תום עידן האנונימיות?
מאז שהומצא האינטרנט והעולם הווירטואלי החל לקרום עור וגידים, העולם הפיסי קידש את עקרון האנונימיות. הכוונה לאותם גולשים שבחסות הטכנולוגיה הסתררו מאחורי שמות שונים ומשונים כדי להגיב על דברים שנכתבו באתר, בבלוג או בכל מקום אחר. לכאורה שום דבר חדש לא נולד. זכות התגובה לדברים שנכתבים, וזכות פרסומם, יהיו חמורים ככול שיהיו, היתה קיימת משחר ימי החברה החופשית הדמוקרטית. כיכר העיר ובמות נואמים ציבוריות פינו את מקומם, ומוסד המכתבים למערכת הפך להיות אחד מהסמלים היותר יוקרתיים של כל עיתון שמכבד את עצמו. בשלב מאוחר יותר התפתחה תרבות השיחות עם מאזינים בשידור חי שיכולים לומר את דעתם כמעט על כל נושא שבעולם.
גם אז, יכול היה אדם לבחור שלא להזדהות בשמו בעת פרסום מכתבו. יש אלף ואחת סיטואציות בהן אנשים רוצים מאוד להביע את דעתם, אבל לא מעונינים מסיבות אלו או אחרות ששמם יופיע ברבים. כל כלי תקשורת כיבד את רצונם, והמקפידים בזמנו נהגו לציין "השם והכתובת שמורים במערכת", וברוב המקרים אכן כך היה.
עידן האינטרנט ייצר את תופעת הטוקבק. הטכנולוגיה מאפשרת לכל אחד להגיב בזמן אמת על כל דבר שבעולם, אבל בהבדל אחד: היא מאפשרת לו להיות אנונימי לחלוטין, לציין שם בדוי, לא להזדהות במייל או משהו דומה ובכך להרגיש חופשי להתבטא. אלא שחופש ביטוי זה הפך את החלק התחתון של כמה מהאתרים היותר פופולריים בישראל לביב שופכין אחד גדול, שבו אנשים נתנו דרור לדעותיהם, מתחו ביקורת על אחרים, אבל לא היססו גם לרדת לרמה האישית תוך השמצות וקללות אישיות. בעלי אינטרסים שונים, כולל יחצנים, לוביסטים ונציגי מפלגות פיתחו אומנויות, שהפכו לתעשיה, שבהן מילאו את טורי הטוקבקים בשורה של השמצות ונאצות נגד יריביהן.
מנהלי האתרים עושים מאמצים רבים להלחם בתופעה. באופן רשמי, הם אמורים לסנן תכנים שיש בהם משום השמצות או פעולות בלתי חוקיות. אבל השטף העצום של התגובות לנושאים מסוימים הפך את מלאכת הביקורת לבלתי אפשרית כמעט. וכך מצאו את עצמם בתי המשפט דנים בתביעות דיבה בעקבות תגובות פוגעות, אולם כאן עמדו ספקיות האינטרנט על זכותן או חובתן לשמור על האנונימיות של הגולשים, כחלק מכללי המשחק ברשת. במיוחד היד קלה כנגד נושאי מישרה ציבורית, ובתי המשפט יוצאים מתוך הנחה שמי שרוצה לעסוק בעסקנות ציבורית חייב בדרך כלשהי לקחת בחשבון, כי יכווה ברוחתין.
כעת רוצה הממשלה להביא לכנסת הצעת חוק שתחייב כל מי שכותב טוקבק להזדהות בצורה זו אחרת. תם עידן האנונימיות. יש להצעת חוק זו הרבה השלכות, בעיקר בפן החברתי דמוקרטי וחופש הביטוי. ברגע שממשלה מצליחה לשים מעצור על פן אחד של חופש הביטוי, הרי שהדרך פתוחה בפניה לעשות זאת גם לגבי דברים אחרים. מעבר לכך, מדובר בתופעה עולמית, אלא שבמדינות רבות, לא מייחסים חשיבות רבה כל כך לתוכן הטוקבק. תגובה בטוקבק נחשבת לסוג של שיחת רחוב שמתאימה לסוג מסויים של אנשים, וכשם שאין אתה מאזין מרצון לכל שיחה של כל אחד בעולמנו, הפתרון הוא פשוט להתעלם. בישראל המציאות הרבה יותר דביקה ומורכבת. העברת חוק כזה לא תוסיף לתדמיתה של מדינת ישראל, אבל מרבית הגולשים יסכימו, כי התופעות המכוערות שאנו רואים כל יום בכל תגובה באתרי חדשות, חייבות להיפסק ולו רק משום שמירה על כבודו של חוק בסיסי מאוד, חוק לשון הרע.
הסדרה עצמית
החלופה היחידה לחוק היא הסדרה עצמית, חינוך ובקרה הרבה יותר קשיחה של בעלי האתרים. בחלק מהאתרים הסינון נעשה באופן טבעי ותגובות שחורגות מגבול הטעם הטוב פשוט לא מתפרסמות. באתרים ששייכים לעיתונים של המדינה ומדיות פופולריות אחרות, הגבולות הרבה יותר קצרים ובלתי נראים. נראה כי החוק, אם בכלל צריך אותו, ראוי שיעסוק באותם אתרים שלא יודעים לשים גבולות לעצמם ולקוראיהם, וינסה להגביל את האנונימיות על ידי כך שיחייב הזדהות של הכותב כלפי מנהל האתר אבל לא להיחשף ברבים.
אלו החוששים שהטוקבקיסטים ייעלמו מתכוונים לכל אלו שבגללם הועלתה הצעת החוק, ואם התוצאה תהיה שהם ייעלמו מהנוף הרי שבכך תשיג הצעת החוק את שלה. אנונימיות מלאה - כבר לא, שמירת הפרטים אצל מנהלי האתרים - בהחלט בא בחשבון.
שירות התעסוקה: יותר משכילים ובעלי מיומנויות הפכו לדורשי עבודה
ניתוח נתוני השנים האחרונות מראה כי דורשי העבודה לא מגיעים רק מהשכבות המוחלשות אלא ישנם יותר משכילים, בעלי משלחי יד אקדמאיים ומאשכולות גבוהים שמחפשים עבודה
הבוקר מפרסם שירות התעסוקה את דופק שוק העבודה המסכם את התנועות שנרשמו בשוק העבודה הישראלי במהלך חודש נובמבר, כאשר עולה מהם כי מספר דורשי העבודה שנרשמו, דומה למספר דורשי העבודה בשגרה שקדמה למתקפת ה-7 באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל. עם זאת, גם אם נדמה כי השוק התאושש לגמרי מהשפעות המלחמה, עיון בתמהיל דורשי העבודה מלמד על עקבותיה. כך, למשל, עלה שיעורם של היהודים שאינם חרדים בקרב דורשי העבודה בהשוואה לשיעורם קודם למלחמה. מגמות אלו ואחרות משקפות את השפעת המלחמה על הרכבה האנושי של מצבת דורשי העבודה. נתון בולט נוסף הוא עלייה בשיעור דורשי העבודה מאשכולות חברתיים-כלכליים גבוהים, 8 עד 10, לעומת ירידה בשיעור דורשי העבודה מהשכבות המוחלשות, אשכולות 1-3. הנתון עולה ממבט על התפלגות דורשי העבודה מחודש נובמבר 2022, המלמדת על הצטרפותם של עוד ועוד דורשי עבודה בעלי מיומנויות גבוהות.
מנהלים עסקיים לעומת פועלים בתעשייה
לפי נתוני לשכת התעסוקה נראה כי תמהיל דורשי העבודה השתנה באופן משמעותי, כאשר ישנם יותר אקדמאים ומנהלים ופחות עובדים בלתי מקצועיים. כך, שאף שבמספר הכולל ניכר דמיון בין חודשי נובמבר בזמני שגרה לנובמבר השנה, נראה כי השפעת המלחמה ובכלל השפעת השנים האחרונות ניכרת בתמהיל דורשי העבודה.
מספר דורשי העבודה שהם מפתחי תכנה ומנתחי יישומים הוכפל בכפי 2.5 ממספרם בנובמבר 2019, זה שקדם למשברי השנים האחרונות- מכ-3.3 אלף ב-2019 לכ-8,000 השנה, ושיעורם עלה מ-2.3% ב-2019 לכ-6.3% השנה. בדומה, נרשמה עלייה משמעותית בשיעור המנהלים מקרב דורשי העבודה ובמספרם- מ-17.3 אלף ב-2019 לכדי 22.8 אלף (מ-12.2% ל-18%) השנה. העלייה ניכרת יותר בקרב מנהלים בתחום השירותים העסקיים והמנהלים האדמינסטרטיביים, מ-6.2 אלף ב-2019 ל-9.6 אלף (מ-4.4% ל-7.6%) השנה. מגמה הפוכה נרשמה בקרב בעלי משלחי יד מרוויחי שכר נמוך.כך למשל, ירד מספר דורשי העבודה שהם עובדי ניקיון ועוזרים בבתים פרטיים, בתי מלון ומשרד מכ-9.8 אלף ב-2019 לכדי 6.1 אלף ( מ-6.9% ל-4.8% השנה). בדומה, ירד מספר דורשי העבודה שהם פועלים בלתי מקצועיים בתעשייה מ-5.7 אלף ל-3.8 אלף (מ-4% ל-3%) השנה.
- OECD: בישראל יש כישרון גדול והשכלה גבוהה שלא מיתרגמים לשכר גבוה
- מובטלים? כבר לא צריך להגיש גם טופס לביטוח לאומי וגם ללשכת התעסוקה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
יותר אבטלה בערים חרדיות וערביות
כבמרבית חודשי השנים האחרונות, גם בנובמבר 2025 הובילו את הרשימה אום אל פחם ורהט (6.1% ו-5.8%, בהתאמה), רהט ואום אל פחם (שיעור זהה של 5.7%), שאחריהן עכו (4.9%) ועפולה (4.6%), כערים הגדולות שבהן יש מספר הרבה דיותר של דורשי עבודה. עפולה היא העיר היהודית בעלת שיעור דורשי העבודה הגבוה ביותר. ככלל, גם החודש הערים עם שיעור דורשי העבודה הגבוהים ביותר הן פריפריאליות, חרדיות או ערביות, כשמנגד השיעורים הנמוכים ביותר נרשמו גם החודש בערים החזקות יותר כרעננה, כפר סבא ורמת השרון. בהשוואה לחודש שקדם, במרבית הערים נרשמה עלייה, אשר עמדה בממוצע על 2.9% - הבולטות ביותר נרשמו בראש פינה (17.8%), קריית גת (9.8%), ובאום אל פחם ורמלה (7.8%, כל אחת). מנגד, בחלק מהערים נרשמה ירידה, כאשר לרוב דובר בערים חזקות מהמרכז.
עובדים בתעשיית הביו מד קרדיט: גרוקהאבסורד של תקציב 2026: האחות תשלם יותר, המנהל יקבל הטבה - כך נראית מדיניות מיסוי עקומה
הציבור חיכה לבשורה כלכלית, אבל הממשלה הציעה "פלסטר קוסמטי" שפוגע בעובדים - הפחתת שכר כפויה למגזר הציבורי במקביל להעלאת שכר לבעלי משכורות גבוהות
בעוד הציבור הישראלי ממתין לבשורה כלכלית לקראת שנת התקציב הבאה, הממשלה הניחה על השולחן במסגרת חוק ההסדרים ל-2026 הצעת חוק ל"ריווח מדרגות המס". על פניו, כותרת מפתה - מי לא רוצה לשלם פחות מס? אבל הפרטים חושפים תמונה מטרידה: הצעד הזה אינו תרופה לחוליי המשק, אלא פלסטר קוסמטי שמסתיר שבר עמוק.
כשבוחנים את הדוחות של רשות המיסים וה-OECD שפורסמו בחודש החולף, ניתן לראות שמערכת המיסוי הישראלית סובלת מעיוות יסודי: היא מכבידה על האדם העובד, אך נוהגת בכפפות של משי בבעלי ההון.
הדוח האחרון של רשות המיסים הוא כתב אישום כלכלי נגד השיטה. הוא מראה כיצד עקרון הפרוגרסיביות – ההנחה שמי שיש לו יותר משלם יותר – קורס בקצה הפירמידה. בעוד שמעמד הביניים והשכירים הבכירים משלמים מס אפקטיבי של כ-30%, דווקא המאיון העליון נהנה משיעור מס מופחת של כ-26.5% בלבד.
הסיבה היא הארביטראז' בין עבודה להון. שכר עבודה ממוסה עד 50%, בעוד הכנסות פסיביות מהון – דיבידנדים, ריבית ושכירות – נהנות משיעורים מופחתים. כש-63% מהכנסות המאיון העליון מגיעות מהון, התוצאה היא מערכת שמענישה עבודה ומתגמלת צבירת נכסים. גם בהשוואה בינלאומית, ישראל חריגה: נטל המס הכללי נמוך (26.8% מהתוצר), אבל התמהיל שגוי – יותר מדי מיסים עקיפים שפוגעים בחלשים, ומעט מדי מיסוי על ההון.
- המנהלים שלכם כבר לא צריכים אתכם - "כולם ניתנים להחלפה": השינוי הגדול בשוק העבודה
- מספר המשרות הפנויות בארה״ב נותר גבוה - אך שוק העבודה מאותת על האטה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
על הרקע הזה, הצעת האוצר הנוכחית נראית מנותקת מהמציאות, במיוחד כשבוחנים את "המורשת" הכלכלית שאנו סוחבים מהגזירות שהונחתו בתקציב 2025. עוד לפני שהתחילה השנה החדשה, ציבור השכירים בישראל כבר סופג מכה משולשת כואבת מכוח החקיקה הקודמת:
