת האחות עומדת מטרה של שליטה וניסיון להתעשר על חשבון רכושו של האב. השופטת שירי היימן נדרשה לשאלה האם יש למנות לאדם אפוטרופוס, או שמא יש להותיר בידיו את חירותו לקבל החלטות. הכרעתה משרטטת קווים ברורים לגבי האיזון העדין בין שמירה על טובתו של אדם מבוגר לבין כיבוד רצונו וזכויותיו.
המבקשת, בתו הבכורה של האיש, טענה כי מצבו הרפואי הידרדר מתחילת 2023, וכי כבר במרץ באותה השנה ערך לטובתה ייפוי כוח מתמשך כדי להבטיח שתוכל לדאוג לו ללא צורך בהליכים משפטיים ומבלי להיאבק מול אחיה. בנובמבר 2024, כך לדבריה, ביטל האב את ייפוי הכוח, אך לא מיוזמתו אלא בעקבות לחץ שהופעל עליו על ידי יתר ילדיו. עוד הוסיפה הבת כי אביה מקבל החלטות שאינן לטובתו: החלפת מטפל סיעודי, המרת שעות טיפול בכסף, שינוי מיופה כוח בביטוח הלאומי ואף סירוב לצאת מבית האבות לטיפולים רפואיים שהיא קבעה לו. "האדם אינו מסוגל להבין את משמעות המסמכים עליהם הוא חותם", כתבה בבקשה, וביקשה לאסור על חתימתו על מסמכים נוספים. במהלך הדיון אף הציעה המבקשת כי ימונה גוף חיצוני כאפוטרופוס, אם לא היא עצמה, תוך שמירה על האינטרס של אביה. היא הטילה ספק באמינות חוות הדעת הפסיכיאטרית שהציגו אחיה, וטענה כי, "ד"ר גרינברג הסתמכה על נתונים חלקיים ומגמתיים".
האחים מצדם, טענו כי הבקשה חסרת בסיס וכי אביהם אינו זקוק כלל לאפוטרופוס. לטענתם, מאחורי המהלך עומד ניסיון חוזר של אחותם לשלוט בחיי ההורים. הם אף הזכירו מקרה מן העבר, שבו פעלה המבקשת מול אמם המנוחה בדרך דומה, עד שבית המשפט הוציא נגדה צו הגנה שהורה להתרחק מהאם. לטענת האחים, "האחות מפעילה לחצים על האב ופוגעת בחייו", וכי מדובר ב"דפוס התנהגות חוזר ונשנה". לדבריהם, חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מצביעות על כך שהאב סובל מירידה קוגניטיבית קלה בלבד, אך תפישת המציאות שלו תקינה, כושר השיפוט שלו במצב טוב והוא מסוגל לנהל את ענייניו.
חוות הדעת הרפואיות: ירידה קוגניטיבית אך לא אי־כשרות
בפני בית המשפט הוצגו ארבע חוות דעת רפואיות. הראשונה, פסיכיאטרית מ-2023, קבעה כי האב "בשלבים ראשונים של תהליך דמנטי" אך כשיר לחתום על צוואה וייפוי כוח מתמשך. חוות דעת גריאטרית נוספת מאותה שנה הצביעה על "תמונה של דמנציה מלווה בהפרעות התנהגות", אך גם היא לא המליצה על מינוי אפוטרופוס. שתי חוות הדעת שהציגו האחים, מ-2024, חיזקו את התמונה: ד"ר נפאע ציין כי מדובר ב"דמנציה בדרגה קלה", אך הדגיש כי "האדם יכול לקבל החלטות על עצמו אם כי תשוש מבחינה תפקודית". ד"ר גרינברג קבעה כי ציון המבחן הקוגניטיבי של האב היה 27 מתוך 30, וכי "יש לו יכולת קוגניטיבית מספקת לחתום על מסמכים משפטיים, בוחן מציאות ושיפוט תקינים". בית המשפט קבע כי אף אחת מהחוות לא מצביעה על צורך במינוי אפוטרופוס. "בכולם צוין תהליך דמנטי קל וירידה קוגניטיבית שאינה עולה כדי אי כשרות", כתבה השופטת היימן.
- בעלים של חברה בן 50 חטף אירוע מוחי - איך למנוע מהחברה לקרוס?
- הבעיה הגדולה של רילוקיישן - מה קורה כשאחד מבני הזוג רוצה לחזור ואיך מחלקים את הרכוש כשנפרדים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
העמדה המקצועית המשמעותית ביותר היתה של עובדת סוציאלית לסדרי דין, שנפגשה עם האב, שוחחה עמו ואספה מידע ממוסדות שונים. בתסקיר שהוגש בינואר 2025 נכתב כי, "מדובר בקשיש עם תחילתה של ירידה קוגניטיבית קלה ולאור מצבו הרפואי כיום התרשמתי כי הוא אינו זקוק למינוי אפוטרופוס בעבורו". העובדת הסוציאלית הוסיפה כי, "שיפוטו ובוחן המציאות שלו תקינים", וציינה כי מצבו אף השתפר לאחר שהופסקו תרופות מרובות שנטל בעבר. גם עובדת סוציאלית המתמחה באלימות במשפחה, שטיפלה במשפחה בעבר, העידה כי כיום מצבו של הקשיש יציב, וכי הוא צלול יותר משהיה בעבר.
תבעו את סוכנות הנסיעות וזכו - "הסוכנות טעתה בתכנון הטיול"
שני זוגות שטסו במסגרת טיול מאורגן למרוקו נאלצו להמתין שעות ארוכות בשדה התעופה במדריד לאחר שהחמיצו את טיסת ההמשך. בית המשפט לתביעות קטנות פסק להם פיצוי כספי מסוכנות הנסיעות על תכנון לקוי של לוח הטיסות, והערעור שהגישה הסוכנות נדחה. השופט קבע כי על סוכנות
הנסיעות מוטלת אחריות ישירה כלפי לקוחותיה לתכנון סביר של מסלול הנסיעה, גם אם התקלה נגרמה בשל מדיניות חברת התעופה
האירוע שבמרכז התביעה הבאה התרחש במהלך טיול מאורגן למרוקו שנמכר על ידי סוכנות הנסיעות דיסקברי טיול עולמי. החבילה כללה טיסה עם איבריה דרך מדריד, ומשם טיסת המשך לטנג'יר. אלא שבפועל, עם הנחיתה במדריד, התברר לנוסעים כי עליהם לאסוף את המזוודות, לבצע מחדש צ'ק אין ולחצות בין טרמינלים מרוחקים בעזרת רכבת פנימית. פרק הזמן שהוקצב לקישור בין הטיסות התברר כבלתי מספיק, והקבוצה החמיצה את הטיסה שהוזמנה. רק לאחר המתנה של שמונה שעות הצליחה הסוכנות להזמין עבורם טיסה חלופית, שהביאה את הנוסעים ליעד באיחור של כחצי יום.
בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את תביעתם של שני זוגות מהקבוצה, שטענו כי אבד להם חלק משמעותי מהטיול, נגרמו להם הוצאות מזון ושתייה, ונוספה לכך עוגמת נפש בשל ההמתנה הארוכה בשדה התעופה. בפסק הדין נכתב כי "הנתבעת היא מתכננת הטיול ומי שהוציאה אותו אל הפועל, לרבות תכנון הטיסות. הנתבעת אמונה אף על תכנון נכון של מקטעי הטיסה באופן שבו יעמוד בפני הנוסעים זמן מספיק לעלות על טיסת ההמשך, אך בדיעבד התברר כי התכנון כאמור כשל".
עוד ציין בית המשפט כי הסוכנות לא הציגה כל ראיה לטענותיה שלפיהן מדובר בהחלטה חריגה של חברת התעופה. "לא ברור כיצד אין מידע מסוג זה מצוי בידי סוכנות כגון הנתבעת, שזהו עיסוקה וזו מומחיותה, ולא לשווא הזמינו התובעים טיול מאורגן בידי מי שמוכשר בכך", נכתב בפסק הדין שפורסם. הסוכנות חויבה לשלם לכל זוג פיצוי של 2,000 שקל ועוד הוצאות משפט.
מה טענה הסוכנות
על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הסוכנות טענה כי בית משפט הראשון החיל עליה חובות המוטלות על חברות תעופה בלבד, בניגוד לחוק שירותי התעופה. לטענתה, היא אינה מפעילת טיסה אלא "נותן שירותי סוכנות נסיעות", ולכן היא לא מחויבת לספק מזון ומשקאות בעת עיכוב או לשאת באחריות לתכנון הטיסות מעבר למסגרת החוקית. עוד טענה החברה, כי לפי נהלי שדה התעופה במדריד די היה בפרק זמן של 55-45 דקות לקישור בין הטיסות, ולכן לא ניתן היה לצפות את התקלה.
- בריטניה מזהירה מפני הגעה לישראל ומשגרת מטוסי קרב למזרח התיכון
- המפונים התפנו, התיירים לא הגיעו ומלונות דן צנחו ל-21 מיליון שקל בהפסד תפעולי
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט גד גדעון, שדן בערעור, דחה את טענות הסוכנות. בפסק הדין המחוזי נקבע כי סוכנות נסיעות אינה מתפקדת רק כמתווכת בין הלקוח לחברת התעופה, אלא חלה עליה חובה חוזית ונזיקית כלפי הלקוחות. השופט הדגיש בהכרעתו כי, "כמי שתכננה את הטיול כולו והוציאה אותו לפועל, חלה על המבקשת חובה לפעול באופן מקצועי ולתכנן את לוח הזמנים בזהירות ובסבירות". לדבריו, מכיוון שלא התרחש עיכוב בטיסות עצמן אלא החמצת הקישור בשל פרק זמן קצר מדי, האחריות נופלת על מי שתכנן את מסלול הטיול - כלומר הסוכנות.
