אחת הבעיות הקשות במלחמה באלימות בספורט בישראל, שישנו פער די גדול בין הקונצנזוס סביב "מה צריך לעשות" לבין העשייה בפועל. באיחור די גדול גובשה גישה (תיאורתית) לגבי הרחקה מהמגרשים וכליאה של אוהדים אלימים. אף על פי שגם כאן, האוחזים בעטים ובמקלדות עדיין לא הפנימו שפעולות כמו: פיצוץ אימון מסכם לפני משחק גדול, אלימות מילולית, השלכת אבנים ומארבים מתוכננים לא מהווים למדרגות שונות שדורשות ענישה שונה, אלא רצף התפתחותי שחייבים לעקור מהשורש.

אבל נניח לזה ונתרכז בחלק המלא של הכוס - ישנו קונצנזוס די רחב לכך שאת האוהדים האלימים צריך להרחיק, וחשוב מכך, שמדובר בפעילות מאורגנת ומתוכננת היטב של ארגונים שנעזרים באתרי האינטרנט, פורומים, קבוצות ווטסאפ וכדומה. בשלב זה הכוס מתחילה להתרוקן, בתי המשפט לא מחמירים מספיק, המלצות ועדת צור שמדברות על כוח משטרה ייעודי עדיין לא יושמו והמחוקק מפגין פערים די גדולים בין יכולות ורבאליות להעברת חוקים שיפתרו את הבעיה הקשה.

אבל במקביל, צומח גם החלק האופטימי: לא מדובר רק הצבעה על אשמים - הקונצנזוס הרחב כולל הכרה בכך שהאסון הגדול הוא רק עניין של זמן. הרכב נוסע, אין לו בלמים ובסופו של דבר הכביש ייגמר. השאלה היחידה היא בכמה הרוגים זה יסתיים. אז מה אופטימי בזה? שבמציאות בה כולם מבינים שזה המקום אליו אנחנו צועדים, כל אחד שואל את השאלה הכי בסיסית והכי אנוכית - "האם האחריות תוטל עלי?". כאשר זו האווירה המקדימה לאסון הצפוי - יש כמה בעלי תפקידים במדינת ישראל שקמו הבוקר לאחד הימים הכי חשובים בקריירה שלהם. הרי אם הם לא יעשו את מה שצריך לעשות כדי להציל נפשות, הם יעשו את זה כדי להציל את עצמם. ואם הם לא יעשו? ועדת החקירה שתקום תצביע עליהם כעל אשמים והם ייאלצו לקום מכיסא הנוח במשרד אל הספה בבית.

השאלה הפתוחה הבאה, האם מאוחר מדי?

כיוון שאין לכך תשובה ברורה, הרי שהפתרון היחיד שנותר הוא להכריז שהחל מהיום ועד הרגע בו מדינת ישראל תהיה ערוכה לכך - אין לקיים תחרויות ספורט בין קבוצות שונות מישראל. יש לעצור מיד את הליגה בכדורגל, כדורסל, כדוריד ושאר ענפי הספורט כי אנחנו פשוט לא ערוכים להתמודד עם המצב הקיים. בגלל שההרוג הראשון כבר במחזור המשחקים הבא הוא לא תרחיש דמיוני אלא אפילו די ריאלי.

• האם ענישה מותאמת אישית תשיב את השקט למגרשי הספורט?
• מהשואה לאלימות בספורט: ממעגל של אלימות למעגל של תיקון
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7