רטיבות בדירה
צילום: פרטי

גינדי החזקות תפצה רוכשים של דירה מיד שנייה

בדירה, התגלו ליקויי רטיבות קשים שגרמו לה נזק, כולל קילופי צבע, רטיבות בארונות המטבח ונזקים לריצוף. גינדי החזקות טענה כי התביעה התיישנה, שכן הדירה נמסרה למוכרת ב-2009, וכי כל התיקונים שבוצעו בה לאחר מכן שוללים את אחריותה. המוכרת טענה כי חשפה בפני הרוכשים
את כל המידע שהיה לה בנוגע לדירה, ובפרט ציינה כי בוצעו תיקוני רטיבות משמעותיים ב-2012

עוזי גרסטמן | (1)


בית משפט השלום ברמלה דחה באחרונה את טענת ההתיישנות שהעלתה גינדי החזקות, וקבע כי עליה לפצות רוכשי דירה בפתח תקווה, בסכום כולל של 334,700 שקל, בגין ליקויי רטיבות וליקויים נוספים שהתגלו בדירה. פסק הדין, שניתן על ידי סגנית הנשיא השופטת אביגיל פריי, דן במחלוקת בין רוכשי הדירה לבין חברת הבנייה ומוכרת הדירה הקודמת, תוך שהוא מדגיש את אחריותה של חברת הבנייה לתיקון הליקויים.




המקרה החל כשרוכשי הדירה בפתח תקווה גילו לאחר כניסתם לנכס נזקי רטיבות חמורים, שכללו קילופי צבע על הקירות, רטיבות בארונות המטבח ונזקים במצע הריצוף. הדירה נרכשה ב-2015 ממוכרת פרטית, שהחזיקה בנכס מ-2008. המוכרת הצהירה במסגרת הסכם המכר כי כל הליקויים הקיימים בדירה תוקנו.



"ליקויי הבנייה לא מאפשרים מגורים נאותים"


לטענת הרוכשים, ליקויי הרטיבות נגרמו כתוצאה מכשלי בנייה של גינדי החזקות, שלא טיפלה ביסודיות בליקויים שנחשפו במהלך השנים. הם ציינו כי חברת הביטוח של הדירה פיצתה אותם באופן חלקי, אך הנזק לא טופל באופן מלא. "ליקויי הבנייה אינם מאפשרים מגורים נאותים בדירה וגרמו לעוגמת נפש קשה", הם טענו.


מנגד, גינדי החזקות טענה כי התביעה התיישנה, שכן הדירה נמסרה למוכרת ב-2009, וכי כל התיקונים שבוצעו בה לאחר מכן שוללים את אחריותה. עוד טענה החברה כי הרוכשים פעלו בחוסר תום לב בכך שלא תיקנו את הליקויים בעצמם.


המוכרת טענה כי חשפה בפני הרוכשים את כל המידע שידוע לה בנוגע למצב הדירה, ובפרט ציינה כי בוצעו תיקוני רטיבות משמעותיים ב-2012. לדבריה, האחריות לליקויים מוטלת על חברת הבנייה.



משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

השופטת פריי בחנה לעומק את חוות הדעת המקצועיות שהוגשו מטעם הצדדים ואת העדויות שהובאו בפניה. עד מומחה שמונה על ידי בית המשפט קבע כי ליקויי הרטיבות נגרמו בשל כשלי איטום וכשלים מבניים אחרים, שהיו קיימים בנכס מאז בנייתו. "סימני הרטיבות הנצפים בדירת התובעים הינם פועל יוצא מתכולת רטיבות חריגה במצע הריצוף הדירתי", נכתב בחוות דעתו של המומחה.


השופטת התייחסה לטענת ההתיישנות של חברת הבנייה, וקבעה כי "מעשה התיקונים שבוצעו על ידי החברה בשנת 2015 משמש כהכרה מצדה באחריות לליקויים, ולכן מחדשת את מרוץ ההתיישנות". היא הדגישה כי התיקונים שבוצעו לא מייתרים את חובתה של החברה לספק מוצר ראוי ואיכותי. בנוסף, היא התייחסה להיבטים המשפטיים של חובת הגילוי מצד המוכרת. "המוכרת פעלה בתום לב כאשר גילתה לתובעים את כל הידוע לה בנוגע לליקויי הרטיבות. לא ניתן לייחס לה אחריות לליקויים שנגרמו על ידי חברת הבנייה", ציינה.

קיראו עוד ב"משפט"


"האחריות לליקויי הרטיבות נובעת ממחדלי החברה"



בסיום הדיון, השופטת דחתה את טענת ההתיישנות של גינדי החזקות, וחייבה אותה לפצות את הרוכשים בסכום כולל של 244,872 שקל עבור עלויות תיקון הליקויים, 20 אלף שקל בגין עוגמת נפש, 3,600 שקל עבור הפסד ימי עבודה, והוצאות נוספות בסכום כולל של 35,050 שקל. סכום הפיצוי הסופי, כולל מע"מ ותוספות, הגיע ל-334,700 שקל.


בנוסף, השופטת פריי ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "הנתבעת כשלה במילוי חובתה הבסיסית לספק מוצר נטול ליקויים. האחריות לליקויי הרטיבות נובעת ישירות ממחדליה". בהקשר למוכרת, היא כתבה כי, "עדותה של המוכרת היתה מהימנה ומשקפת את תום ליבה. היא גילתה לתובעים את כל הידוע לה בזמן אמת".




השופטת הדגישה את חשיבות האחריות של חברות בנייה, והוסיפה כי, "על חברות בנייה להבין כי חובתן לא מסתיימת עם מסירת הנכס, אלא כוללת אחריות מתמשכת לתיקון ליקויים שנובעים מכשלי בנייה". לגבי טענת ההתיישנות, היא קבעה כי, "הנתבעת הכירה בליקויים כאשר בחרה לבצע תיקונים, ולכן לא ניתן לטעון להתיישנות".




פסק הדין מהווה תזכורת לחשיבות ביצוע בדיקות מקיפות בנכסים לפני רכישתם ולהקפדה על תיקון יסודי של ליקויים על ידי חברות הבנייה. הוא מבהיר כי תיקונים שבוצעו על ידי חברות בנייה עשויים לחדש את מרוץ ההתיישנות ולהוות הכרה באחריות לליקויים. בנוסף, הוא מדגיש את הצורך בשיתוף פעולה בין כל הצדדים המעורבים בעסקות נדל"ן, תוך שמירה על שקיפות ותום לב.


תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    שמעון מבת ים 01/02/2025 08:28
    הגב לתגובה זו
    פסד חשוב להבנת הגדרת מוצר.לפי החוק ולפי פסד הדין תיקון מוצר הוא למעשה יצירת מוצר חדש.
גירושים פרידה מריבה הסכם ממון
צילום: Istock

אחרי 23 שנה: הוכרע קרב ירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

איש עסקים עתיר נכסים שהעביר את מניותיו לילדיו מנישואיו הראשונים, המשיך לנהל את החברות גם לאחר שנישא בשנית. כשפרץ הסכסוך, תבעה אותו אשתו השנייה בדרישה למחצית מהפירות שנצברו במהלך נישואיהם, כולל רווחים ממגדל משרדים יוקרתי בהרצליה פיתוח. המאבק המשפטי לא הסתיים גם לאחר מותם של השניים, עד שבית המשפט המחוזי קבע: אף שהמניות הועברו לילדים - האשה זכאית למחציתן

עוזי גרסטמן |

כמעט רבע מאה חלפה מאז נפתח התיק הזה, שמאחוריו עומדת דרמה משפחתית נדירה בעוצמתה. מדובר בסיפור על עושר עצום, נישואים שניים, הבטחות שנשכחו ומאבק משפטי ששרד את החיים עצמם. בסופה של הדרך, פסק דין תקדימי קובע שאשה שנישאה לאיש עסקים שהעביר את מניותיו לילדיו, אך המשיך לנהל את עסקיו, זכאית למחצית מהפירות שהניבו במהלך חייהם המשותפים. הפרשה נראית כמעט כמו עלילה מסדרת טלוויזיה על מאבקי ירושה, אך היא התרחשה במציאות, ובית המשפט המחוזי שם לה באחרונה סוף, או לפחות נקודה-פסיק, שכן הילדים מהנישואים הראשונים כבר פנו בבקשת רשות ערעור לעליון.

איש העסקים, אחד מבעלי ההון הבולטים בזמנו, החזיק בחברות קבלנות ובתעשיית מוצרי מלט, לצד נדל"ן יקר ערך, כולל מגרש בהרצליה פיתוח שעליו נבנה מאוחר יותר מגדל משרדים מרשים הפונה אל כביש החוף. בשלב מסוים, מתוך רצון להעביר את עושרו הלאה, העביר האיש את מניותיו לילדיו מנישואיו הראשונים. אלא שמה שנראה כהעברה טכנית בלבד, התברר בדיעבד כפעולה שהשאירה אצלו את השליטה בפועל.

אף שהמניות לא נותרו רשומות על שמו, הוא המשיך לנהל את החברות כרגיל: לקבל החלטות, להרוויח, ולמעשה להמשיך להחזיק בכוח הכלכלי. לאחר זמן קצר, הכיר איש העסקים את מי שתהיה אשתו השנייה, והשניים נישאו ב-1975. לשניהם היו ילדים מנישואים קודמים, אך לא נולדו להם ילדים משותפים. בית המשפט מתאר כיצד האשה נכנסה לנישואים "ללא כל רכוש", ואילו הבעל כבר היה "בעל הון, שליטה והשפעה כלכלית ניכרת". השניים חתמו על שני הסכמי ממון, אך אלה, ציין בית המשפט בהכרעתו, "לא קיבלו תוקף משפטי, ולפיכך אין להם נפקות מחייבת".

העברת המניות לילדים נעשתה למראית עין

שנים אחדות לאחר הנישואים, התגלעו בין בני הזוג מתחים שנהפכו למאבק משפטי מר. האשה, שראתה כיצד בעלה ממשיך לצבור רווחים ולהרחיב את עסקיו, טענה כי מגיעים לה חלק מהפירות שהניבו יחד במהלך חייהם המשותפים. לדבריה, עצם העובדה שהמניות הועברו לילדים לפני הנישואים אינה שוללת את זכותה, משום שהבעל המשיך לנהל את החברות ולקבל את הכספים לידיו. היא הגישה תביעה רכושית ובה ביקשה לקבוע כי העברת המניות לילדים נעשתה למראית עין בלבד. "הוא המשיך לנהל את כל עסקיו כבעבר, כאילו לא נעשתה כל העברה", טענה.

בית המשפט לענייני משפחה, בפסק הדין הראשון, דחה את תביעתה. נקבע אז כי לא ניתן לשלול את ההעברה שנעשתה עוד לפני נישואיהם, ולכן היא לא זכאית לחלק מהמניות שהועברו לילדים. ואולם האשה לא ויתרה. זמן קצר לאחר מכן, הגישה ערעור - הפעם בגישה מתונה יותר. היא ויתרה על הדרישה למחצית מהרכוש שהועבר לפני הנישואים, וביקשה להכיר בזכאותה רק "למה שהניבו יחד במהלך חייהם המשותפים" - כולל הרווחים ממגדל המשרדים היוקרתי שנבנה בהרצליה פיתוח בזמן נישואיהם.

שדה חיטה
צילום: pixbay

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי

עוזי גרסטמן |

בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.