תום עידן האנונימיות?
מאז שהומצא האינטרנט והעולם הווירטואלי החל לקרום עור וגידים, העולם הפיסי קידש את עקרון האנונימיות. הכוונה לאותם גולשים שבחסות הטכנולוגיה הסתררו מאחורי שמות שונים ומשונים כדי להגיב על דברים שנכתבו באתר, בבלוג או בכל מקום אחר. לכאורה שום דבר חדש לא נולד. זכות התגובה לדברים שנכתבים, וזכות פרסומם, יהיו חמורים ככול שיהיו, היתה קיימת משחר ימי החברה החופשית הדמוקרטית. כיכר העיר ובמות נואמים ציבוריות פינו את מקומם, ומוסד המכתבים למערכת הפך להיות אחד מהסמלים היותר יוקרתיים של כל עיתון שמכבד את עצמו. בשלב מאוחר יותר התפתחה תרבות השיחות עם מאזינים בשידור חי שיכולים לומר את דעתם כמעט על כל נושא שבעולם.
גם אז, יכול היה אדם לבחור שלא להזדהות בשמו בעת פרסום מכתבו. יש אלף ואחת סיטואציות בהן אנשים רוצים מאוד להביע את דעתם, אבל לא מעונינים מסיבות אלו או אחרות ששמם יופיע ברבים. כל כלי תקשורת כיבד את רצונם, והמקפידים בזמנו נהגו לציין "השם והכתובת שמורים במערכת", וברוב המקרים אכן כך היה.
עידן האינטרנט ייצר את תופעת הטוקבק. הטכנולוגיה מאפשרת לכל אחד להגיב בזמן אמת על כל דבר שבעולם, אבל בהבדל אחד: היא מאפשרת לו להיות אנונימי לחלוטין, לציין שם בדוי, לא להזדהות במייל או משהו דומה ובכך להרגיש חופשי להתבטא. אלא שחופש ביטוי זה הפך את החלק התחתון של כמה מהאתרים היותר פופולריים בישראל לביב שופכין אחד גדול, שבו אנשים נתנו דרור לדעותיהם, מתחו ביקורת על אחרים, אבל לא היססו גם לרדת לרמה האישית תוך השמצות וקללות אישיות. בעלי אינטרסים שונים, כולל יחצנים, לוביסטים ונציגי מפלגות פיתחו אומנויות, שהפכו לתעשיה, שבהן מילאו את טורי הטוקבקים בשורה של השמצות ונאצות נגד יריביהן.
מנהלי האתרים עושים מאמצים רבים להלחם בתופעה. באופן רשמי, הם אמורים לסנן תכנים שיש בהם משום השמצות או פעולות בלתי חוקיות. אבל השטף העצום של התגובות לנושאים מסוימים הפך את מלאכת הביקורת לבלתי אפשרית כמעט. וכך מצאו את עצמם בתי המשפט דנים בתביעות דיבה בעקבות תגובות פוגעות, אולם כאן עמדו ספקיות האינטרנט על זכותן או חובתן לשמור על האנונימיות של הגולשים, כחלק מכללי המשחק ברשת. במיוחד היד קלה כנגד נושאי מישרה ציבורית, ובתי המשפט יוצאים מתוך הנחה שמי שרוצה לעסוק בעסקנות ציבורית חייב בדרך כלשהי לקחת בחשבון, כי יכווה ברוחתין.
כעת רוצה הממשלה להביא לכנסת הצעת חוק שתחייב כל מי שכותב טוקבק להזדהות בצורה זו אחרת. תם עידן האנונימיות. יש להצעת חוק זו הרבה השלכות, בעיקר בפן החברתי דמוקרטי וחופש הביטוי. ברגע שממשלה מצליחה לשים מעצור על פן אחד של חופש הביטוי, הרי שהדרך פתוחה בפניה לעשות זאת גם לגבי דברים אחרים. מעבר לכך, מדובר בתופעה עולמית, אלא שבמדינות רבות, לא מייחסים חשיבות רבה כל כך לתוכן הטוקבק. תגובה בטוקבק נחשבת לסוג של שיחת רחוב שמתאימה לסוג מסויים של אנשים, וכשם שאין אתה מאזין מרצון לכל שיחה של כל אחד בעולמנו, הפתרון הוא פשוט להתעלם. בישראל המציאות הרבה יותר דביקה ומורכבת. העברת חוק כזה לא תוסיף לתדמיתה של מדינת ישראל, אבל מרבית הגולשים יסכימו, כי התופעות המכוערות שאנו רואים כל יום בכל תגובה באתרי חדשות, חייבות להיפסק ולו רק משום שמירה על כבודו של חוק בסיסי מאוד, חוק לשון הרע.
הסדרה עצמית
החלופה היחידה לחוק היא הסדרה עצמית, חינוך ובקרה הרבה יותר קשיחה של בעלי האתרים. בחלק מהאתרים הסינון נעשה באופן טבעי ותגובות שחורגות מגבול הטעם הטוב פשוט לא מתפרסמות. באתרים ששייכים לעיתונים של המדינה ומדיות פופולריות אחרות, הגבולות הרבה יותר קצרים ובלתי נראים. נראה כי החוק, אם בכלל צריך אותו, ראוי שיעסוק באותם אתרים שלא יודעים לשים גבולות לעצמם ולקוראיהם, וינסה להגביל את האנונימיות על ידי כך שיחייב הזדהות של הכותב כלפי מנהל האתר אבל לא להיחשף ברבים.
אלו החוששים שהטוקבקיסטים ייעלמו מתכוונים לכל אלו שבגללם הועלתה הצעת החוק, ואם התוצאה תהיה שהם ייעלמו מהנוף הרי שבכך תשיג הצעת החוק את שלה. אנונימיות מלאה - כבר לא, שמירת הפרטים אצל מנהלי האתרים - בהחלט בא בחשבון.
ניהול סיכונים כושל של בנק ישראל
בנק ישראל מחזיק ברזרבות מט"ח של 235 מיליארד דולר - מה התשואה שהוא משיג על הסכום הזה ולמה הפיזור מסוכן?
קרוב ל-80% מרזרבות המט"ח של ישראל חשופות לנעשה בבורסות זרות. כלומר, במקרה של קריסת הבורסות הללו וזה יכול להיות מסיבות שונות ומגוונות כמו פלישת סין לטאיוואן או רוסיה למזרח אירופה, רזרבות המט"ח של ישראל תפגענה באופן חמור ביותר שעלול לייצר למדינת ישראל הפסד של עשרות של מיליארדי דולרים, שווה ערך למחיר של מלחמה.
ניתן לגדר את הסיכון הזה ע"י העברת השקעות מהבורסות לפקדונות בבנקים מרכזיים וע"י רכישת זהב ומתכות אחרות, אך עד כה דבר לא נעשה.
צריך לזכור שזה הכסף של כולנו וזה מעורר חשש לניהול סיכונים כושל של בנק ישראל. עוד לא הזכרנו את התשואה הנמוכה אותה השיג הבנק על רזרבות המט"ח האלו ב-5 השנים האחרונות.
לבנק ישראל שלושה תפקידים מרכזיים: שמירה על אינפלציה נמוכה, פיקוח על מערכת הבנקאות וניהול רזרבות המט"ח של המדינה. את החלק הראשון הוא עושה ע"י החזקת הריבית גבוהה מדי לזמן ארוך מדי, זאת לפחות ע"פ רוב הכלכלנים ואנשי שוק ההון - ואת החשבון משלמים לוקחי האשראי במשק. את החלק השני הוא עושה היטב ע"י הבטחה שמערכת הבנקאות הישראלית היא אמנם אולי הכי יציבה פיננסית בעולם, אך זאת במחיר של רווחיות גבוהה מאד על חשבון הציבור. בכל הנוגע לחלק השלישי הבנק המרכזי מחזיק ומנהל יתרות מט"ח אדירות בהיקף 230 מיליארדי דולרים, שהם 735 מיליארדי ש"ח. יתרות אלו הן השלישיות בגובהן בעולם ביחס לתוצר והן אחד מהפקטורים המרכזיים שמשקיעים זרים בוחנים בהחלטות ההשקעה שלהם. היקפי מט"ח אלו מבטיחים שישראל היא מדינה מאד יציבה פיננסית. אלו הן היתרות הכספיות במט"ח של מדינת ישראל ולכן למעשה של כולנו.
- אפקט העושר: תיק הנכסים של הציבור בשיא של 6.9 טריליון שקל
- גליה מאור, חדוה בר ורוני חזקיהו- מה משותף להם?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
תשואה נמוכה על תיק רזרבות המט"ח
בנק ישראל כשלוח שלנו לא עשה בשנים האחרונות עבודה מדהימה בכל הקשור לתשואה על הכסף הזה. ביצועי העבר של התיק המנוהל הזה שמושקע בעיקר באג"ח ובמניות היו נמוכים - תשואה שנתית ממוצעת של 3.1% ב-5 השנים שבין 2020 ל-2024 (התשואה היא במונחי סל מטבעות). גם במונחים שקליים המצב רחוק מלהיות מזהיר: 3.3% בלבד, בממוצע שנתי, בחמש השנים הללו.
אסף בנאי, מייסד ומנכ”ל משותף, פרופיט קבוצת פיננסים צילום:שלומי יוסףלאומי פרטנרס ומשפחת שסטוביץ' רוכשים נתח בפרופיט לפי שווי של 650 מיליון שקל
לאומי פרטנרס, זרוע ההשקעות הריאליות של בנק לאומי, ומשפחת שסטוביץ' נמצאים בשלב מתקדם של משא ומתן להשקעה של כ-100 מיליון שקל בחברת פרופיט פיננסים.
לאומי פרטנרס, זרוע ההשקעות הריאליות של בנק לאומי, ומשפחת שסטוביץ' נמצאים במשא ומתן להשקעה משותפת של כ-100 מיליון שקל בחברת פרופיט פיננסים שמנוהלת על ידי אסף בנאי. ההשקעה מבוססת על שווי של כ-650-660 מיליון שקל לפני הזרמת הכספים, גבוה כמעט פי 4 מהשווי שבו נרכשה השליטה בחברה לפני חמש שנים. לאומי פרטנרס יוביל את ההשקעה. כמחצית מהסכום יזרום ישירות לקופת החברה להרחבת פעילות, והיתרה תשולם לבעלי השליטה הקיימים - אסף בנאי ושלומי אלברג, שמחזיקים כל אחד ב-40%, ויוסי סגול עם 20% שהצטרף לפני כארבע שנים.
פרופיט הוקמה ב-2006, והיא "בית סוכנים" וסוג של פמילי אופיס. היא מתמחה בהפצת מוצרי ביטוח, פנסיה והשקעות פיננסיות. כיום היא מנהלת נכסים בהיקף של יותר מ-80 מיליארד שקל, עם צוות של מעל 300 מתכננים פיננסיים-סוכני ביטוח מורשים. החברה מפעילה גם קרן גידור שמנהלת 400 מיליון שקל, ומרוויחה על פי ההערכות כ-60-70 מיליון שקל בשנה.
פרופיט הרחיבה את פעילותה לתחום ההשקעות האלטרנטיביות וספגה מכה - גם הפסד כספי וגם מכה תדמיתית עם הנפקת פעילות בבורסה, מגדלור שמאוחר יותר נמחקה אחרי הפסדי עתק למשקיעים ואחרי שהציפה בעיות-תקלות גדולות בניהול השקעות ובדרך המחיקה של החברה - פרופיט בריבוע - אסף בנאי ושלומי אלברג שיווקו השקעות אלטרנטיבות והרוויחו פעמיים.
עם זאת, עדיין יש פעילות שאפילו מתרחבת בתחום ההשקעות האלטרנטיבות, רק שלא דרך חברה נסחרת. הפעילות הזו כוללת קרנות נדל"ן והלוואות פרטיות.
הנהלת פרופיט חוזקה לאחרונה עם מינויים בכירים: דניאל כהן, בעל ניסיון של 15 שנים בהפניקס, משמש כמנכ"ל, ואמיר כהנוביץ', כלכלן ראשי לשעבר בהפניקס, מנהל את מחלקת המחקר. השינויים האלה תורמים ליציבות, במיוחד לאחר סכסוך משפטי עם הפניקס ב-2023 על חשדות טוויסטינג, העברת לקוחות בין מוצרים ללא הצדקה. הסכסוך נפתר בהסכם שיתוף פעולה, שכלל גידול של 20% בהפצת מוצרי הפניקס דרך פרופיט, והוביל להכנסות נוספות של 25 מיליון שקל.
היסטוריית הבעלות בפרופיט כוללת תהפוכות. ב-2008 רכשה פסגות 50% מהמניות, וב-2012 השלימה שליטה מלאה. ב-2016 קנתה פסגות את יתרת המניות תמורת 56 מיליון שקל. ב-2021, בנאי ואלברג רכשו חזרה את השליטה ב-165 מיליון שקל, וסגול הצטרף בשווי 200 מיליון. השווי הנוכחי של מעל 650 מיליון הוא תודות להרחבת רשת הסוכנים מ-150 ל-300 והוספת שירותי ייעוץ דיגיטלי, שמגדילים את מספר הלקוחות במעל 10% בשנה.
