רבים סבורים כי התקציב הדו שנתי, שהונהג בישראל ונחשב חידוש עולמי, נכשל. הם מסבירים זאת בחוסר הצלחתו להתמודד עם ההאטה המפתיעה בהכנסות מחד והגידול הלא מתוכנן בהוצאות - תוצאת המחאה החברתית של קיץ 2011 - מנגד. שתי הטענות נכונות, אך בטור זה אסביר שאין לזנוח עקב כך את הרעיון.

נפתח בנושא ההוצאות. המחאה החברתית הוליכה להתחייבויות ממשלתיות גדולות שלא נלקחו בחשבון כשתוכנן התקציב הדו שנתי. למה הדבר דומה? לבנקים, המעמידים אשראי לציבור תחת הנחה קריטית שלא כל הלקוחות (מפקידים; חוסכים) יבקשו את כספם בו זמנית. אם כך יקרה חלילה, יקרסו מיד. בקטע יפהפה מהסרט מרי פופינס צועק בנו הקטן של גיבור הסרט, מנהל בבנק לונדוני, על מנהל הבנק הבכיר יותר ותובע שישיב לו פרוטה שנתן לו. את הפרוטה הוא רצה לתת דווקא לזקנה שיושבת ליד הבנק ומפזרת מזון לציפורים. כשהלקוחות האחרים שומעים זאת, הם מתנפלים על הדלפקים ודורשים את כספם, שהרי אם ילד קטן לא מקבל פרוטה...

כך קרה גם בעת המחאה החברתית - לרוב התביעות היה כמובן מקום, אך היבטן החברתי והמתוקשר והתרחשותן הבו זמנית הזכירו באופיים ריצה לכסף בבנקים. מדובר כמובן באירוע אקסוגני נדיר - תקציב המדינה לא היה מצליח לעמוד בכך והמסגרת הייתה נפרצת גם לו היה התקציב חד שנתי.

לגבי ההכנסות, רוב הכלכלנים מעריכים כי המשק יימצא בהאטה בשנה - שנתיים הקרובות. לפי הלמ"ס התמ"ג גדל אשתקד ב-3.3% ובנק ישראל מעריך שהתמ"ג יגדל השנה ב-2.8% (ללא גז טבעי). אימוץ תקציב דו שנתי ברוח זו ישקף זהירות והתאמה כלפי מטה של צד ההוצאות. אם במהלך התקופה המשק יפתיע לטובה וההכנסות תהיינה גבוהות מהמשוער, יהיה לממשלה קל יותר להשתמש בהכנסות העודפות על מנת להקטין את שיעורי הגירעון התקציבי והחוב הציבורי. כך תוכל להתמודד עם התביעות התקציביות שתופענה אז ולנהל כהלכה מדיניות אנטי - מחזורית (הקטנת הגירעון כשההכנסות גדלות, או הגדלתו כשההכנסות קטנות). גם קריאתו של נגיד בנק ישראל להימנע מפריצה של יעד הגירעון תקבל בכך מענה.

וכך, בהנחה סבירה שלא יהיה אירוע דומה למחאה החברתית של קיץ 2011 בשנתיים הקרובות, אם אכן פני המשק להאטה בשנה-שנתיים הקרובות, תקציב דו שנתי שיבנה על הנחות זהירות על הכנסות המדינה, יוכל להיות כלי טוב וחשוב.