רטיבות בדירה
צילום: פרטי

גינדי החזקות תפצה רוכשים של דירה מיד שנייה

בדירה, התגלו ליקויי רטיבות קשים שגרמו לה נזק, כולל קילופי צבע, רטיבות בארונות המטבח ונזקים לריצוף. גינדי החזקות טענה כי התביעה התיישנה, שכן הדירה נמסרה למוכרת ב-2009, וכי כל התיקונים שבוצעו בה לאחר מכן שוללים את אחריותה. המוכרת טענה כי חשפה בפני הרוכשים
את כל המידע שהיה לה בנוגע לדירה, ובפרט ציינה כי בוצעו תיקוני רטיבות משמעותיים ב-2012

עוזי גרסטמן | (1)


בית משפט השלום ברמלה דחה באחרונה את טענת ההתיישנות שהעלתה גינדי החזקות, וקבע כי עליה לפצות רוכשי דירה בפתח תקווה, בסכום כולל של 334,700 שקל, בגין ליקויי רטיבות וליקויים נוספים שהתגלו בדירה. פסק הדין, שניתן על ידי סגנית הנשיא השופטת אביגיל פריי, דן במחלוקת בין רוכשי הדירה לבין חברת הבנייה ומוכרת הדירה הקודמת, תוך שהוא מדגיש את אחריותה של חברת הבנייה לתיקון הליקויים.




המקרה החל כשרוכשי הדירה בפתח תקווה גילו לאחר כניסתם לנכס נזקי רטיבות חמורים, שכללו קילופי צבע על הקירות, רטיבות בארונות המטבח ונזקים במצע הריצוף. הדירה נרכשה ב-2015 ממוכרת פרטית, שהחזיקה בנכס מ-2008. המוכרת הצהירה במסגרת הסכם המכר כי כל הליקויים הקיימים בדירה תוקנו.



"ליקויי הבנייה לא מאפשרים מגורים נאותים"


לטענת הרוכשים, ליקויי הרטיבות נגרמו כתוצאה מכשלי בנייה של גינדי החזקות, שלא טיפלה ביסודיות בליקויים שנחשפו במהלך השנים. הם ציינו כי חברת הביטוח של הדירה פיצתה אותם באופן חלקי, אך הנזק לא טופל באופן מלא. "ליקויי הבנייה אינם מאפשרים מגורים נאותים בדירה וגרמו לעוגמת נפש קשה", הם טענו.


מנגד, גינדי החזקות טענה כי התביעה התיישנה, שכן הדירה נמסרה למוכרת ב-2009, וכי כל התיקונים שבוצעו בה לאחר מכן שוללים את אחריותה. עוד טענה החברה כי הרוכשים פעלו בחוסר תום לב בכך שלא תיקנו את הליקויים בעצמם.


המוכרת טענה כי חשפה בפני הרוכשים את כל המידע שידוע לה בנוגע למצב הדירה, ובפרט ציינה כי בוצעו תיקוני רטיבות משמעותיים ב-2012. לדבריה, האחריות לליקויים מוטלת על חברת הבנייה.



משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

השופטת פריי בחנה לעומק את חוות הדעת המקצועיות שהוגשו מטעם הצדדים ואת העדויות שהובאו בפניה. עד מומחה שמונה על ידי בית המשפט קבע כי ליקויי הרטיבות נגרמו בשל כשלי איטום וכשלים מבניים אחרים, שהיו קיימים בנכס מאז בנייתו. "סימני הרטיבות הנצפים בדירת התובעים הינם פועל יוצא מתכולת רטיבות חריגה במצע הריצוף הדירתי", נכתב בחוות דעתו של המומחה.


השופטת התייחסה לטענת ההתיישנות של חברת הבנייה, וקבעה כי "מעשה התיקונים שבוצעו על ידי החברה בשנת 2015 משמש כהכרה מצדה באחריות לליקויים, ולכן מחדשת את מרוץ ההתיישנות". היא הדגישה כי התיקונים שבוצעו לא מייתרים את חובתה של החברה לספק מוצר ראוי ואיכותי. בנוסף, היא התייחסה להיבטים המשפטיים של חובת הגילוי מצד המוכרת. "המוכרת פעלה בתום לב כאשר גילתה לתובעים את כל הידוע לה בנוגע לליקויי הרטיבות. לא ניתן לייחס לה אחריות לליקויים שנגרמו על ידי חברת הבנייה", ציינה.

קיראו עוד ב"משפט"


"האחריות לליקויי הרטיבות נובעת ממחדלי החברה"



בסיום הדיון, השופטת דחתה את טענת ההתיישנות של גינדי החזקות, וחייבה אותה לפצות את הרוכשים בסכום כולל של 244,872 שקל עבור עלויות תיקון הליקויים, 20 אלף שקל בגין עוגמת נפש, 3,600 שקל עבור הפסד ימי עבודה, והוצאות נוספות בסכום כולל של 35,050 שקל. סכום הפיצוי הסופי, כולל מע"מ ותוספות, הגיע ל-334,700 שקל.


בנוסף, השופטת פריי ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "הנתבעת כשלה במילוי חובתה הבסיסית לספק מוצר נטול ליקויים. האחריות לליקויי הרטיבות נובעת ישירות ממחדליה". בהקשר למוכרת, היא כתבה כי, "עדותה של המוכרת היתה מהימנה ומשקפת את תום ליבה. היא גילתה לתובעים את כל הידוע לה בזמן אמת".




השופטת הדגישה את חשיבות האחריות של חברות בנייה, והוסיפה כי, "על חברות בנייה להבין כי חובתן לא מסתיימת עם מסירת הנכס, אלא כוללת אחריות מתמשכת לתיקון ליקויים שנובעים מכשלי בנייה". לגבי טענת ההתיישנות, היא קבעה כי, "הנתבעת הכירה בליקויים כאשר בחרה לבצע תיקונים, ולכן לא ניתן לטעון להתיישנות".




פסק הדין מהווה תזכורת לחשיבות ביצוע בדיקות מקיפות בנכסים לפני רכישתם ולהקפדה על תיקון יסודי של ליקויים על ידי חברות הבנייה. הוא מבהיר כי תיקונים שבוצעו על ידי חברות בנייה עשויים לחדש את מרוץ ההתיישנות ולהוות הכרה באחריות לליקויים. בנוסף, הוא מדגיש את הצורך בשיתוף פעולה בין כל הצדדים המעורבים בעסקות נדל"ן, תוך שמירה על שקיפות ותום לב.


תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    שמעון מבת ים 01/02/2025 08:28
    הגב לתגובה זו
    פסד חשוב להבנת הגדרת מוצר.לפי החוק ולפי פסד הדין תיקון מוצר הוא למעשה יצירת מוצר חדש.
בית המשפט
צילום: Pixbay

בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל

השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה

עוזי גרסטמן |

הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.

האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.

בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.

האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?

הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.

התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.

צהל עזה חרבות ברזל
צילום: דובר צהל

חופשת לידה ומלחמה: החלטה חשובה בהליכי היטל השבחה

פסק דין חשוב שניתן באחרונה קובע כי צירוף נסיבות של חופשת לידה, שירות מילואים ותקופת המלחמה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד בהליך מינוי שמאי מכריע. השופט גלעד הס מתח בהחלטתו ביקורת על גישת הרשויות, הדגיש את חשיבות השוויון המגדרי ואת ההשפעה המעשית של שירות המילואים על שגרת העבודה, וקבע כי התעלמות מסיכויי ההפחתה בשומה עלולה לגרום לעוול

עוזי גרסטמן |

אווירת המלחמה שפרצה אוקטובר 2023 מתחילה להתפוגג, ומשרדי החברות במשק ממשיכים לחזור לשגרה, או לפחות לנסות. באחד הדיונים באולם שקט בבית המשפט לעניינים מנהליים, הונחה על שולחנו של השופט גלעד הס תביעה עם סיטואציה שנראית לכאורה טכנית לחלוטין: בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למינוי שמאי מכריע בהליך של היטל השבחה. אלא שמתחת לפני השטח מסתתר סיפור על התנגשות בין כללים נוקשים של משפט מנהלי לבין מציאות אנושית שכלל לא מתיישרת עם לוחות זמנים, בוודאי שלא בתקופה שבה עובדים נמצאים בחופשת לידה, המחליפים נמצאים בשירות מילואים ומדינה שלמה מתנהלת תחת מתקפה.

כך מצאה עצמה י.ע.ז יזמות ובניה והתחדשות עירונית מול מועצת שמאי המקרקעין והוועדה המקומית תל אביב, לאחר שהגישה בקשה למינוי שמאי מכריע באיחור של עשרות ימים. המשיב, משרד המשפטים באמצעות מועצת שמאי המקרקעין, סירבה להאריך את המועד בטענה שאין טעם מיוחד המצדיק זאת. החברה מצדה, טענה כי הנסיבות של חופשת לידה של מנהלת הכספים ושירות מילואים של המחליף שמונה לצדה בזמן המלחמה, יצרו תקלה תפעולית שלא איפשרה לה לעמוד בלוחות הזמנים.

פסק הדין שניתן מאיר החלטה מנהלית זו מזווית נדירה, ומציב במרכז הבמה את העובדה הפשוטה שלפעמים החיים, ובייחוד חופשת לידה ומילואים בעיצומה של מלחמה, חזקים יותר מהחוקים. השופט הס ציין כבר בראשית הדברים כי אין מחלוקת על כך שהאיחור היה משמעותי, אבל הוא מדגיש כי בחינה של “טעם מיוחד” אינה בחינה טכנית בלבד אלא מחייבת התבוננות רחבה. לדבריו, “ככל שהטעם המיוחד חזק יותר, הרי נדרוש טעמים אחרים חלשים יותר, וכן להיפך”, ובכך הוא הופך את ההבחנה המקובלת לשני שלבים - קיומו של טעם מיוחד ואז בחינת נסיבות נוספות - למעין “מקבילית כוחות”, כפי שהוא מגדיר זאת בספק הדין שפורסם.

המונח חופשת לידה הוא "מונח מטעה"

הבחינה הזו הביאה אותו למסקנה כי במקרה הנוכחי אמנם מדובר בטעם מיוחד “חלש”, אך עדיין כזה שיש להתחשב בו. חופשת לידה, שמטבע הדברים יוצרת עומס וקשיים תפעוליים, אינה יכולה להיתפש כתקלה שולית. השופט ציין במפורש כי אפילו המונח “חופשת לידה” הוא “מונח מטעה”, והוסיף כי “אין מדובר בחופשה אלא בתקופה קשה בה נדרש לטפל בתינוק מסביב לשעון”. הוא אף הזכיר בהכרעתו כי החוק עצמו תיקן את שם המונח ל“תקופת לידה והורות” כדי לשקף את המציאות.

בית המשפט התייחס גם להשלכות רחבות יותר של תקופת הלידה, בייחוד לנוכח פערי השכר המגדריים. השופט ציין כי “קיים פער בין שכר של אשה לשכר של גבר בישראל… כאשר אחת הסיבות לכך הינה חופשת הלידה והמשמעות הכלכלית הנובעת מכך”, והסביר בהכרעתו כי החובה של החברה ושל בתי המשפט היא להתחשב בכך. לדבריו, לעתים על מערכת המשפט “לוותר על עיקרון חשוב כגון יעילות הדיון, על מנת לקדם עיקרון אחר, במקרה שלנו - השוויון המגדרי בחברה”. מדובר באמירה חריגה בנוף פסקי הדין בתחום התכנון והבנייה, המעידה על ראייה חברתית רחבה.