אי הכרה בניכוי הוצאות תשלומים שנתינתם מהווה עבירה

סעיף 17 לפקודת מס הכנסה קובע כי הוצאות המותרות בניכוי מההכנסה החייבת הן הוצאות שהוצאו כולן בייצור ההכנסה בשת המס, אשר לא הוגבלו או לא הותרו על פי סעיף 32 לפקודה. סעיף 32 לפקודה קובע ניכויים אשר אין להתירם בבירור ההכנסה החייבת. פרשנות סעיף 17 לפקודת מס הכנסה ע"י רשות המסים, באה לידי ביטוי בהנחיותיה המקצועיות, וקובעת כי אין להתיר כהוצאה בייצור הכנסה סכומי כסף ששולמו תוך עבירה על חוק או תשלומי עונשין, שכן מטבעם אין סכומים אלה יכולים להוות הוצאה במהלכו הרגיל של העסק. כפועל יוצא מפרשנות זו, לא הותרו בניכוי הוצאות לשם תשלום שוחד. בהקשר זה ראוי להזכיר את פס"ד ע"א 6726/05, הידרולה נגד פ"ש ת"א 1 שניתן בעליון, ופס"ד עמ"ה 1015/03 חברה בע"מ נגד פקיד שומה נתניה שניתן במחוזי ת"א, אשר אישרו את עמדת רשות המסים ולפיה אין להתיר בניכוי תשלום שוחד לפקיד ציבור במדינה זרה. בהצעת חוק זו מוצע, למען הסר ספק, לעגן את עמדת רשות המסים בחקיקה, באמצעות תיקון סעיף 32 לפקודה והוספת: "תשלום, בין שניתן בכסף ובין בשווה כסף, אשר יש יסוד סביר להניח שנתינתו מהווה עבירה לפי כל דין, לרשימת ההוצאות שאין לנכותן מהכנסתו החייבת של אדם, וזאת אף אם אותו אדם לא הואשם או הורשע בבית משפט בשל העבירה כאמור." ההוראה המוצעת כוללת כל סוג של תשלום שנתינתו מהווה עבירה על פי דין ולא רק תשלום שוחד, שכן הנימוקים לאי-הכרה בתשלום שוחד נכונים לכל תשלום כאמור. הפעלת שיקול הדעת בשאלה אם מדובר בתשלום שיש יסוד סביר להניח שנתינתו מהווה עבירה לפי כל דין תיעשה בידי פקיד השומה, וזאת בדומה להפעלת שיקול הדעת לגבי כל אחת מההוצאות האחרות.