ישלם לגרושתו 155 אלף על פרסום לשון הרע
בתקופה שבה הרשתות החברתיות נהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, מתעוררות שוב ושוב סוגיות משפטיות סביב חופש הביטוי לעומת שמירת שמו הטוב של האדם. פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בתל אביב, מדגיש את הקונפליקט הזה ומספק תובנות חשובות על האיזון שבין שתי הזכויות.
כינויים משפילים לגרושה לשעברבמרכז המחלוקת עמדו כמה פרסומים מכפישים שביצע הנתבע כלפי התובעת, אשתו לשעבר, תוך פרסום תמונותיה ותיאורן במלים קשות ברשתות החברתיות. התובעת טענה כי הנתבע הפיץ אודותיה מידע שקרי ומכפיש, תוך שימוש בכינויים משפילים והאשמות חסרות בסיס. לדבריה, פרסומים אלה פגעו בשמה הטוב וגרמו לה נזק רב.
במסגרת התביעה, התובעת דרשה פיצוי כספי משמעותי על הנזק שנגרם לה, וטענה כי הפרסומים גרמו לה לא רק לפגיעה במוניטין אלא גם לפגיעה נפשית עמוקה.
השופטת מיכל ברגר, שדנה בתביעה, היתה צריכה להכריע בשאלת הגבולות שבין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. מצד אחד עומדת זכותו של כל אדם לחופש ביטוי, זכות המוגנת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מצד שני, יש לזכור שגם זכותו של אדם לשם טוב מוגנת בחוק, ולשון הרע היא עוולה שניתן לתבוע בגינה.
גבולות חופש הביטוי
בפסק הדין נקבע כי חלק מהפרסומים שביצע הנתבע אכן חורגים מגבולות חופש הביטוי ומהווים לשון הרע. בית המשפט השתמש במבחנים שקבעו פסיקות קודמות, כדי לקבוע אם הפרסומים מהווים לשון הרע ואם הם מוגנים תחת חוק לשון הרע או חוקים אחרים הקשורים לחופש הביטוי.- השם של אביגדור ליברמן נפגע - כמה הוא שווה?
- תשלם לנהג המונית: הערעור של גוטליב נדחה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בסופו של דבר, השופטת ברגר קבעה בפסק הדין שפרסמה כי על הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בסכום כולל של 125 אלף שקל עבור שלושה פרסומים שנמצאו פוגעניים במיוחד. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסכום של 30 אלף שקל, בשל סירובו לפעול להקטנת נזקיה ולפשרה שהוצעה על ידי בית המשפט.
פסק דין זה מבהיר את הגבולות המשפטיים של חופש הביטוי ברשתות החברתיות. הפרסומים שבוצעו על ידי הנתבע לא עמדו באף אחד מהמבחנים שמגנים על פרסומים שכאלה במסגרת חופש הביטוי. בית המשפט הבהיר כי אין לשכוח שחופש הביטוי הוא זכות חשובה, אך הוא אינו בלתי מוגבל. כשחופש הביטוי משמש לפגיעה בשמו הטוב של אדם אחר, הרי שהוא עלול להוביל לתוצאות משפטיות.
זכותו של כל אדם לשם טוב
במהלך המשפט, דנו הצדדים בשאלות עקרוניות הנוגעות לאופן שבו יש לבחון את עוולת לשון הרע, את זכותו של כל אדם לשם טוב, ואת האיזון שבין זכויות אלה לבין חופש הביטוי. כמו כן, נדונו מקרים קודמים שבהם נפסקו פיצויים במקרים דומים, והובאו דוגמאות כיצד פסיקות אלה השפיעו על החברה והמשפט.- ניסתה לעקוף איסור פיטורים בהריון - ותפצה עובדת
- השותפים הסתכסכו - ואז נחשפה התמונה האמיתית
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
פסק הדין מדגיש את הצורך בזהירות יתרה כשמדובר בפרסומים ברשתות החברתיות. גם אם כוונת הפרסום היא הבעת דעה או מחאה, יש להיזהר שהפרסום לא יפגע בזכויות יסוד של אנשים אחרים. מעבר לפגיעה האפשרית בשמו הטוב של אדם, יש לזכור כי גם רשתות החברתיות הן במה ציבורית, והפרסום בהן יכול לגרום לנזק רב ובמהירות רבה.
פסק דין זה משמש כתזכורת חשובה לכך שהשימוש ברשתות החברתיות חייב להיות אחראי ומבוקר. חופש הביטוי הוא ערך חשוב, אך כשהוא מתנגש עם זכויותיהם של אחרים - על בתי המשפט להתערב וליצור את האיזון הנכון. ההחלטה שהתקבלה במקרה זה מחזקת את ההבנה כי הפצת מידע שקרי ומכפיש עלולה להוביל לתוצאות משפטיות חמורות, וכי על כל אדם לקחת אחריות על המילים שהוא מפרסם ברשת.
במקרה אחר, בית המשפט לענייני משפחה בקריות הכריע ביוני האחרון בתיק שבו הגישו אם ובתה תביעת לשון הרע נגד האב, לאחר שזה שלח מייל המשמיץ אותן לאנשים שונים שהן מכירות - קרובי משפחה, חברים ואף קולגות ממקום העבודה. המייל נשלח ב-18 לדצמבר 2017. בין השאר, נכתב במייל כי "ניסיתי לפתח עסק יחד עם הילדים שלי ורימו אותי, עשיתי השקעה של 103 אלף דולר ברכישת דירה. בתי החליטה שהדירה תירשם על שם האם, לאחר מכן לא נתנו לי כל הסבר שהוא, רק אמרו שלטענתן הן קיבלו את הכסף כמתנה מצדי. בנוסף פיתחנו יוזמה חשובה לייבוא סחורה, על מנת למכור אותה בישראל בהשקעה של 12 אלף דולר. בתי ואשתי לשעבר נשארו עם הסחורה ומעולם לא קיבלתי תשובה בנושא זה". התביעה הגיעה בעקבות תביעה קודמת, שהגיש האב נגד הבת והאם (תמ"ש 42646-07-18, שבה ניתן פסק דין ב-6 בנובמבר 2022. בתביעה הקודמת תבע האב בדרישה שבתו תשיב לו כספים שקיבלה ממנו. הבת והאם טענו כי הכספים ניתנו כמתנה, ואילו האב טען שניתנו כהשקעה שתניב לו הכנסה. התביעה נדחתה.

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך
לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים
בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי
בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.
מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.
שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.
"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"
המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".
- האח יוכל לקבל את המשק - וזה מה שיידרש לעשות
- ועד של מושב יפצה במאות אלפי שקלים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.

האם בן הזוג שהורחק בצו יקבל דמי שימוש עבור הדירה?
בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל דחה את תביעתו של גבר שביקש לחייב את זוגתו לשעבר בתשלום של כ-160 אלף שקל בגין שימוש בדירת המגורים המשותפת. השופט מחמוד שדאפנה קבע כי מאחר שהגבר הורחק בצו הגנה בעקבות אלימות, ובהמשך בחר מרצונו לשכור דירה אחרת ולא ביקש
לשוב לביתו - הרי שהוא ויתר למעשה על זכותו לדמי שימוש. "התובע יצר מצג של ויתור, הן במשתמע והן בהתנהגותו", כתב השופט
כשמ. ק. עזב את ביתו באפריל 2020, אחרי שנים של זוגיות שנגמרו רע, הוא אולי לא שיער שיום אחד ימצא את עצמו מתדיין בבית המשפט על שאלת השאלות: האם מגיע לו תשלום עבור הזמן שבו גרה בת זוגו לשעבר לבדה בדירה המשותפת. במשך כמעט חמש שנים היא המשיכה להתגורר שם עם ילדיהם, והוא, מצדו, שכר דירה אחרת, התבסס מחדש והמתין לרגע שבו יוכל לממש את חלקו בדירה. אלא שכשהגיעה העת, הוא דרש גם דמי שימוש - ובית המשפט סירב.
פסק הדין שניתן באחרונה על ידי השופט מחמוד שדאפנה מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, עוסק בתביעה יוצאת דופן, אך גם כזו שמוכרת במצבים של פירוד בין בני זוג שאינם נשואים אך מוכרים כידועים בציבור. השופט דחה את תביעת הגבר וחייב אותו לשלם לאשתו לשעבר 8,000 שקל הוצאות משפט, תוך שהוא קובע כי, "התובע ויתר במשתמע על דמי השימוש, הן בהתנהגותו והן בעצם החלטתו לשכור דירה אחרת ולחיות בה".
מ. ק. וי. א. ניהלו מערכת יחסים זוגית במשך מספר שנים, והיו כמה מוכרים כידועים בציבור מ-2015. הם גרו ביחד בדירה של עמידר, הרשומה על שמם בחלקים שווים. במהלך חייהם המשותפים נולדו להם שני ילדים. אלא שבאפריל 2020 נפרדו דרכיהם לאחר אירוע אלימות שבגינו הוצא נגד הגבר צו הגנה. הנתבעת, י. א., הגישה בקשה לצו בעקבות האירוע, ובית המשפט נענה לה במעמד צד אחד. בדיון שהתקיים מאוחר יותר במעמד של שני הצדדים, בוטל הצו, אך במקומו ניתנה התחייבות הדדית: הצדדים לא יטרידו או יאיימו זה על זו, והגבר התחייב שלא להיכנס לדירת המגורים למשך שישה חודשים. ההתחייבות, כך קבע השופט, ניתנה מרצונו החופשי של התובע. "אין מקום לטענה כי הוא נאלץ לצאת מדירת המגורים", הוא כתב בהכרעתו. "גם אם טענתו כי לא הפגין אלימות נכונה, התובע היה יכול לנהל את ההליך, לחקור את הנתבעת ולהוכיח את צדקתו. הוא בחר שלא לעשות כן, והסכים במפורש שלא להיכנס לדירה למשך חצי שנה".
לא התכוון לשוב לדירה
במרכז פסק הדין עמד גם ממצא חשוב נוסף: במהלך ההליכים, התברר כי הוגש נגד התובע כתב אישום בגין האלימות כלפי הנתבעת, שבמסגרתו הוא הודה והורשע במעשים. "התובע ובא כוחו בחרו שלא לציין עובדה מהותית זו בכתבי הטענות", הדגיש השופט שדאפנה. "הסתרת עובדות מהותיות מעיני בית המשפט היא התנהלות המעידה על חוסר תום לב מובהק". השופט הוסיף כי עצם העובדה שהתובע הורשע בפלילים על אותה פרשה שוללת את טענתו כי יציאתו מהדירה נעשתה "על לא עוול בכפו". לדבריו, מדובר במקרה שבו הגבר לא רק הסכים להתרחק מהדירה, אלא גם פעל מאוחר יותר באופן שמוכיח כי לא התכוון לשוב אליה.
- תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
- ביהמ"ש: הדירה שרשומה על שם האשה - שייכת לבעלה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר עזיבתו, שכר התובע דירה סמוכה כדי להישאר קרוב לילדיו. לדבריו, הוא שילם דמי שכירות של 2,300 שקל לחודש ובהמשך 2,400 שקל. במשך השנים הוא לא פנה לבת זוגו בדרישה כלשהי לקבלת דמי שימוש. רק כארבע שנים מאוחר יותר, לאחר שבית המשפט הורה על פירוק השיתוף בדירה, החליט האיש להגיש תביעה ולדרוש ממנה סכום של כ-160 אלף שקל בגין תקופת השימוש בדירה. אלא שהשופט לא השתכנע. הוא קבע כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובלי כל הצדקה. "התובע לא עשה מאומה מאז תמה תקופת ההרחקה ועד להגשת התביעה", נכתב בפסק הדין שפורסם. "התנהגותו מעידה כי גמר בלבו שאינו עוד מעוניין לשוב לדירת המגורים. לא זו בלבד שלא תבע, אלא שגם לא ביקש לחזור לבית המגורים או לדרוש דמי שימוש. תחת זאת, בחר לשכור לעצמו דירה אחרת ולהמשיך בחייו". השופט הדגיש כי התובע לא הציג שום הוכחה לכך שהנתבעת מנעה ממנו לשוב לביתו לאחר שפג תוקף ההרחקה. "לא הובאה כל ראיה כי היתה מניעה ממשית לחזרתו לדירת המגורים. אם אכן חשש ממנה, מדוע לא הגיש תביעה בזמנו? הימנעותו מלפעול מלמדת כי השלים עם מצבו ועם המשך מגוריה של הנתבעת בבית לבדה", הוא קבע.
