גינדי החזקות תפצה רוכשים של דירה מיד שנייה
בדירה, התגלו ליקויי רטיבות קשים שגרמו לה נזק, כולל קילופי צבע, רטיבות בארונות המטבח ונזקים לריצוף. גינדי החזקות טענה כי התביעה התיישנה, שכן הדירה נמסרה למוכרת ב-2009, וכי כל התיקונים שבוצעו בה לאחר מכן שוללים את אחריותה. המוכרת טענה כי חשפה בפני הרוכשים
את כל המידע שהיה לה בנוגע לדירה, ובפרט ציינה כי בוצעו תיקוני רטיבות משמעותיים ב-2012
בית משפט השלום ברמלה דחה באחרונה את טענת ההתיישנות שהעלתה גינדי החזקות, וקבע כי עליה לפצות רוכשי דירה בפתח תקווה, בסכום כולל של 334,700 שקל, בגין ליקויי רטיבות וליקויים נוספים שהתגלו בדירה. פסק הדין, שניתן על ידי סגנית הנשיא השופטת אביגיל פריי, דן במחלוקת בין רוכשי הדירה לבין חברת הבנייה ומוכרת הדירה הקודמת, תוך שהוא מדגיש את אחריותה של חברת הבנייה לתיקון הליקויים.
המקרה החל כשרוכשי הדירה בפתח תקווה גילו לאחר כניסתם לנכס נזקי רטיבות חמורים, שכללו קילופי צבע על הקירות, רטיבות בארונות המטבח ונזקים במצע הריצוף. הדירה נרכשה ב-2015 ממוכרת פרטית, שהחזיקה בנכס מ-2008. המוכרת הצהירה במסגרת הסכם המכר כי כל הליקויים הקיימים בדירה תוקנו.
"ליקויי הבנייה לא מאפשרים מגורים נאותים"
לטענת הרוכשים, ליקויי הרטיבות נגרמו כתוצאה מכשלי בנייה של גינדי החזקות, שלא טיפלה ביסודיות בליקויים שנחשפו במהלך השנים. הם ציינו כי חברת הביטוח של הדירה פיצתה אותם באופן חלקי, אך הנזק לא טופל באופן מלא. "ליקויי הבנייה אינם מאפשרים
מגורים נאותים בדירה וגרמו לעוגמת נפש קשה", הם טענו.
מנגד, גינדי החזקות טענה כי התביעה התיישנה, שכן הדירה נמסרה למוכרת ב-2009, וכי כל התיקונים שבוצעו בה לאחר מכן שוללים את אחריותה. עוד טענה החברה כי הרוכשים פעלו בחוסר תום לב בכך שלא
תיקנו את הליקויים בעצמם.
- חיכו 14 שנה כדי שגינדי תתקן ליקויים - וזה הפיצוי
- הגשם הוביל להפסקות חשמל - הקבלן התנער מאחריות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המוכרת טענה כי חשפה בפני הרוכשים את כל המידע שידוע לה בנוגע למצב הדירה, ובפרט ציינה כי בוצעו תיקוני רטיבות משמעותיים ב-2012. לדבריה, האחריות לליקויים מוטלת על חברת הבנייה.
השופטת פריי בחנה לעומק את חוות הדעת המקצועיות שהוגשו מטעם הצדדים ואת העדויות שהובאו בפניה. עד מומחה שמונה על ידי בית המשפט קבע כי ליקויי הרטיבות נגרמו בשל כשלי איטום וכשלים מבניים אחרים, שהיו קיימים בנכס מאז בנייתו. "סימני הרטיבות הנצפים בדירת התובעים הינם פועל יוצא מתכולת רטיבות חריגה במצע הריצוף הדירתי", נכתב בחוות דעתו של המומחה.
השופטת התייחסה לטענת ההתיישנות של חברת הבנייה, וקבעה כי "מעשה התיקונים שבוצעו על ידי החברה בשנת 2015 משמש כהכרה מצדה באחריות לליקויים, ולכן מחדשת את מרוץ ההתיישנות". היא הדגישה כי התיקונים שבוצעו לא מייתרים את חובתה של החברה לספק מוצר ראוי ואיכותי. בנוסף, היא התייחסה להיבטים המשפטיים של חובת הגילוי מצד המוכרת. "המוכרת פעלה בתום לב כאשר גילתה לתובעים את כל הידוע לה בנוגע לליקויי הרטיבות. לא ניתן לייחס לה אחריות לליקויים שנגרמו על ידי חברת הבנייה", ציינה.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
"האחריות לליקויי הרטיבות נובעת ממחדלי החברה"
בסיום הדיון, השופטת דחתה את טענת ההתיישנות של גינדי החזקות, וחייבה אותה לפצות את הרוכשים בסכום כולל של 244,872 שקל עבור עלויות תיקון הליקויים, 20 אלף שקל בגין עוגמת נפש, 3,600 שקל עבור הפסד ימי עבודה, והוצאות נוספות בסכום כולל של 35,050 שקל. סכום הפיצוי הסופי, כולל מע"מ ותוספות, הגיע ל-334,700 שקל.
בנוסף, השופטת פריי ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "הנתבעת כשלה במילוי חובתה הבסיסית לספק מוצר נטול ליקויים. האחריות לליקויי הרטיבות נובעת ישירות ממחדליה". בהקשר למוכרת, היא כתבה כי, "עדותה של המוכרת היתה מהימנה ומשקפת את תום ליבה. היא גילתה לתובעים את כל הידוע לה בזמן אמת".
השופטת הדגישה את חשיבות האחריות של חברות בנייה, והוסיפה כי, "על חברות בנייה להבין כי חובתן לא מסתיימת עם מסירת הנכס, אלא כוללת אחריות מתמשכת לתיקון ליקויים שנובעים מכשלי בנייה". לגבי טענת ההתיישנות, היא קבעה כי, "הנתבעת הכירה בליקויים כאשר בחרה לבצע תיקונים, ולכן לא ניתן לטעון להתיישנות".
פסק הדין מהווה תזכורת לחשיבות ביצוע בדיקות מקיפות בנכסים לפני רכישתם ולהקפדה על תיקון יסודי של ליקויים על ידי חברות הבנייה. הוא מבהיר כי תיקונים שבוצעו על ידי חברות בנייה עשויים לחדש את מרוץ ההתיישנות ולהוות הכרה באחריות לליקויים. בנוסף, הוא מדגיש את הצורך בשיתוף פעולה בין כל הצדדים המעורבים בעסקות נדל"ן, תוך שמירה על שקיפות ותום לב.
- 1.שמעון מבת ים 01/02/2025 08:28הגב לתגובה זופסד חשוב להבנת הגדרת מוצר.לפי החוק ולפי פסד הדין תיקון מוצר הוא למעשה יצירת מוצר חדש.

בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל
השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית
המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה
הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.
האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.
בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.
האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?
הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.

ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שהיא כן תצא לפועל
היא הגיעה לישראל בגיל 20, לאחר שהוריה של בעלה הנכה הביאו אותה מברזיל עם הבטחה: אם תינשא לו, תזכה לבית משלה. במשך 30 שנה היא טיפלה בו, גידלה ילדים, עבדה ופרנסה את המשפחה. ואז, בערוב ימיה, חמותה ערכה צוואה חד־צדדית שמנשלת אותה ואת בנה מכל נכסי המשפחה
ומעבירה הכל לבתה. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הפעיל את דוקטרינת “זעקת ההגינות”, וקבע כי יש לכבד את ההבטחה שניתנה
הסיפור הבא, שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נדמה כמעט כמו עלילה ספרותית: צעירה בת 20 מברזיל, שנמצאת בראשית דרכה, מתבקשת לעזוב את משפחתה, את שפתה ואת ארצה כדי להגשים חלום שאינו שלה, אלא חלום של אחרים. הוריו של גבר עיוור מילדות, בן 29, רקמו תוכנית לשדך לו אשה צעירה שתהיה לו לעזר, לבת זוג, לאם ילדיו ולמי שתעניק לו חיים משפחתיים. ההורים הגיעו לברזיל במיוחד, יצרו קשר עם משפחה מקומית, ופיזרו הבטחות גדולות כדי לשכנע את אותה צעירה להסכים לנישואים. בין ההבטחות, כך טענה האשה לאורך כל ההליך, היתה התחייבות ברורה: “נקנה לכם דירה בישראל, שלא יהיו לך דאגות”.
האישה הסכימה. היא נישאה לבן, עברה לישראל, התגיירה, הקימה משפחה וגידלה שתי בנות. במשך יותר מ-30 שנה היא ניהלה חיי משפחה לצד בן זוג מוגבל לחלוטין מעיוורון מולד, טיפלה בו, הובילה אותו לכל מקום, ופרנסה את הבית דרך עבודתה. אלא שהשנים חלפו, היחסים נסדקו, ובשלהי חייה של חמותה - האשה שממנה היא ציפתה להגינות - נחתה עליה מכה נוספת: צוואה חדשה, שנערכה ב-2018, ובה "המנוחה העניקה את מלוא עיזבונה לבתה בלבד", כפי שמתאר פסק הדין. בכך, נשלל מהבעל ומבת זוגו כל רכוש שהובטח להם.
המאבק המשפטי שנרקם בעקבות האירועים חשף שכבות רבות של כאב, הסתמכות, מניפולציות משפחתיות, ושאלה אחת גדולה: האם ההבטחה שניתנה לפני עשרות שנים - הבטחה שהשפיעה על חייה של צעירה - עומדת גם כיום, אף שלא נחתמה במסמך ברור? השופטת סגלית אופק, שדנה בתיק הארוך והמורכב, קבעה כי כן. היא קיבלה את טענתה של האשה לגבי קיומה של התחייבות ברורה מצד חמותה וחמיה לרכוש דירה לבני הזוג, והפעילה עיקרון שכמעט אינו נזכר בפסקי דין אך משמעותו עמוקה: זעקת ההגינות.
העובדות מצדיקות סטייה מהרישום שבמרשם המקרקעין
כבר בפתח פסק הדין, קבעה השופטת כי ההוכחה נדרשת להיות “כבדת משקל במיוחד”, שכן הרישום הרשמי במקרקעין מעניק לנתבעת, הבת, חזקה חזקה שהנכס שלה. אלא שהשופטת אופק קבעה כי “במקרה זה עלה בידי התובעת להרים את הנטל הרובץ לפתחה בעניין הבטחה להעניק דירה”, וכי המכלול העובדתי מצדיק סטייה מהחזקה שבמרשם המקרקעין.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- שתי האחיות נאבקו: הוכרע מאבק משפחתי על אפוטרופסות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המסמך הראשון שמככב בפרשה היה ההסכם הברזילאי, מסמך נוטריוני שנחתם ב-1987 בסאו פאולו, שבו נקבע כי בני הזוג יחלקו גם מתנות וירושות. השופטת קבעה כי כבר במסמך הזה, “טמונה הבטחה של המנוחים להעניק לבני הזוג דירה במתנה”, וכי המנוחים, שהיו אלה שניהלו את המשא ומתן ואף נכחו בחתימה, ביקשו להבטיח לכלה הצעירה ביטחון לפני שתעזוב את משפחתה ותתחיל את חייה בישראל. האשה העידה כי לא היתה נישאת לבעלה ללא אותה הבטחה. בעדותה בבית המשפט היא אמרה כי, “הבטיחו לי שהם יקנו לי דירה… לי ולב' כמובן”. עדותה, קבעה השופטת, היתה קוהרנטית ואמינה, ולא נסתרה בידי מי מהצדדים. עוד הדגישה השופטת כי בראייה הגיונית, הן בשל פערי הכוחות והן בשל הסיטואציה הייחודית של שידוך בין צעירה זרה לגבר עיוור, היתה חשיבות גדולה להבטיח לה קורת גג ומשענת לאורך זמן.
