עיריית נס ציונה תשיב עשרות מיליוני שקלים שנגבו שלא כדין
פסק דין חשוב של השופטת מיכל נד"ב קבע כי עיריית נס ציונה פעלה בחוסר תום לב כשחזרה בה מהודעת החדילה שמסרה בעבר, והחלה שוב לחייב את תושבי העיר בארנונה עבור שטחים משותפים בבניינים משותפים. העירייה חויבה להשיב לציבור יותר מ-56 מיליון שקל בצירוף ריבית והצמדה,
לאחר שנקבע כי אין לה זכות להסתמך על טענת "הגנת התקציב" וכי היא פעלה בניגוד לחוק ולפסיקות קודמות
ב-2017 קיבלו בעלי דירות רבים בנס ציונה הודעות מפתיעות מהעירייה: החל מהחודש הבא, כך נמסר להם, יידרשו לשלם ארנונה גם עבור חלקם היחסי בשטחים המשותפים של הבניין - חדרי מדרגות, לובי, מקלטים וחניות משותפות. החיוב הזה לא היה חדש לחלוטין, אך הוא חזר לחייהם של התושבים אחרי שנים שבהן העירייה חדלה מלגבות אותו, ואף הצהירה בבית המשפט כי תחדל מכך לצמיתות. שבע שנים אחר כך, פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד סוגר את המעגל הזה, וקובע נחרצות: העירייה לא היתה רשאית לשוב ולגבות את הארנונה הזו, ועליה להשיב לתושבים את כל הכספים שנגבו שלא כדין.
פסק הדין, שניתן בידי השופטת הבכירה מיכל נד"ב, עסק בתובענה ייצוגית שהגישו אריה רבי, שני רבי רייצפלד ואייל יוסף נגד עיריית נס ציונה. מדובר בחמש תביעות ייצוגיות מאוחדות, שהוגשו בזו אחר זו מאפריל 2017, וכל אחת מהן התייחסה לתקופה אחרת של גבייה. כולן נסבו סביב אותה סוגיה: חזרת העירייה לגבייה שממנה חדלה בעבר, בניגוד להודעת החדילה שמסרה במסגרת תביעה ייצוגית קודמת מ-2011.
הרקע לתיק הזה מתחיל עוד ב-2011, אז הגישה רחל חדד תובענה ייצוגית נגד העירייה בגין גביית ארנונה עבור שטחים משותפים בבנייני מגורים, בניגוד לדיני ההקפאה. בעקבות ההליך ההוא הודיעה העירייה לבית המשפט כי היא חדלה מלגבות את הארנונה הזו, וההודעה אושרה בפסק דין חלוט של בית המשפט העליון. אלא שבחלוף כמה שנים, ב-2016, ביקשה העירייה מהשרים לאשר לה חריג, כלומר לאפשר לה לשוב ולחייב את בעלי הדירות באותם שטחים. השרים דחו את בקשתה במפורש בדצמבר אותה שנה. למרות זאת, במרץ 2017 שבה העירייה וגבתה את הארנונה האסורה.
"הנתבעת עשתה דין לעצמה"
השופטת נד"ב תיארה זאת כך: "הנתבעת עשתה דין לעצמה והחליטה להתחיל בגבייה שממנה חדלה, חרף העובדה שבקשתה לשרים נדחתה. מדובר בהתנהלות חסרת תום לב שאינה ראויה לרשות". היא הדגישה כי העירייה "מנועה מלחזור מהודעת החדילה", וכי מעשיה מהווים ניצול לרעה של מנגנון שנועד לאפשר לרשויות לתקן טעויות בתום לב - לא לחזור בהן כעבור שנים לפי נוחותן. ההליך כולו הגיע גם לבית המשפט העליון, שדחה בקיץ 2023 את בקשת רשות הערעור של העירייה. השופטת ענת ברון קבעה אז כי אין מקום לאפשר חזרה מהודעת חדילה שאושרה בפסק דין חלוט, והבהירה כי מדובר ב"חדילה קבועה שאינה מותנית". "אין זה המקרה ההולם שבו יתאפשר לרשות לחזור בה מהודעת החדילה," כתבה השופטת בפסק הדין מאז, ואף הוסיפה כי "במקרה דנן נעשה ניצול לרעה של מנגנון החדילה, וכזאת לא ניתן".
- 30 אלף שקל למ"ר: כך הפכה נס ציונה לעיר היקרה בשפלה
- נס ציונה: 2,350 י"חד יוקמו בשכונת מגורים חדשה בצפון העיר
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר שהדיון חזר לבית המשפט המחוזי, מונה מומחה מטעם בית המשפט כדי לחשב את היקף גביית היתר. המומחה בחן את ספרי העירייה, דו"חות הארנונה והנתונים הכספיים בין 2017 ל-2023, וקבע כי העירייה גבתה מהתושבים סכום עתק יותר מ-43 מיליון שקל כסכום קרן, ולכך יש להוסיף הצמדה וריבית בסכום כולל של יותר מ-56 מיליון שקל. השופטת קיבלה את מסקנותיו וקבעה כי מדובר בחישוב מדויק המשקף את ההשבה בפועל שעל העירייה להחזיר.
העירייה ניסתה להגן על עצמה בטענה כי החזר מלא יפגע בתקציבה וביכולתה לספק שירותים לתושבים, אך בית המשפט דחה את טענה זו מכל וכל. לפי עדותו של מנהל הארנונה בעירייה, אילן קדוש, התקציב "הגמיש" של העירייה הוא כ-100 מיליון שקל בלבד, אך הוא הודה שלא נערכה בדיקה מעמיקה, ולא הוצגו נתונים או חלופות לצמצום הפגיעה התקציבית. קדוש אף אישר כי העירייה מוגדרת כ"עירייה איתנה" לפי פקודת העיריות, וכי בקופתה כספים נזילים וניירות ערך בשווי עשרות מיליוני שקלים, לצד חובות של צדדים שלישיים בהיקף של כ-205 מיליון שקל.
השופטת נד"ב קבעה בהכרעתה כי, "עדות קדוש היא בבחינת טענות בעלמא ללא כל ביסוס." היא הוסיפה כי הימנעות העירייה מזימון הגזבר לעדות פועלת לחובתה, וציינה כי, "על מנת שתתקבל הגנת התקציב על הרשות להוכיח שחיובה בהשבה יפגע בתקציבה באורח משמעותי ושלא קיימות חלופות לצמצום הפגיעה, וכי לא די בטענות בעלמא".
- עו"ד אלדד כורש פורש ממשרד פישר - ויוצא לדרך עצמאית עם צוות עורכי דין
- רכב היוקרה נרשם על שם אחר כדי שלא יעוקל - איך הצליחו בכל זאת לעקל את הרכב?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
"התנהלות חזרת תום לב"
בית המשפט מתח ביקורת חריפה גם על התנהלות העירייה לאורך השנים. "נגד הנתבעת הוגשה תביעת חדד, היא הודיעה הודעת חדילה, ולאחר שנים ולאחר שהשרים דחו את בקשתה לשינוי צווי הארנונה - החליטה בכל זאת לחדש את הגבייה", כתבה השופטת. היא הוסיפה כי העירייה המשיכה לגבות את הארנונה גם לאחר שנדחתה בקשתה בערכאות, תוך נקיטת הליכי אכיפה וגבייה נגד תושבים שלא שילמו. "מדובר בהתנהלות חסרת תום לב תוך נטילת סיכון ההשבה," היא קבעה בהכרעת הדין.
לכן דחה בית המשפט גם את בקשת העירייה לפטור חלקי מהשבה או לפריסתה לעשר פעימות על פני עשור, וקבע כי עליה להשיב את כל הסכום במלואו ובבת אחת, בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות. השופטת הדגישה כי לרשויות מקומיות יש כבר הקלות בחוק תובענות ייצוגיות - הן רשאיות לחדול מגבייה ולהימנע מהשבה, וגם במקרה של תובענה מאושרת, ההשבה מוגבלת לשנתיים בלבד אחורנית. "אינני סבורה כי לנתבעת בענייננו מגיעה הגנה נוספת", היא כתבה.
בהמשך פסק הדין הורתה השופטת למומחה לעדכן את סכום ההשבה ליום מתן פסק הדין, וקבעה מנגנון מסודר להחזר הכספים: העירייה תודיע בתוך 45 יום כיצד בכוונתה להשיב את הכספים - בין אם בהחזר ישיר ובין אם באמצעות קיזוז מחשבונות הארנונה של תושבים קיימים. כל יתרה שתיוותר בקופת העירייה לאחר סיום ההשבה, תועבר לקרן הציבורית שהוקמה לפי חוק תובענות ייצוגיות.
מעבר להחזר לתושבים, פסק הדין גם מעניק גמול ושכר טרחה לתובעים המייצגים ולבאי כוחם. השופטת קבעה כי לנוכח היקף ההשבה והמאבק המשפטי הממושך, שהתנהל במשך כשמונה שנים וכלל הליכים בבית המשפט העליון, ישולמו לתובעים גמול ושכר טרחה בשיעור של 12% מהסכום הסופי, מהם 1% לתובעים עצמם ו-11% לבאי כוחם. עם זאת, היא ציינה כי מדובר ברשות ציבורית, ולכן נדרש איזון בין עידוד הליכים ייצוגיים ראויים לבין שמירה על כספי הציבור, בהתאם להלכות רייכרט, סופרגז ונחום.
בסיום פסק הדין סיכמה השופטת נד"ב וכתבה כי, "נוכח כל המפורט לעיל, התובענות הייצוגיות מתקבלות. אני מחייבת את הנתבעת להשיב לכל אחד מחברי הקבוצה את סכום גביית היתר בהתאם לחישובי המומחה... הנתבעת תישא גם בעלות הפרסום של פסק הדין בעיתונות המקומית והארצית". השלכות פסק הדין צפויות להיות רחבות. לא רק מאות או אלפי בעלי דירות בנס ציונה ייהנו מהשבה משמעותית, אלא גם רשויות אחרות ברחבי הארץ ייאלצו לבחון בזהירות כל ניסיון "לשוב ולגבות" חיובים ישנים שנפסלו בעבר.
למה בעצם העירייה התחילה שוב לגבות כסף על השטחים המשותפים אחרי שכבר הפסיקה בעבר?
העירייה טענה שהיא סברה שהחוק מאפשר לה לחזור ולגבות את הארנונה הזו, ושמדובר רק ב"הבהרה" של צווי הארנונה ולא בשינוי אמיתי. היא גם טענה שהפסיקה של בית המשפט העליון בעניין אחר, שנקרא "הלכת אי.בי.סי", יצרה מצב משפטי חדש שמצדיק את החזרה. אבל בית המשפט קבע שהטענה הזו לא נכונה, ושלא חל שינוי שמצדיק לגבות שוב את הכסף מהתושבים.
מה זו בכלל "הודעת חדילה" שעליה דיברו כל כך הרבה בפסק הדין?
זו הודעה שרשות מקומית יכולה להגיש לבית המשפט בתביעה ייצוגית, שבה היא מודיעה שהיא מפסיקה את הגבייה הלא חוקית ומתחייבת לא לגבות יותר בעתיד. כשבית המשפט מאשר את ההודעה, זה נחשב כמו התחייבות רשמית וציבורית. לכן כשעיריית נס ציונה חזרה בה מהודעת החדילה, היא בעצם הפרה את ההתחייבות הזאת, ובית המשפט ראה בכך פגיעה חמורה באמון הציבור.
אם העירייה טענה שפעלה בתום לב, למה בית המשפט אמר ההפך?
השופטת קבעה שהעירייה "עשתה דין לעצמה" ונהגה בחוסר תום לב, מפני שידעה בדיוק שהשרים דחו את בקשתה לגבות שוב את הכסף, ובכל זאת החליטה להחזיר את החיוב. בנוסף, היא המשיכה לגבות את הכספים האלה גם אחרי שבית המשפט אישר את התובענה הייצוגית, וגם אחרי שבית המשפט העליון דחה את הערעור שלה. זו לא התנהלות של רשות שמנסה לפעול לפי החוק, אלא של גוף שמנסה לעקוף אותו.
למה הסכום שהעירייה צריכה להחזיר גבוה כל כך?
מדובר בגבייה שנמשכה כמה שנים, ובכל פעם נגבו סכומים קטנים יחסית מכל בעל דירה. אבל כשחיברו את כל התקופות וכל הדירות ביחד, נוצר סכום ענק של יותר מ-56 מיליון שקל. לזה נוספו גם ריבית והצמדה, כפי שקובע החוק, כדי לשמור על הערך האמיתי של הכסף שנגבה מהתושבים.
איך העירייה תוכל בכלל להחזיר סכום כזה גדול?
בית המשפט דרש ממנה להודיע תוך 45 יום איך היא מתכוונת לעשות את זה - או בהעברה ישירה לתושבים, או באמצעות קיזוז מהחשבונות של הארנונה. כל יתרה שתישאר אחרי זה תועבר לקרן ציבורית לפי חוק תובענות ייצוגיות. העירייה ביקשה לפרוס את התשלומים לעשר שנים, אבל בית המשפט סירב.
למה בית המשפט לא קיבל את הטענה של העירייה שזה יפגע בשירותים שהיא נותנת לתושבים?
מפני שהעירייה לא הוכיחה את זה. מנהל הארנונה שלה לא ידע להגיד כמה בדיוק תיפגע העירייה, לא הציג מספרים, ולא הביא את הגזבר להעיד. השופטת קבעה שאין ראיות אמיתיות שמצביעות על פגיעה קשה, והוסיפה שאם לעירייה יש עשרות מיליוני שקלים נזילים וחובות שהיא יכולה לגבות - היא בהחלט יכולה לעמוד בהחזר.
מה יקבלו התובעים עצמם מההליך הייצוגי?
שלושת התובעים יקבלו גמול כספי בשיעור של 1% מסכום ההשבה הכולל, כלומר מאות אלפי שקלים כל אחד, ובאי הכוח שלהם יקבלו שכר טרחה בשיעור של 11%. הסכומים האלה נקבעו כדי להכיר בעבודה המשפטית הרבה שהושקעה בתיק ובסיכון שהם לקחו על עצמם כשהגישו את התביעה נגד העירייה.
למה בית המשפט בכלל נתן לעירייה הקלות מסוימות בהתחלה, כמו האפשרות לחדול במקום להשיב כסף?
החוק מעניק לרשויות המקומיות "פתח מילוט" כדי שלא יקרסו כלכלית אם גילו שטעו בגבייה. אם הן מפסיקות לגבות מיוזמתן, הן לא חייבות להחזיר את כל הכסף אחורה. אבל במקרה הזה העירייה כבר השתמשה באותו פתח, הודיעה על חדילה ואושרה לה הפסקת הגבייה. לכן לא היתה לה שום זכות להשתמש שוב באותו מנגנון כדי לחזור ולגבות.
האם התושבים צריכים לעשות משהו כדי לקבל את ההחזר?
לא. לפי פסק הדין, העירייה היא זו שצריכה לזהות את כל הנישומים ששילמו את הארנונה העודפת ולפנות אליהם - או להחזיר להם ישירות או לקזז מהחשבונות. בתוך 60 יום היא צריכה גם למסור רשימה מסודרת של כל מי שזכאי להחזר, כולל סכום ההשבה המדויק.
רכב היוקרה נרשם על שם אחר כדי שלא יעוקל - איך הצליחו בכל זאת לעקל את הרכב?
רשם ההוצאה לפועל בחיפה, ניר שפר, קבע בהחלטה תקדימית כי רכב יוקרה מסוג ב.מ.וו שנמצא בחזקתו של חייב מזונות יעוקל, אף שהוא רשום על שם של אדם אחר. הרשם קבע כי החייב עשה שימוש ברכב “כמנהג בעלים”, וכי הבעלים הרשום לא הצליח להוכיח שהרכב אינו של החייב. הבעלים
חויב גם בהוצאות משפט, והרכב יימסר למימוש חוב המזונות
הפרשה הבאה החלה כשהזוכה בתיק מזונות, אשה שבעלה לשעבר צבר חוב של כ-83 אלף שקל, ביקשה לעקל רכב מסוג ב.מ.וו שנמצא ברשותו של החייב. אף שהרכב היה רשום על שם אדם אחר, היא טענה כי החייב הוא המשתמש היחיד ברכב, וכי למעשה הוא עושה בו שימוש "כמנהג בעלים". הרשם ניר שפר מלשכת ההוצאה לפועל בחיפה נדרש להכריע אם הרכב שייך באמת לבעלים הרשום, או שמדובר בניסיון להסתיר רכוש מפני הנושים.
בתחילת ההליך טען הבעלים הרשום, אדם המנהל עסק משפחתי בתחום הביטחוני, כי הרכב הועבר לחייב רק לצורך מכירה. לדבריו, הוא ביקש מהחייב - חבר קרוב שלו ושל לאביו - "למצוא לי קונה, ותו לא". הוא סיפר כי החייב עוסק בתיווך כלי רכב, כי הרכב חונה ליד ביתו של החייב רק כדי שיוכל להציגו לקונים פוטנציאליים, וכי אין לו כל שימוש אחר בו. אלא שבמהלך הדיון התברר כי הגרסה הזו רחוקה מלהיות משכנעת. הרשם ציין בהחלטתו כי החייב עצמו הודה שהוא מקבל תשלום עבור "חלטורות" שונות, ובין היתר בעבור מציאת קונים לכלי רכב. החייב הוסיף כי הוא גם זה שמבצע עבור הבעלים מבחני רישוי (טסטים) לכל כלי הרכב שברשותו, ובמקרה הזה אף ערך את הטסט לרכב הב.מ.וו. “אני האיש של הטסטים”, אמר בחקירתו, “אני לוקח 100 שקלים עלות טסט, משלם והם מחזירים לי במזומן”.
בהחלטתו ציין הרשם כי לפי סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, מיטלטלין שעוקלו כשהם בחזקתו של החייב נחשבים רכושו, כל עוד לא הוכח אחרת. כלומר כשנכס נמצא בידי חייב, הנטל להוכיח שהוא לא שייך לו מוטל על מי שטוען לבעלות. “מקום בו הרכב עוקל נוכח הטענה כי החייב עושה בו שימוש כמנהג בעלים, אין ברישום כשלעצמו בכדי לקבוע כי מדובר ברכבו של צד ג'”, כתב הרשם בהחלטתו, “וככל וייקבע כי הרכב נמצא בחזקתו או בחצריו של החייב, יהיה על צד ג' ו/או החייב להוכיח מהות הזכות ברכב להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל”.
סתירות בגרסאות של הבעלים הרשום
דו"ח חקירה כלכלית שהוגש לתיק אישש את טענות הזוכה: החוקר הפרטי גילה כי הרכב חונה בקביעות ליד ביתו של החייב וכי הוא זה שנוהג בו. גם בחקירות שנערכו לשני הצדדים, עלו סתירות בגרסאותיהם. הבעלים הרשום, שטען בתחילה כי לרכב אין טסט בתוקף, ונאלץ להודות בהמשך כי דווקא יש לו טסט תקף עד סוף נובמבר 2025. הרשם העיר על כך כי, “מצופה היה שאדם במעמדו, המעסיק 220 עובדים ומחזיק בצי רכבים, יבדוק היטב את העובדות טרם מתן תצהיר”.
- קנה חלק מדירה כדי לעזור לבעלת הדירה שנקלעה לחובות - וקיבל תביעה
- הלוואה של מכר כמעט הובילה לעיקול הבית של זוג
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
עוד קבע הרשם כי טענותיו של הבעלים הרשום, שלפיהן הרכב נמסר רק לצורך מכירה, אינן מתיישבות עם התנהלותו. לדבריו, אדם כזה היה אמור לשמור תיעוד או אסמכתאות על העסקות שבוצעו ועל הכספים ששולמו, אך היא לא הוצגה ולו ראיה אחת לכך. “מעבר לכך שכאיש עסקים במעמדו ניתן היה לצפות כי צד ג' יהיה מסודר יותר ויידע לתמוך טענותיו באסמכתאות, טענת צד ג' לפיה לפעמים הוא משלם לחייב עבור הדלק מלמדת, לכל הפחות, כי צד ג' מודע לשימוש בו עושה החייב ברכב וסבור כי אינו נדרש לשאת בהוצאות”, נכתב בהחלטה.
כלל סירבה - נהג משאית יקבל בכל זאת 190 אלף שקל
הנהג, שנפצע בעת ירידה מהרכב, ניהל מאבק משפטי ממושך מול חברת הביטוח, שטענה כי אינו זכאי לפיצוי וכי המקרה כלל אינו תאונת דרכים. בית משפט השלום ברמלה חשב אחרת, קבע כי גרסת הנהג אמינה ומגובה בראיות, והעניק לו נכות רפואית תפקודית של 10%. פסק הדין מותח ביקורת
חריפה על התנהלות כלל ומדגיש שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהפציעה נגרמה לאיש עקב שימוש רגיל במשאית
בשעות אחר הצהריים של אחד הימים בתחילת ספטמבר 2020, לאחר יום עבודה ארוך, עצר נהג משאית את הרכב סמוך לביתו. הוא כבר הכיר היטב את שגרת סיום הנהיגה, את כיבוי המנוע, את פתיחת הדלת ואת הירידה במדרגות הגבוהות של תא הנהג. ואולם הפעם, בתוך שבריר שנייה, מעידה פשוטה נהפכה לפציעה לא קלה ולמאבק משפטי של שנים. כפי שתיאר זאת האיש בעדותו, "תוך כדי ירידתי מהמדרגות של המשאית מעדתי על המדרגות ונפלתי על הרצפה" - גרסה שחזרה שוב ושוב בכל אחד מהמסמכים, עוד לפני שהוא חשב לפנות לערכאות.
התוצאה היתה שבר בקרסול שמאל, אשפוז וניתוח שכללו קיבוע באמצעות פלטות וברגים, חודשים ארוכים של שיקום, כאבים, צליעה ומגבלות שהפכו את עבודתו הפיזית מאתגרת בהרבה. אלא שבעוד שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לו גמלאות ונכות זמנית וקבועה, חברת הביטוח כלל, שביטחה את המשאית בביטוח חובה, סירבה לראות במקרה תאונת דרכים, וטענה כי הנהג הוא לא זכאי לפיצוי כלל. המאבק הגיע לפתחו של בית משפט השלום ברמלה בפני השופטת קרן אביסרור, שפסק דינה הקיף ועבר ביסודיות על כל שלב ושלב בתיק. כבר בתחילת פסק הדין היא הבהירה כי המחלוקת בין הצדדים מקיפה הן את שאלת האחריות והן את שיעור הנזק, אך בסופו של דבר היא דחתה לחלוטין את עמדת חברת הביטוח.
הנתבעת טענה כי מדובר ב"עדות יחידה של בעל דין" וכי התובע לא זימן עדים נוספים, אף שהיו אנשים שהגיעו למקום לאחר הנפילה. אלא שבית המשפט קבע כי התובע כלל לא טען שהיו עדים לנפילה עצמה, וכי העובדה שאנשים הוזעקו בדיעבד אינה רלוונטית לשאלת עצם התרחשות התאונה. יתרה מכך, השופטת מדגישה כי גרסתו של התובע נמסרה באופן עקבי - במסמכי בית החולים ביום התאונה ("אובחן שבר... בקרסול שמאל שנגרם כשנפל ממשאית"), במסמכי הביטוח הלאומי ("תוך כדי ירידה ממדרגות המשאית עמדתי על המדרגות ונפלתי") ובעדותו בבית המשפט. חוות דעת המומחה האורתופדי מטעם בית המשפט, ד"ר אופנהיים, אף היא סייעה בהכרעה, שכן טיב הפגיעה - שבר בימלאולרי בקרסול, תואם לחלוטין נפילה ממשאית. השופטת כתבה בפסק הדין שפורסם כי, "גרסה זו של התובע ביחס לנסיבות קרות התאונה הוכחה ולא נסתרה", ומוסיפה כי גם סרטוני המעקב שהציגה חברת הביטוח כשנתיים לאחר האירוע אינם סותרים את גרסתו.
בית המשפט לא הותיר מקום לספק
במוקד המחלוקת עמדה השאלה המשפטית: האם נפילה בעת ירידה ממשאית נעוצה "בשימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", כנדרש בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד). כאן בית המשפט לא השאיר מקום לספק. בהתאם להגדרה הרחבה של החוק, הכוללת במפורש "כניסה לרכב או ירידה ממנו", קבעה השופטת בהכרעתה כי תנאי החוק מתקיימים, וכי "הוכח שהשימוש במשאית הוא 'שימוש ברכב מנועי', שהמאורע שבו נגרם לתובע נזק גוף הוא עקב השימוש ברכב המנועי, ושהשימוש ברכב מנועי היה למטרות תחבורה". מדובר בקביעה מהותית, מכיוון שאם התאונה מוכרת כתאונת דרכים, חובת הפיצוי חלה על מבטחת החובה, ללא צורך בהוכחת רשלנות.
- פנתה לטיפול רק אחרי חודשיים - ותוכר בביטוח לאומי
- המבוטחת הודתה ששיקרה - וזכתה בכיסוי ביטוחי
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר אופנהיים, קבע לתובע 10% נכות צמיתה בקרסול שמאל, לצד נכויות זמניות משמעותיות: 100% בשלושת החודשים הראשונים ו-50% בשלושת החודשים הבאים. חוות דעתו כללה ממצאים ברורים בצילום הרנטגן, ובהם "אי סדירות של הסחוס המפרקי בקרסול... ופתיחה קלה של המורטיס", תוצאה של הניתוח וקיבוע השבר. המומחה הסביר כי גם אם בבדיקה הפיזיקלית הגבלת התנועה נראתה "קלה", הרי שממצאי הדימות מעידים על פגיעה עמוקה יותר. הוא ציין כי, "חוסר סדירות של המפרק מתבטא גם בכאב ולא רק בתנועה... בכאב, בהתעייפות של המפרק ושינויים שיכולים לחול עם השנים".
