תושב ערבי ביקש פיצויים מגיל 18 כי לא ישרת בצבא - מה קבע ביהמ"ש?
"בדעתי לדחות את טענתו של התובע המלומד על כי יש לחשב את תחילת הפסד השתכרותו כבר החל מגיל 18 וזאת מחמת השתייכותו של התובע למגזר הערבי אשר אינו מחויב על פי חוק בשירות צבאי", כך קבע שופט המחוזי בת"א מנחם (מריו) קליין במסגרת תביעה של קטין נגד נהג רכב שפגע בו וחברת הביטוח שלו.
בספטמבר 2006 נדרס התובע על ידי משאית מנשא כבד אשר נסעה בנסיעה לאחור. המשאית הייתה מבוטחת בתקופה הרלוונטית על ידי המגן- חברה לביטוח. הצדדים לא נחלקו בדבר חבות הנזק וכי מדובר בתאונת דרכים.
הויכוח היה לגבי הפגיעה בכושר ההשתכרות וזכויות סוציאליות. התובע ביקש לקבל פיצויים כאילו יכול היה להתחיל לעבור כבר מגיל 18 (יגיע לגיל זה בשנת 2023), אך השופט קבע כי יקבל פיצויים רק מגיל 21 כיוון שבישראל קיימת חובת שירות בצבא.
"ההימנעות מהנשיאה בנטל עלולה להפוך גם לכדאית מבחינה כלכלית"
השופט: "הנחת העבודה שבני המגזר הערבי אינם מתגייסים לצה"ל ואף אינם תורמים את חלקם במסגרת השירות הלאומי - האזרחי, איננה קבילה עוד כדבר מובן מאליו. לא ניתן יהיה להסתפק בהצבת העובדה כי הנפגע משתייך למגזר הערבי, הא ותו לא.
- ביהמ"ש שלל הוצאות ושכ"ט עו"ד מנתבע בשל טענות גזעניות של בא כוחו בסיכומים
- "בתי המשפט זקוקים לשיתוף פעולה מצד עוה"ד כדי להימנע מטיפול בזוטות"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
קבלת אותה טענה סתמית על ידי בית המשפט בלא לרדת לעומקם של דברים עלולה להפוך את ההימנעות מהנשיאה בנטל גם לכדאית מבחינה כלכלית ונמצא החוטא יוצא נשכר, דבר שהוא נוגד את תקנת הציבור וחותר תחת אושיות היסוד והערכים של השתלבות האוכלוסיה הערבית בכל תחומי החיים ושל שוויון לכלל אזרחי המדינה".
מרבית טענות התובע התקבלו - יפוצה ב-427 אלף שקל
מאחר ולא נפלה מחלוקת בין הצדדים אודות חבותה של הנתבעת בגין התאונה, החליט השופט כי שיעורי הנזק בגין ראשי הנזק שנטענו יהיו 427 אלף שקל בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות וזכויות סוציאליות, הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים ועזרת הזולת והוצאות ניידות.
השופט מנחם קליין נולד בברזיל בשנת 1964 ועלה לישראל בשנת 1982. הוא שירת כלוחם בחיל האויר וכיום משרת במילואים כשופט צבאי.
- 3.אליהו 22/04/2014 15:20הגב לתגובה זוכאילו מדובר בתושב האמיריות או סעודיה
- 2.ערבים מנסים למצוץ את הביטוח לאומי שמימלא אינם תורמים (ל"ת)זהבה גלאון די לשחיתו 22/04/2014 15:12הגב לתגובה זו
- דמי שתיקה ממשלתיים 22/04/2014 16:22הגב לתגובה זומי שמרים אבן על הממשלה זוכה בפיס. רק ביהודונים אפשר להיכנס במדינה הזאת.
- 1.החלטה ראויה. אין לתת פרס למי שמצהיר שלא התכוון לתרום. (ל"ת)יש לעודד שרות אזרחי 22/04/2014 15:03הגב לתגובה זו

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
