המריבה על הדירה הוכרעה בעזרת הסכם הממון

לצד זה, תובענה לאיזון משאבים, דרישה לפירוק שיתוף, דרישה לתשלום דמי שימוש בדירה, וכמובן פרשנויות שונות בתכלית להסכם הממון שנחתם ואושר בבית המשפט. הסיפור כולו הוא מקרה מובהק שבו דקויות לשוניות בהסכמים, הבדלים בין חלופות משפטיות, ומשמעותם של מונחים כמו "זכות ראשונים" ו"יתרת התשלום", יוצרים מרחב תמרון שמוביל למאבק משפטי ממושך, אך בסופו ההסכם נאכף בדיוק לפי מה שנכתב בו.

ירושה, זוגיות ומשבר

האשה, כך לפי העובדות שאינן במחלוקת, איבדה את אביה בגיל צעיר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. מאוחר יותר, איבדה גם את אמה - מה שהותיר אותה ללא תמיכה הורית. לאחר פטירת האם, המשיכו בני הזוג להתגורר בבית האם המנוחה, עד שנמכר בתחילת 2021. מכירת הבית הניבה לאשה ירושה של 1.55 מיליון שקל. על רקע המצב הרעוע של הזוגיות, כך העידה האשה, היא ביקשה לרכוש לעצמה ולבנה הקטין דירה שתהיה שלה בלבד, כאמצעי להבטחת עתידה הכלכלי.

היא מצאה דירה במחיר של 1.81 מיליון שקל. לדבריה, היה לה די כסף לרכוש את הדירה לבדה. אך האיש ביקש להצטרף לעסקה, והיא ניאותה, בכפוף לכך שייחתם הסכם ממון ברור שיבטיח שהדירה לא תהפוך לנכס משותף. בסופו של דבר שולמו על הדירה 1.24 מיליון שקל מהאשה, 170 אלף שקל מהבעל ו-400 אלף שקל במשכנתה משותפת.

• העליון: ניתן לחלק גם נכסים מלפני הנישואים
• הבעל ניצל את אשתו העיוורת והבריח ממנה כספים - האישה פנתה לבית המשפט; מה קבעה השופטת?

למרות ההסכם, מערכת היחסים בין השניים המשיכה להתערער. ניסיונות לשלום בית כשלו, הליכים משפטיים החלו, ובסופו של דבר הם החליטו על פרידה. כאן בדיוק התעוררה המחלוקת: האם האשה זכאית לרכוש את חלקו של האיש בדירה במחיר שסוכם מראש, או שעל הדירה להימכר לכל המרבה במחיר בשוק?

בלב פסק הדין עומד סעיף 4 לתוספת להסכם הממון. הסעיף קובע שני מסלולים חלופיים למקרה של פרידה:

• בסעיף 4.א. נכתב כי האשה רשאית, על פי שיקול דעתה הבלעדי, "להעביר לבעל את יתרת התשלום ששילם" ולקבל את מלוא הזכויות בדירה על שמה.

• בסעיף 4.ב. נכתב כי האשה יכולה לבחור בפירוק שיתוף באמצעות מכירה של הדירה לצד ג', כשכל צד יקבל את חלקו ואת הרווחים או ההפסדים.

האשה ביקשה לממש את הסעיף הראשון – להעביר לבעלה את ה-170 אלף שקל שהוא שילם, בתוספת חלקו היחסי במשכנתה, ולקבל את מלוא הזכויות בדירה. האיש טען כי מדובר בסעיפים שלובים, והסכים שמוקנית לה זכות ראשונים, אך סבר כי על הדירה להימכר לכל המרבה במחיר, ושלאחר מכן יתחלקו השניים ביתרת התמורה בהתאם לרישום הדירה - 70% לאשה ו-30% לו.

• אחרי שלוש ערכאות: החברה תקבל 30 מיליון שקל
• תבעה מחצית מדירת הידוע בציבור - ונדחתה
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

כל אחת מהדרכים היא חלופה

השופטת גיא לא קיבלה את עמדת האיש. לדבריה, לשונו של הסכם הממון ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. השימוש במילים "האשה תהא רשאית לבחור בכל אחת מהדרכים" מעיד, כך נקבע, על כך שמדובר בחלופות נפרדות ולא בתנאים משלימים.

"סעיפים 4.א. ו-4.ב. הינם סעיפים חלופיים ולא מצטברים", כתבה השופטת. היא אף הדגישה: "קבלת הפירוש המוצע על ידי האיש אינה צודקת ופוגעת כלכלית באישה, בייחוד במקרה של חלוקת יתרת המכר… במקרה כזה מבקש האיש להינות בכפל, גם מהשבת יתרת המשכנתה מתוך הסכום הכולל שיתקבל מהמכר… וגם לקבל עוד 30% מהתמורה שתיוותר".

פסק הדין הדגיש כי גם בעדות האיש עצמו הוא הכיר בזכות הבחירה של האשה. כמו כן, היעדר ההתייחסות לרווחים או אחוזי בעלות בסעיף 4.א. לעומת הניסוח המפורש בסעיף 4.ב. חיזק את המסקנה שמדובר בשתי דרכי פעולה נבדלות.

השופטת אף עמדה על כך שלולא הכוונה ליצור הסדר חריג לדירה, לא היה טעם בעריכת תוספת להסכם הממון. הקביעה חד-משמעית, ולפיה "פירוק השיתוף בדירת המגורים יעשה בהתאם לחלופה שנקבעה במסגרת סעיף 4.א. לתוספת להסכם הממון".

האיש טען בתביעה נפרדת כי יש לבצע איזון משאבים כולל, בהתאם לחוק יחסי ממון. אלא שבית המשפט דחה טענה זו על הסף. כיוון שנחתם ואושר הסכם ממון בין הצדדים, נקבע כי יש לפעול על פיו בלבד, ולא ניתן לבצע איזון משאבים בניגוד להסכם.

מכיוון שהתוספת להסכם עסקה ספציפית בדירת המגורים, והצדדים בחרו שלא להסתמך על מנגנון רישום הזכויות אלא לקבוע מנגנון חוזי, אין מקום להפעיל את סעיפי חוק המקרקעין, כפי שטען האיש. גם כאן, ניסיונו לעקוף את הוראות ההסכם באמצעות טענות מאוחרות, נדחה.

ומה לגבי דמי שימוש?

האיש דרש גם תשלום של דמי שימוש בדירה, בטענה שהאשה מתגוררת בה לבדה מאז אוקטובר 2022. אלא שגם כאן, השופטת לא קיבלה את עמדתו. נקבע כי עד אמצע דצמבר 2022 לא נמנע ממנו השימוש בדירה. בהמשך, הוא הורחק ממנה בצו מניעת הטרדה מאיימת שניתן בהסכמה. ובכל מקרה, קבעה השופטת, לא ניתן לייחס לו זכות לדמי שימוש כאשר הוא עצמו סיכל את ביצוע הסכם הממון.

"על הצדדים היה לפעול בהתאם להוראות סעיף 4 לתוספת להסכם הממון, בהתאם לבחירת האישה", נכתב. "ולפיכך, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים".

פסק הדין התייחס גם למיטלטלין שרכשה האשה במהלך השנים. נקבע כי על פי הוראות ההסכם – כל ציוד שנרכש מהמקורות האישיים של אחד מבני הזוג – שייך לו. האיש לא הציג אסמכתאות למימון שלו, בעוד שהאישה הציגה קבלות ואישורים להוצאה של עשרות אלפי שקלים. לפיכך, רק פריטים מסוימים חולקו שווה בשווה. גם הרכבים, הזכויות והחשבונות נשארו ברשות כל צד לפי הרישום.

בית המשפט קבע כי כל הזכויות בדירת המגורים יועברו על שם האשה, בכפוף להעברת הסכום של 170 אלף שקל ששילם האיש, וכן כל החזרי המשכנתה ששולמו עד כה. האישה תיטול על עצמה את יתרת המשכנתה. אם הבנק לא יסכים להסיר את שמו של האיש מהחוב – עליה לשלם לו את מלוא הסכום ולהסיר את שמו בעצמה.

האיש חויב לשתף פעולה, להסיר את שמה מחשבון הבנק שלו, ולעזוב את הדירה עם ציודו האישי תוך שלושה ימים ממועד התשלום. כמו כן חויב לשלם לאישה 10,000 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.