גינדי החזקות תפצה רוכשים של דירה מיד שנייה
בדירה, התגלו ליקויי רטיבות קשים שגרמו לה נזק, כולל קילופי צבע, רטיבות בארונות המטבח ונזקים לריצוף. גינדי החזקות טענה כי התביעה התיישנה, שכן הדירה נמסרה למוכרת ב-2009, וכי כל התיקונים שבוצעו בה לאחר מכן שוללים את אחריותה. המוכרת טענה כי חשפה בפני הרוכשים
את כל המידע שהיה לה בנוגע לדירה, ובפרט ציינה כי בוצעו תיקוני רטיבות משמעותיים ב-2012
בית משפט השלום ברמלה דחה באחרונה את טענת ההתיישנות שהעלתה גינדי החזקות, וקבע כי עליה לפצות רוכשי דירה בפתח תקווה, בסכום כולל של 334,700 שקל, בגין ליקויי רטיבות וליקויים נוספים שהתגלו בדירה. פסק הדין, שניתן על ידי סגנית הנשיא השופטת אביגיל פריי, דן במחלוקת בין רוכשי הדירה לבין חברת הבנייה ומוכרת הדירה הקודמת, תוך שהוא מדגיש את אחריותה של חברת הבנייה לתיקון הליקויים.
המקרה החל כשרוכשי הדירה בפתח תקווה גילו לאחר כניסתם לנכס נזקי רטיבות חמורים, שכללו קילופי צבע על הקירות, רטיבות בארונות המטבח ונזקים במצע הריצוף. הדירה נרכשה ב-2015 ממוכרת פרטית, שהחזיקה בנכס מ-2008. המוכרת הצהירה במסגרת הסכם המכר כי כל הליקויים הקיימים בדירה תוקנו.
"ליקויי הבנייה לא מאפשרים מגורים נאותים"
לטענת הרוכשים, ליקויי הרטיבות נגרמו כתוצאה מכשלי בנייה של גינדי החזקות, שלא טיפלה ביסודיות בליקויים שנחשפו במהלך השנים. הם ציינו כי חברת הביטוח של הדירה פיצתה אותם באופן חלקי, אך הנזק לא טופל באופן מלא. "ליקויי הבנייה אינם מאפשרים
מגורים נאותים בדירה וגרמו לעוגמת נפש קשה", הם טענו.
מנגד, גינדי החזקות טענה כי התביעה התיישנה, שכן הדירה נמסרה למוכרת ב-2009, וכי כל התיקונים שבוצעו בה לאחר מכן שוללים את אחריותה. עוד טענה החברה כי הרוכשים פעלו בחוסר תום לב בכך שלא
תיקנו את הליקויים בעצמם.
- חיכו 14 שנה כדי שגינדי תתקן ליקויים - וזה הפיצוי
- הגשם הוביל להפסקות חשמל - הקבלן התנער מאחריות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המוכרת טענה כי חשפה בפני הרוכשים את כל המידע שידוע לה בנוגע למצב הדירה, ובפרט ציינה כי בוצעו תיקוני רטיבות משמעותיים ב-2012. לדבריה, האחריות לליקויים מוטלת על חברת הבנייה.
השופטת פריי בחנה לעומק את חוות הדעת המקצועיות שהוגשו מטעם הצדדים ואת העדויות שהובאו בפניה. עד מומחה שמונה על ידי בית המשפט קבע כי ליקויי הרטיבות נגרמו בשל כשלי איטום וכשלים מבניים אחרים, שהיו קיימים בנכס מאז בנייתו. "סימני הרטיבות הנצפים בדירת התובעים הינם פועל יוצא מתכולת רטיבות חריגה במצע הריצוף הדירתי", נכתב בחוות דעתו של המומחה.
השופטת התייחסה לטענת ההתיישנות של חברת הבנייה, וקבעה כי "מעשה התיקונים שבוצעו על ידי החברה בשנת 2015 משמש כהכרה מצדה באחריות לליקויים, ולכן מחדשת את מרוץ ההתיישנות". היא הדגישה כי התיקונים שבוצעו לא מייתרים את חובתה של החברה לספק מוצר ראוי ואיכותי. בנוסף, היא התייחסה להיבטים המשפטיים של חובת הגילוי מצד המוכרת. "המוכרת פעלה בתום לב כאשר גילתה לתובעים את כל הידוע לה בנוגע לליקויי הרטיבות. לא ניתן לייחס לה אחריות לליקויים שנגרמו על ידי חברת הבנייה", ציינה.
- בנק ישראל יפוצה ב-240 אלף שקל עקב זיוף שטרות
- ישראל מהדקת פיקוח על מידע אישי: מה המשמעות לעסקים?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
"האחריות לליקויי הרטיבות נובעת ממחדלי החברה"
בסיום הדיון, השופטת דחתה את טענת ההתיישנות של גינדי החזקות, וחייבה אותה לפצות את הרוכשים בסכום כולל של 244,872 שקל עבור עלויות תיקון הליקויים, 20 אלף שקל בגין עוגמת נפש, 3,600 שקל עבור הפסד ימי עבודה, והוצאות נוספות בסכום כולל של 35,050 שקל. סכום הפיצוי הסופי, כולל מע"מ ותוספות, הגיע ל-334,700 שקל.
בנוסף, השופטת פריי ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "הנתבעת כשלה במילוי חובתה הבסיסית לספק מוצר נטול ליקויים. האחריות לליקויי הרטיבות נובעת ישירות ממחדליה". בהקשר למוכרת, היא כתבה כי, "עדותה של המוכרת היתה מהימנה ומשקפת את תום ליבה. היא גילתה לתובעים את כל הידוע לה בזמן אמת".
השופטת הדגישה את חשיבות האחריות של חברות בנייה, והוסיפה כי, "על חברות בנייה להבין כי חובתן לא מסתיימת עם מסירת הנכס, אלא כוללת אחריות מתמשכת לתיקון ליקויים שנובעים מכשלי בנייה". לגבי טענת ההתיישנות, היא קבעה כי, "הנתבעת הכירה בליקויים כאשר בחרה לבצע תיקונים, ולכן לא ניתן לטעון להתיישנות".
פסק הדין מהווה תזכורת לחשיבות ביצוע בדיקות מקיפות בנכסים לפני רכישתם ולהקפדה על תיקון יסודי של ליקויים על ידי חברות הבנייה. הוא מבהיר כי תיקונים שבוצעו על ידי חברות בנייה עשויים לחדש את מרוץ ההתיישנות ולהוות הכרה באחריות לליקויים. בנוסף, הוא מדגיש את הצורך בשיתוף פעולה בין כל הצדדים המעורבים בעסקות נדל"ן, תוך שמירה על שקיפות ותום לב.
- 1.שמעון מבת ים 01/02/2025 08:28הגב לתגובה זופסד חשוב להבנת הגדרת מוצר.לפי החוק ולפי פסד הדין תיקון מוצר הוא למעשה יצירת מוצר חדש.
“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת
הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה
היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.
בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.
“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"
בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- העובד טען שהוא חולה, נתפס בתערוכת נחשים - ובכל זאת יפוצה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.
בנק ישראל יפוצה ב-240 אלף שקל עקב זיוף שטרות
פרשת זיוף השטרות שהחלה במכירה חשאית לסוכן משטרתי מסתיימת בפסק דין אזרחי נוקב. השופטת מיקה בנקי הטעימה כי כל צד של שטר מהווה יצירה עצמאית המוגנת בזכות יוצרים, וכי פעולות הזיוף פגעו בליבת תפקידו של הבנק. בהליך שנגרר מהכרעת הדין הפלילית, נפסק כי הנתבע
ישלם לבנק ישראל פיצוי גבוה ללא צורך בהוכחת נזק. היקף התהליך היצירתי וההשקעה בעיצוב השטרות עמדו במרכז טענות התובע, ובית המשפט קיבל אותן במלואן
הבוקר שבו נתפסו השטרות המזויפים היה שגרתי לחלוטין עבור בתי העסק שקיבלו אותם. רק בהמשך התברר כי אותם פיסות נייר צבעוניות, שנראו כמו שטרות רשמיים לכל דבר, היו למעשה פרי מלאכתו של אדם אחד, יוסף דהן, שבמשך חודשים ייצר, העתיק, הדפיס ומכר שטרות מזויפים בערכים שונים. המקרה, שהחל כסיפור פלילי של זיוף כסף ושימוש בו, הוביל כעבור זמן מה גם לתביעה אזרחית חריגה: בנק ישראל, הגוף היחיד במדינה שמוסמך להנפיק שטרות, דרש פיצוי כספי בשל הפרת זכויות היוצרים על השטרות עצמם.
בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בירושלים על-ידי השופטת מיקה בנקי, נקבע כי דהן יידרש לשלם לבנק ישראל פיצוי בסכום כולל של 240 אלף שקל, במסגרת תביעה נגררת לפלילים שנולדה לאחר שהוא הורשע בתיק הפלילי (ת"פ 37293-06-18). ההרשעה, על-פי הודאתו, כללה זיוף שטרי כסף, החזקת חומר לזיוף שטרות ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות. מדובר בתביעה מסוג שאינו שכיח: פיצוי סטטוטורי לפי חוק זכות יוצרים, ללא צורך בהוכחת נזק ממשי.
כבר בראשית פסק הדין הובהר כי, "התביעה האזרחית הכספית נגררת לפלילים לאחר הרשעת הנתבע בזיוף שטרות כסף ושימוש בהם". למעשה, שאלת האחריות כלל לא התעוררה בהליך האזרחי, שכן סעיף 42ד' לפקודת הראיות קובע שממצאי ההליך הפלילי מחייבים גם בהליך האזרחי. דהן הודה בעובדות כתב האישום, הורשע על פי הודאתו, ולא ביקש לסתור דבר. בית המשפט הבהיר כי בנסיבות האלה ההתמקדות היחידה שנותרה היא בשאלת שיעור הפיצויים. ההליך האזרחי עצמו נוהל בנסיבות מורכבות. דהן התייצב לשני דיונים ללא ייצוג משפטי, טען שהוא ממתין למינוי עורך דין מטעם הסיוע המשפטי, אך בפועל לא הגיש את ראיותיו ולא את סיכומיו. לבסוף, לאחר דחיות והתראות, החליטה השופטת בנקי כי אין מנוס ממתן פסק דין על בסיס החומר הקיים בלבד.
תהליך "מורכב ועתיר משאבים"
מרכז הכובד של התביעה היה הטענה כי בנק ישראל הוא בעל זכויות היוצרים בשטרות הכסף, וכי זיופם מהווה פגיעה בזכות זו. בנק ישראל הציג בהליך תשתית נרחבת ומפורטת על תהליך עיצוב השטרות, תהליך שלדברי הבנק היה "מורכב ועתיר משאבים". בתצהירו של מנהל היחידה לתפעול מזומנים בבנק ישראל, רועי גרוס, פורט כי עיצוב השטרות נבחר במסגרת תחרות פומבית שבה השתתפו יותר מ-80 אמנים ומעצבים גרפיים, שהגישו יותר מ-100 הצעות. לאחר בחירת העיצובים, עברו השטרות התאמות מקצועיות, שילוב אמצעי ביטחון ואלמנטים ויזואליים, עד שאושרו על-ידי המועצה המנהלית של הבנק וממשלת ישראל.
- עקב מסמך מזויף: בנק לאומי יקבל פיצוי מהמדינה
- מילאנו נגד פריז: תביעה נגד יבואנית בגדים בטענה להפרת קניין רוחני
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בנקודה הזו הדגישה השופטת כי הזכויות הקנייניות, לרבות זכות היוצרים בעיצוב, שייכות לבנק ישראל בלבד - הן מכוח החוק והן מכוח ההתקשרות עם המעצבת. לכן, עצם העתקת העיצוב והדפסתו מהווה הפרת זכות היוצרים, ללא קשר לעבירת הזיוף הפלילית.
