"לפתוח לאחר מותי" - שלוש מילים פשוטות על מעטפה לבנה שהסתירו בתוכן רעידת אדמה משפחתית. כשנפתחה המעטפה לאחר מותה של מ.ל. באפריל 2020, התגלה מכתב בכתב ידה הרועד של אם כואבת, שכתבה בדמעות על הבגידה הגדולה ביותר שיכולה להיות - נטישה של בת את אמה.

הסיפור שנפרש בפני בית המשפט לענייני משפחה בראשות השופטת עדי בקר גפני הוא אחד מאותם סיפורים מטלטלים וכואבים על קרע בתוך משפחה. מ.ל., אלמנה מאז 1986, קיבלה ב-2006 החלטה שנראתה אז הגיונית ונכונה - לעבור להתגורר סמוך לבתה, להיות קרובה למשפחה, לנכדים. היא מכרה את ביתה, ועברה לעיר אחרת מתוך תקווה לזקנה מוקפת באהבה. אבל החיים, כידוע, לא תמיד מתנהלים לפי התוכניות שלנו.

הניתוח שהפך לקרע

הכל התחיל מניתוח עיניים פשוט. האם, שכבר הייתה אז אישה מבוגרת, נזקקה לטיפול ולתמיכה. אבל דווקא הבת שגרה במרחק של רחובות ספורים, נעלמה. לא באה, לא טיפלה, לא דאגה. ואז החלו השנים הארוכות של שתיקה. 

התובעת, הבת השנייה שגרה במרחק 40 קילומטרים, מצאה את עצמה נוסעת מדי יום לבקר את אמה, לטפל בה, לדאוג לה. השופטת בקר גפני ציינה בפסק דינה: "התובעת טיפלה במנוחה שעה שהנתבעת המתגוררת בסמיכות למנוחה לא ביקרה ולא טיפלה בה."

• הבן מול ארבע אחיותיו: הקרב על דירת הירושה
• ביקש לפנות את בנו מדירת הירושה - ביהמ"ש הכריע
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אבל הכאב האמיתי של האם לא היה רק מהזנחה של הבת. היא כאבה את העובדה שגם נכדיה, ילדיה של אותה בת, הפסיקו לבוא. לא ראתה אותם גדלים, לא הוזמנה לימי הולדת, לבריתות, לאירועים משפחתיים. היא הפכה לסבתא שקופה.

הצוואה כצעקת כאב

בפברואר 2012, כשהייתה בת 82, קיבלה האם החלטה דרמטית. היא הזמינה עורך דין לביתה וערכה צוואה חדשה. בצוואה זו, שנכתבה בצלילות דעת מלאה כפי שאישרה הפסיכיאטרית שטיפלה בה, היא הדירה את בתה לחלוטין מהירושה.

המילים שכתבה בצוואה הן עדות קשה לכאבה: "הנני מצווה במפורש, כי הבת שלי לא תקבל אף לא חלק אחד מרכושי, ואינה תחשב בין יורשיי כלל ועיקר... בשל העובדה שהתנתקה ממני לגמרי במהלך השנים האחרונות, התעלמה ממצוקותיי, לא פגשה בי, ואף לא הפגישה ביני לבין ילדיה, לא בימים של שמחה ולא בימים של מחלה וכאב. זנחה אותי ברגעים קשים ובכלל."

• הפשרה בפרשת אי.די.בי: שטרום סיים - נוחי נותר לבד
• הבת דרשה לשמש אפוטרופוסית - מה קבע ביהמ"ש?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• תבעו את סוכנות הנסיעות וזכו - "הסוכנות טעתה בתכנון הטיול"

עורך הדין, שערך את הצוואה, העיד בבית המשפט על הפגישה עם האם. הוא תיאר איך רשם בכתב ידו את הנימוקים שמסרה לו: "ניתוח עיניים - לא באה, שבירת ירך - לא באה", "להוציא אותה בכל דבר ועניין. התנתקה לגמרי. גרה קרוב. 6 שנים אין קשר. לא מטפלת. הנכדים לא באים."

המכתב שחיכה בצללים

אבל הדרמה האמיתית התגלתה רק לאחר המוות. במכתב שנכתב עוד ב-2009 אך נשמר במעטפה חתומה, שפכה האם את ליבה באופן הכי אותנטי: "אחרי הרבה מחשבות הגעתי להחלטה שלא רציתי בה. כל החיים נתתי לך מכל הלב גם לילדים שלך, אבל לצערי תמיד מצאת לנתק אותי על שום דבר גם עם הילדים לפי ההוראות שלך... עזבתי את העיר כדי לחיות קרוב אליכם... ומאז ההתנהגות שלכם תמיד עם בעיות... מאוד קשה לי שלא דאגתם לעזור לי... אני היום בת 79. קשה לי ולא אכפת לכם."

המכתב ממשיך ומזכיר גם את הקרע המשפחתי הרחב יותר - איך הבת לא שאלה לשלום אחיה הנכה שעבר ניתוחים, איך התעלמה מגיסתה החולה בסרטן. "יום אחד תביני שלא היה מגיע לי ממך ההתנהגות לכן אני כותבת בבכי," סיימה האם את מכתבה.

הקרב על הירושה

לאחר מות האם, הבת שנושלה מהירושה לא קיבלה את הדין. היא הגישה התנגדות לקיום הצוואה וטענה שורה ארוכה של טענות: שאמה לא הייתה כשירה לערוך צוואה, שהושפעה על ידי אחיה, שדווקא היא כן שמרה על קשר עם אמה - אבל בסתר, כי אחותה מנעה ממנה להיפגש עם האם.

אבל בבית המשפט התגלתה תמונה שונה לחלוטין. השופטת בקר גפני כתבה: "הנתבעת טוענת כי התובעת לא אפשרה לה להיות בקשר עם המנוחה... זאת לצד טענות הנתבעת כי היתה נפגשת עם האם בתדירות של פעם בשבוע, ולפחות שתי שיחות טלפון שבועיות. מדובר בטענות עובדתיות סותרות, שתיהן לא הוכחו."

הפתעה דרמטית חיכתה בבית המשפט כשהתברר שהבת עצמה הקליטה בסתר שיחות עם אמה הקשישה, בהן ניסתה ללחוץ עליה לשנות את הצוואה. השופטת ציטטה מההקלטות: "הנתבעת: אין דבר כזה להשאיר ככה את הצוואה, אין דבר כזה שאני לא אהיה בצוואה, אין דבר כזה."

בהקלטה אחרת נשמעת הבת אומרת לאמה החולה: "למה הוצאת אותי מהצוואה?" והאם המבולבלת עונה: "אני לא יודעת." הבת לא מרפה: "מה את לא יודעת? את חתמת נכון חתמת?" והאם משיבה: "חתמתי לא הבנתי מה."

אבל השופטת ציינה בפסק דינה: "לא ניתן לייחס לשיחות של הנתבעת עם המנוחה משקל גבוה לעניין נסיבות עריכת צוואת 2012, כן ניתן להבין ממנה כי הנתבעת ידעה על צוואת 2012 וניסתה להשפיע על המנוחה, חמש שנים לאחר עריכתה ומעבר, לשנות ממנה."

מ., המטפלת של האם בשנתיים וחצי האחרונות לחייה, העידה עדות קשה: "הנתבעת היתה מתקשרת לפעמים לשאול על המנוחה, לא ביקרה את המנוחה בביתה מעולם." היא סיפרה שהתובעת הייתה מגיעה לבקר כל שבוע, בעוד שהבת שגרה קרוב לא הגיעה אף פעם.

חברותיה של האם העידו על הכאב שסבלה מהניתוק. אחת מהן סיפרה שהאם תמיד שאלה למה הבת שלה לא באה, למה היא לא רואה את הנכדים.

השופטת קבעה בפסק דינה: "מהראיות שנשמעו עולה כי במועד עריכת צוואת 2012 המנוחה היתה בקשר עם אחרים, לא היתה מנותקת מהסביבה... לא נמצא בסיס מהראיות והחקירות שנשמעו לטענת הנתבעת כי התובעת בודדה את המנוחה מהסביבה."

הפסיכיאטרית שטיפלה באם משנת 2009, כתבה סמוך למועד עריכת הצוואה: "מדברת לעניין, מתמצאת בכל התחומים, הזיכרון שלה תקין, קשב וריכוז תקינים... יודעת מה זה צוואה, מעריכה נכון את ערך רכושה, יודעת מי הם האנשים שעלולים לתקוף את צוואתה. אפשר לסמוך עליה, על שיקול דעתה, יש לה שיפוט בנדון, איננה מבולבלת, ואיננה דמנטית."

המומחה מטעם בית המשפט, קבע לאחר בדיקת כל הרשומות הרפואיות: "ניתן לקבוע, כי בסבירות הגבוהה יותר שבמועד הנדון היתה המנוחה כשירה לבצע פעולות משפטיות."

השופטת סיכמה: "הוכח כי המנוחה היתה כשירה לערוך את צוואת 2012 במועד עריכתה... המנוחה היתה צלולה ובעלת כושר שיפוט, מתמצאת בזמן ובמקום, יודעת טיבה של צוואה, יודעת היקף רכושה, יודעת למי מבקשת לצוות ולמי לא ומבינה את ההשלכות."

הסתירות שחשפו את השקר

במהלך המשפט נחשפו סתירות רבות בגרסתה של הבת. בתחילה טענה שמעולם לא היה ניתוק בינה לבין אמה, ושהיא ביקרה אותה פעם בשבוע. אחר כך שינתה גרסתה ואמרה שביקרה פעם בשבועיים-שלושה. בהמשך טענה שהתובעת מנעה ממנה לבקר את אמה, אך כשנשאלה איזו מניעה הייתה לה, השיבה שהיא עסוקה ועובדת.

השופטת ציינה בחריפות: "הנתבעת שינתה את גרסתה במהלך ניהול ההליך, לכל הפחות. לכל היותר נמצא שלא הצהירה אמת... יש בכך כדי להחליש את גרסתה של הנתבעת בהמשך עד כדי דחייתה."

אחת הנקודות המכריעות הייתה העובדה שהבת לא הביאה את ילדיה להעיד. השופטת כתבה: "הנתבעת, אשר טענה כי ילדיה ביקרו את המנוחה, בחרה שלא להגיש תצהיר מטעם ילדיה או מי מהם ולא לזמנם לעדות בפני בימ"ש... יש בכך להחליש גרסתה של הנתבעת בעניין ואף להקים חזקה כי עדותם היתה מאיינת את גרסת הנתבעת ומחזקת את גרסת התובעים."

פסק הדין - צדק מאוחר מדי

בסופו של ההליך הארוך, קבעה השופטת בקר גפני: "שוכנעתי כי צוואת 2012 מבטאת את רצונה האמיתי האחרון החופשי של המנוחה." היא דחתה את כל טענותיה של הבת וקבעה שהצוואה תקוימה כלשונה.

השופטת סיכמה את הממצאים: "לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי במועד עריכת צוואת 2012 המנוחה היתה 'תלויה לחלוטין בזולת'... הוכח כי המנוחה פנתה מיוזמתה לעו"ד ליפשיץ אשר הגיע לבית המנוחה לצורך עריכת הצוואה... הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת גרמה לניתוקה של המנוחה מהנתבעת... הוכח כי הנתבעת נמנעה מקשר חם עם אמה המנוחה וגם ילדיה מבחירתם זנחו את המנוחה."

הבת חויבה לשלם 75,000 שקלים הוצאות משפט לאחיה.

הסיפור הזה הוא הרבה יותר מסכסוך משפטי על כסף. זהו סיפור על משפחה שהתפרקה, על אם שמתה עם לב שבור, על בת שבחרה בגאווה על פני אהבה, על נכדים שגדלו בלי להכיר את סבתם. השופטת כתבה: "הוכח כי המנוחה כאבה את התייחסותה של הנתבעת כלפיה והתנהלותה כלפיה." מאחורי המילים היבשות של פסק הדין מסתתר כאב אנושי עמוק - של אישה קשישה שעברה דירה כדי להיות קרובה למשפחתה, ומצאה את עצמה לבד, נטושה, מתגעגעת לנכדים שאינם באים.

הצוואה, בסופו של דבר, הייתה הדרך היחידה שנותרה לאם להשמיע את זעקתה. היא לא יכלה לכפות על בתה לאהוב אותה, לבקר אותה, לטפל בה. אבל היא יכלה, ועשתה זאת, למנוע ממנה לרשת את רכושה.

יש משהו טרגי בעובדה שרק לאחר המוות, בבית המשפט, נחשפה האמת על השנים הארוכות של בדידות וכאב. רק שם, בין כתבי טענות ופרוטוקולים, התגלו ההקלטות החושפות, המכתבים הכואבים, העדויות על הזנחה.

והאם במקרה הזה מתה לבד, עם הידיעה הכואבת שהבת שאהבה כל חייה בחרה להפנות לה עורף. הצוואה הייתה המילה האחרונה שלה, הדרך היחידה שנותרה לה לומר - כאבת אותי, הכזבת אותי, ואני לא סולחת.