הירשמו
  1. ראשי
  2. משפט
רטיבות בדירה
צילום: פרטי

גינדי החזקות תפצה רוכשים של דירה מיד שנייה

בדירה, התגלו ליקויי רטיבות קשים שגרמו לה נזק, כולל קילופי צבע, רטיבות בארונות המטבח ונזקים לריצוף. גינדי החזקות טענה כי התביעה התיישנה, שכן הדירה נמסרה למוכרת ב-2009, וכי כל התיקונים שבוצעו בה לאחר מכן שוללים את אחריותה. המוכרת טענה כי חשפה בפני הרוכשים
את כל המידע שהיה לה בנוגע לדירה, ובפרט ציינה כי בוצעו תיקוני רטיבות משמעותיים ב-2012

עוזי גרסטמן | (1)
נושאים בכתבה ליקויי בנייה גינדי החזקות רכישת דירה


בית משפט השלום ברמלה דחה באחרונה את טענת ההתיישנות שהעלתה גינדי החזקות, וקבע כי עליה לפצות רוכשי דירה בפתח תקווה, בסכום כולל של 334,700 שקל, בגין ליקויי רטיבות וליקויים נוספים שהתגלו בדירה. פסק הדין, שניתן על ידי סגנית הנשיא השופטת אביגיל פריי, דן במחלוקת בין רוכשי הדירה לבין חברת הבנייה ומוכרת הדירה הקודמת, תוך שהוא מדגיש את אחריותה של חברת הבנייה לתיקון הליקויים.




המקרה החל כשרוכשי הדירה בפתח תקווה גילו לאחר כניסתם לנכס נזקי רטיבות חמורים, שכללו קילופי צבע על הקירות, רטיבות בארונות המטבח ונזקים במצע הריצוף. הדירה נרכשה ב-2015 ממוכרת פרטית, שהחזיקה בנכס מ-2008. המוכרת הצהירה במסגרת הסכם המכר כי כל הליקויים הקיימים בדירה תוקנו.



"ליקויי הבנייה לא מאפשרים מגורים נאותים"


לטענת הרוכשים, ליקויי הרטיבות נגרמו כתוצאה מכשלי בנייה של גינדי החזקות, שלא טיפלה ביסודיות בליקויים שנחשפו במהלך השנים. הם ציינו כי חברת הביטוח של הדירה פיצתה אותם באופן חלקי, אך הנזק לא טופל באופן מלא. "ליקויי הבנייה אינם מאפשרים מגורים נאותים בדירה וגרמו לעוגמת נפש קשה", הם טענו.


מנגד, גינדי החזקות טענה כי התביעה התיישנה, שכן הדירה נמסרה למוכרת ב-2009, וכי כל התיקונים שבוצעו בה לאחר מכן שוללים את אחריותה. עוד טענה החברה כי הרוכשים פעלו בחוסר תום לב בכך שלא תיקנו את הליקויים בעצמם.


המוכרת טענה כי חשפה בפני הרוכשים את כל המידע שידוע לה בנוגע למצב הדירה, ובפרט ציינה כי בוצעו תיקוני רטיבות משמעותיים ב-2012. לדבריה, האחריות לליקויים מוטלת על חברת הבנייה.



השופטת פריי בחנה לעומק את חוות הדעת המקצועיות שהוגשו מטעם הצדדים ואת העדויות שהובאו בפניה. עד מומחה שמונה על ידי בית המשפט קבע כי ליקויי הרטיבות נגרמו בשל כשלי איטום וכשלים מבניים אחרים, שהיו קיימים בנכס מאז בנייתו. "סימני הרטיבות הנצפים בדירת התובעים הינם פועל יוצא מתכולת רטיבות חריגה במצע הריצוף הדירתי", נכתב בחוות דעתו של המומחה.


השופטת התייחסה לטענת ההתיישנות של חברת הבנייה, וקבעה כי "מעשה התיקונים שבוצעו על ידי החברה בשנת 2015 משמש כהכרה מצדה באחריות לליקויים, ולכן מחדשת את מרוץ ההתיישנות". היא הדגישה כי התיקונים שבוצעו לא מייתרים את חובתה של החברה לספק מוצר ראוי ואיכותי. בנוסף, היא התייחסה להיבטים המשפטיים של חובת הגילוי מצד המוכרת. "המוכרת פעלה בתום לב כאשר גילתה לתובעים את כל הידוע לה בנוגע לליקויי הרטיבות. לא ניתן לייחס לה אחריות לליקויים שנגרמו על ידי חברת הבנייה", ציינה.

קיראו עוד ב"משפט"


"האחריות לליקויי הרטיבות נובעת ממחדלי החברה"



בסיום הדיון, השופטת דחתה את טענת ההתיישנות של גינדי החזקות, וחייבה אותה לפצות את הרוכשים בסכום כולל של 244,872 שקל עבור עלויות תיקון הליקויים, 20 אלף שקל בגין עוגמת נפש, 3,600 שקל עבור הפסד ימי עבודה, והוצאות נוספות בסכום כולל של 35,050 שקל. סכום הפיצוי הסופי, כולל מע"מ ותוספות, הגיע ל-334,700 שקל.


בנוסף, השופטת פריי ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "הנתבעת כשלה במילוי חובתה הבסיסית לספק מוצר נטול ליקויים. האחריות לליקויי הרטיבות נובעת ישירות ממחדליה". בהקשר למוכרת, היא כתבה כי, "עדותה של המוכרת היתה מהימנה ומשקפת את תום ליבה. היא גילתה לתובעים את כל הידוע לה בזמן אמת".




השופטת הדגישה את חשיבות האחריות של חברות בנייה, והוסיפה כי, "על חברות בנייה להבין כי חובתן לא מסתיימת עם מסירת הנכס, אלא כוללת אחריות מתמשכת לתיקון ליקויים שנובעים מכשלי בנייה". לגבי טענת ההתיישנות, היא קבעה כי, "הנתבעת הכירה בליקויים כאשר בחרה לבצע תיקונים, ולכן לא ניתן לטעון להתיישנות".




פסק הדין מהווה תזכורת לחשיבות ביצוע בדיקות מקיפות בנכסים לפני רכישתם ולהקפדה על תיקון יסודי של ליקויים על ידי חברות הבנייה. הוא מבהיר כי תיקונים שבוצעו על ידי חברות בנייה עשויים לחדש את מרוץ ההתיישנות ולהוות הכרה באחריות לליקויים. בנוסף, הוא מדגיש את הצורך בשיתוף פעולה בין כל הצדדים המעורבים בעסקות נדל"ן, תוך שמירה על שקיפות ותום לב.


תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    שמעון מבת ים 01/02/2025 08:28
    הגב לתגובה זו
    פסד חשוב להבנת הגדרת מוצר.לפי החוק ולפי פסד הדין תיקון מוצר הוא למעשה יצירת מוצר חדש.
מס שבח
צילום: Freepik

המסמכים הישנים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי

מחלוקת על מועד רכישת זכויות חכירה בנכס ותיק בתל אביב הובילה לעימות בין האלמנה והיורשת של המוכר לרשות המסים. ועדת הערר קבעה כי אין די בזיכרונות מאוחרים ובשחזורים בדיעבד, וכי מסמכים ודיווחים בזמן אמת הם אלה שמכריעים בשאלת הזכאות לשיעור מס מופחת

עוזי גרסטמן |
נושאים בכתבה מס שבח רשות המסים מיסוי מקרקעין

כמעט שישה עשורים לאחר שנחתמו ההסכמים הראשונים ביחס למגרש קטן ברחוב הפלך בתל אביב, מצאה את עצמה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין נדרשת לשאלה שמעסיקה לא מעט בעלי נכסים ותיקים ויורשיהם: מתי בעצם נרכש הנכס. השאלה הזו, שנראית לעתים טכנית בלבד, עשויה להיות שוות ערך לעשרות ולעתים למאות אלפי שקלים במס שבח, בעקבות ההבחנה שעושה החוק בין נכסים שנרכשו לפני 31 במרץ 1961 לבין כאלה שנרכשו לאחר מכן. במקרה שנדון, הפער הכספי הגיע לכ-90 אלף שקל, אך ההשלכות העקרוניות רחבות הרבה יותר.

ההליך עסק בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 7087 חלקה 86, נכס תעשייתי ותיק ביפו, שנמכר ב-2018 על ידי יצחק אברט ז"ל. לאחר המכירה, התגלעה מחלוקת בין המוכר - ולאחר פטירתו, אלמנתו והיורשת שלו יפה אברט - לבין מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, סביב השאלה האם המכירה זכאית לשיעור מס שבח מופחת, המכונה "שיעור מס היסטורי". הזכאות לשיעור שכזה מותנית בכך שיום הרכישה של הזכות במקרקעין היה עד ה-31 למרץ 1961.

לטענת העוררת, שורשי הזכויות בנכס נעוצים עוד בראשית 1961. היא הסתמכה על כך שבבסיס חוזה החכירה שנחתם עם עיריית תל אביב ב-1964 עמד הסכם מוקדם יותר, מ-29 בינואר 1961, שאושר בידי משרד הפנים. לשיטתה, די בכך כדי לראות את יום הרכישה כיום המוקדם, ולהחיל את שיעור המס ההיסטורי. מנגד, רשות המסים טענה כי יצחק אברט נכנס לתמונה רק ב-1970, כשרכש זכויות מאחד השותפים האחרים, ולכן הוא לא עומד בתנאי החוק.

ועדת הערר, בראשות השופט הרי קירש ולצדו רו"ח מיכה לזר ועו"ד דן מרגליות, נדרשה לפרק לגורמים מסכת מסועפת של מסמכים, חלקם בני יותר מ-60 שנה. כבר בראשית פסק הדין הבהיר השופט קירש כי ההכרעה תישען על "הרשום במסמכים (הרבים) שהוגשו", וכי גם אם יינתן משקל כלשהו לעדות המאוחרת של העוררת, אין בה כדי לשנות את התמונה העולה מן הראיות הכתובות.

בהסכם החכירה הראשון אין אזכור לאברט

המסמך הראשון שנבחן היה הסכם פיתוח מ-28 בינואר 1961, שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו לבין אדם בשם נסים בכר. ההסכם התיר לבכר לתפוס חזקה זמנית במגרש לצורך הקמת מבנה תעשייתי, וקבע כי אם הוא יעמוד בתנאים, תיערך עמו בהמשך חכירה. אישור משרד הפנים להסכם ניתן במרץ 1961. אלא שכבר כאן קבעה הוועדה ממצא ברור: להסכם היו שני צדדים בלבד - העירייה ובכר, ואין בו שום אזכור ליצחק אברט או לשותפים האחרים שטענו לזכויות מוקדמות. "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד - העירייה ונסים בכר", נכתב בפסק הדין.

להמשך הכתבה לחץ כאן
צוואה
צילום: canva

האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה

אשה תבעה בדרישה להכיר בזכויותיה במחצית מדירה ומגרש בתל אביב שירש אחיה למחצה מהורי אמו. אלא שבית המשפט לענייני משפחה קבע כי עילת תביעה לא היתה ברורה, מחק אותה וחייב את התובעת ב-100 אלף שקל הוצאות משפט: "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין"

עוזי גרסטמן |
נושאים בכתבה צוואה ירושה דיני ירושה ועיזבון

זה התחיל בסיפור משפחתי ישן, כזה שנפרש על פני עשרות שנים, עם יחסי קרבה מורכבים, ירושה אחת גדולה והרבה תחושות לא פתורות. אשה, אחות למחצה מצד האב, פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב וביקשה שיכירו בכך שמחצית מנכסי מקרקעין יקרי ערך - דירה בתל אביב ומגרש בשדה דב - שייכים לה. הנכסים, כך לא היתה מחלוקת, רשומים כולם על שם אחיה למחצה, שירש אותם מהורי אמו. אלא שבית המשפט, בפסק דין חריף וחריג בנימוקיו, קבע כי התביעה כולה לוקה בכשל יסודי: העילה המשפטית שעליה היא נסמכת אינה ברורה כלל. התוצאה היתה מחיקת התביעה וחיוב התובעת בהוצאות משפט בסכום של 100 אלף שקל.

פסק הדין, שניתן על ידי סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, השופט יהורם שקד, אינו עוסק רק במחלוקת רכושית בין אחים למחצה. הוא מתעכב באריכות על האופן שבו נוסחה התביעה, על הבלבול בין טענות עובדתיות ומשפטיות, ועל הקושי - כמעט חוסר האפשרות - של בית המשפט להכריע בסכסוך כשגם לאחר שמיעת כל העדים והסיכומים, לא ניתן להבין מהי בדיוק עילת התביעה.

הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת. התובעת היא אחותו למחצה של הנתבע מצד האב. בילדותה היא אומצה על ידי אמו של הנתבע, לאחר שזו נישאה לאביהם המשותף. הנתבע, מצדו, ירש מסבו וסבתו מצד אמו דירת מגורים בתל אביב וכן זכויות במגרש בשדה דב. הסב נפטר ב-1988 והסבתא ב-1994. אביהם של שני האחים התגורר בדירה עד פטירתו ב-2017. הזכויות בנכסים נרשמו לאורך כל השנים על שם הנתבע בלבד. אלא שהתובעת טענה כי חרף הרישום, בינה לבין אחיה התקיימה הבנה אחרת. בכתב התביעה המקורי נטען כי בין השניים נכרת "הסכם שותפות ונאמנות", שלפיו מחצית מהזכויות בנכסים שייכות לה, והנתבע מחזיק בהן בנאמנות עבורה. על בסיס זה היא עתרה לסעד הצהרתי שיקבע כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה ובמגרש.

"מעשה שהושלם"

כבר בשלב מוקדם של ההליך התברר לבית המשפט כי כתב התביעה מעורר קשיים. בדיון קדם משפט ביקש השופט להבין מהי עילת התביעה, ובא כוח התובעת השיב כי מדובר בנאמנות, שותפות ויחסים מסחריים משותפים. בהמשך אותו דיון אף הודה עורך דינה של התובעת כי "הראיות שקיבלתי לפני יומיים שינו לי את התמונה העובדתית", וביקש זמן לשקול מחדש את עמדתו. לבסוף הוגש כתב תביעה מתוקן, שבו שונתה התשתית המשפטית של התביעה באופן מהותי. בכתב התביעה המתוקן כבר לא דובר על שותפות ונאמנות בלבד. הפעם נטען כי הנתבע העניק לתובעת את מחצית הזכויות בנכסים כמתנה שהושלמה. "עסקינן בהענקה שבוצעה באופן מוצהר, מחייב סופי ומוחלט", נכתב, תוך הדגשה כי הצדדים שינו את התנהלותם לאורך עשרות שנים בהסתמך על אותה הענקה. בהמשך אף נטען במפורש כי מדובר ב"מעשה שהושלם".

אלא שכאן בדיוק החל להיווצר הסדק המרכזי בתביעה. הנתבע, בכתב ההגנה, הכחיש מכל וכל את קיומו של כל הסכם, הבטחה או הענקה. לדבריו, לא היתה שום מתנה, לא בכתב ולא בעל פה, וממילא לא בוצע שום רישום כנדרש בדין. לטענתו, מדובר בתביעת סרק נטולת עילה, שהוגשה לאחר שנים רבות של לחצים משפחתיים. במהלך ההוכחות והסיכומים העמיק הקושי. השופט שקד תיאר בפסק הדין חילופי דברים ארוכים שניהל עם בא כוחה של התובעת, בניסיון להבין האם הטענה היא לגבי מתנה שהושלמה, או שלהתחייבות לתת מתנה. "זה לא ניואנסים, זה העיקר", אמר השופט באחד הרגעים, ואף הוסיף כי, "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין".

להמשך הכתבה לחץ כאן