בקיץ של שנת 1987, הוזמן ז'אן-מישל אאולה, איש עסקים אמיד, להתארח בתכנית הטלוויזיה של ברנרד טאפי. במסיבה שארגנה ההפקה לאחר הצילומים, שאל את טאפי עיתונאי מהעיתון "פרוגרס" היוצא בליון, האם הוא יודע מי יכול להציל את אולימפיק ליון, שהייתה אז קבוצת תחתית בליגה השנייה. כעבור כמה ימים כבר התנוססה בעיתון הכותרת: "אאולה הוא נשיא אולימפיק ליון". ב-15 ליוני זה כבר נעשה רשמי ? הדירקטוריון של ליון אישר בפה אחד את מינויו של אאולה.

אאולה, שעשה את מירב הונו מחברה שייצרה תוכנות עזר לעסקים, הוא איש בעל חזון בכל רמ"ח איבריו. מיד עם היכנסו לתפקיד, הבטיח לא רק שיעלה את הקבוצה לליגה הבכירה, אלא שיגיע לאירופה תוך 4 שנים. הוא הקדים את זמנו בכך שדיבר על תכניות עסקיות ועל שיווק. אבל גישתו לכדורגל כסוג של ביזנס זיכתה אותו בלא מעט מבקרים, שטענו כי הוא שכח שמדובר רק בספורט.

למקטרגים אולי הייתה נקודה, אמנם אאולה קיים את הבטחתו. תוך שנתיים ליון העפילה לליגה הראשונה, ושנתיים נוספות עברו עד שליון הגיעה לגביע אופ"א. כעבור 10 שנים, אאולה הפך את ליון למעצמה בקנה מידה עולמי שזוכה במספר שיא של אליפויות רצופות ומגיעה באופן קבוע לשלבי הנוקאאוט של ליגת האלופות. המבקרים הפכו להיות כמו אותם בריונים בבית הספר, עליהם אמא הייתה אומרת שהם מקללים רק מתוך קנאה.

ההתחלה הייתה דווקא די פשוטה. אאולה הזרים כספים כדי לחסל את חובות המועדון, וארגן מחדש את המבנה הניהולי כדי שיתאים למציאות הכלכלית. משם הדרך להתבססות בקדמת הכדורגל הצרפתי, שעדיין היה שקוע בהרגלים ישנים, הייתה אמורה להיות קצרה. אבל אאולה לא נחפז לטוס על הכביש המהיר בדרך להצלחה, ובחר להיות סבלני ולתת למועדונים אחרים ליפול בדרך.

אלא שזה לא קרה, ומסיבה מאוד פשוטה. בניגוד לשאר הליגות האירופאיות, בליגה הצרפתית קיים רגולטור מטעם המדינה, שתפקידו לבחון בשבע עיניים את מעשיהן של קבוצות הכדורגל בשתי הליגות הבכירות. בזכות הרגולטור, הקבוצות הצרפתיות נהנות מיציבות כלכלית ולעתים רחוקות בלבד מסתבכות בחובות.

סבלנותו של אאולה פקעה לקראת סוף המילניום. ב-1999 הוא החליט, בצעד נוסף המראה על חשיבה עסקית, לפתוח חברת אחזקות בשם OL Groupe, ששלטה באולימפיק ליון וחברות הבת שלה. הכסף הגדול התחיל לזרום ובעונת 2000/2001 ליון שברה את שיא ההעברות בצרפת כשהביאה את סוני אנדרסון מברצלונה תמורת 19 מיליון יורו. האליפות הראשונה הגיעה בעונה הבאה ואחריה עוד שש רצופות.

האופי האגרסיבי שאאולה ניכס לעצמו בולט בנוף של הכדורגל הצרפתי, המבוסס על טיפוח כישרונות צרפתים ואפריקאים מגיל צעיר ומכירתם לקבוצות גדולות יותר באירופה. אאולה אמנם לא התנתק מהמסורת הזו, אבל בניגוד לקולגות שלו, הוא מעוניין לפרוץ את המחסום הכלכלי ולהפוך למועדון שמושך אליו כישרונות שגדלו באנגליה וספרד ולא רק ההיפך.

קפיצת המדרגה האחרונה שנותרה לאאולה נעוצה בהפיכתה של ליון לאימפריה אירופית בקנה מידה של היריבה שלה הערב בחצי גמר ליגת האלופות, באיירן מינכן. אבל פה קבור הכלב. אותו רגולטור שמגן על הקבוצות הצרפתיות מפני פשיטת רגל, הוא זה שגם מציב מחסומים בכל פעם שהן מכניסות את היד לכיס בניסיון למשוך שמות גדולים.

אם לא די בכך שהליגה הצרפתית לא אטרקטיבית כמו זו האנגלית או אפילו הגרמנית, העובדה שהשחקנים שמשחקים בצרפת משלמים מס אסטרונומי על משכורתיהם תקועה כמו עצם בגרום לאאולה וחבריו. על אף שליון מתדפקת על סף רשימת 10 המועדונים העשירים בעולם, היא עדיין לא יכולה להתחרות עם מועדונים כברצלונה או מנצ'סטר יונייטד.

כדי להתמודד עם הבעיה, ניהל אאולה מלחמת חורמה מול הממשלה הצרפתית, בכדי לאפשר לקבוצות הצרפתיות להפוך לנסחרות בבורסה. ב-2004 מאמציו נשאו פרי, ומניותיה של ליון הוצעו למכירה במחיר של 24 יורו למניה. זו הייתה הצלחה כבירה, ליון הרוויחה כ-100 מיליון יורו בחודשים הראשונים והחלה לתכנן אצטדיון חדש שיכיל 60,000 מקומות.

ליון עדיין נאלצת להסתמך על מכירה של כוכבים, כמו קארים בנזמה שנמכר לריאל מדריד הקיץ ב-35 מיליון יורו. אבל שאפתנותו של אאולה, שהבטיח לא מזמן כי יישאר בסטאד דה ז'רלאן לפחות עד 2020, תשמור על המועדון מחבל הרון בקו עלייה. עם האצטדיון החדש שאמור להיפתח ב-2013, אחד מהמבנים הניהוליים הטובים באירופה ונשיא שעובד ללא לאות, ליון מתקרבת בצעדי ענק להיכנס למועדון היוקרתי של מועדוני הפאר האירופיים האמיתיים. יכול להיות שאין צעד ענק יותר מאשר ניצחון במפגש הכפול מול באיירן.

ושימותו הקנאים.