זה היה סיפור משפחתי מוכר ונפוץ: בני זוג צעירים, בתחילת דרכם, מנסים לקנות דירה שתשמש להם בית. ב-2016 הם רכשו דירה בשכונת הר חומה שבירושלים, והדרך למימון העסקה כללה שילוב של הון עצמי, משכנתא וסיוע כלשהו מההורים. אלא שעם פירוק הנישואים שנים לאחר מכן, נהפך אותו סיוע למוקד של תביעה קשה, כשאמו של הגרוש התעקשה כי מדובר בהלוואה שצריך להשיב, ואילו כלתה לשעבר טענה שהכסף ניתן כמתנה - בדיוק כפי שנוהגים הורים רבים שמעוניינים לעזור לילדיהם בשלב רכישת דירה.

התובעת, אמו של הבעל לשעבר, הגישה תביעה למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי הסכם הלוואה שנחתם בינה לבין בנה מחייב גם את כלתה לשעבר. לטענתה, היא העבירה לבני הזוג 680 אלף שקל, ושני בני הזוג ידעו שמדובר בכסף שיש להשיבו לאחר מכירת הדירה. מנגד, הנתבעת טענה כי לא שמעה מעולם על כל הסכם כזה, לא חתמה עליו, ואף לא הוזמנה לחתום. לדבריה, כל הסיפור הומצא רק כשנישואיה הגיעו לקו הסיום, והיא מצאה את עצמה מול חזית מאוחדת של הגרוש שלה ואמו, בניסיון לדרוש ממנה מאות אלפי שקלים שלא היו ולא נבראו כחוב.

השופטת ריבי לב אוחיון, שדנה בתיק, בדקה את חומר הראיות שהוצג בפניה במשך חודשים, בחנה את העדויות ואת המסגרת המשפטית שמגדירה כיצד מתייחסים לכספים שהורים מעבירים לילדיָם ולבני זוגם במהלך הנישואים. בפסק דין מפורט ומנומק היא דחתה את התביעה, וקבעה כי לא הוכח שמדובר בהלוואה. "הכספים המדוברים שהועברו מהתובעת לנתבעים הם בגדר 'מתנה'", כתבה השופטת בהחלטתה, והבהירה כי התובעת לא הצליחה לסתור את חזקת המתנה המקובלת על פי הפסיקה.

המתווה המשפטי שבו השתמשה השופטת מבוסס על פסיקה עקבית של בתי המשפט, ולפיה כשהורים מעבירים כספים לילדיהם ולבני זוגם במהלך הנישואים, ההנחה היא שמדובר במתנה. כפי שציינה השופטת בפסק הדין שפורסם, "נקודת המוצא היא כי יש להחיל את 'חזקת המתנה', דהיינו יש להניח כי ההורים התכוונו להעניק מתנה לבני זוג, וזאת בשל יחסי הקרבה המיוחדים השוררים ביניהם". עוד היא הדגישה כי אין במשבר נישואים שפורץ בשלב מאוחר כדי להפוך את המתנה להלוואה בדיעבד.

• ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
• לא מתנה: החתן ישיב להורי גרושתו 150 אלף שקל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הנתבעת כלל לא ידעה על הפגישה אצל עורכת הדין

לאחר שקבעה את נקודת המוצא הנורמטיבית, עברה השופטת לבחון האם במקרה הספציפי הצליחה האם, התובעת, להביא ראיות שמסוגלות לסתור את החזקה. כאן בחנה השופטת לעומק את העדויות, ואת התמונה המורכבת שנפרשה בפניה בדיוני ההוכחות. אחד הממצאים המרכזיים שעלו מהעדויות היה העובדה שהנתבעת כלל לא ידעה על קיומה של פגישה אצל עורכת הדין אסתר טולידנו, קרובת משפחתה של התובעת, שבה נחתם ההסכם בין האם לבנה. התובעת עצמה הודתה כי לא טרחה ליידע את הנתבעת על הפגישה. בעדותה היא אף אמרה כי, "אני לא אמרתי לה, בעלה צריך להגיד לה". וכשנשאלה אם בדקה שהנתבעת אכן יודעת ומסכימה, טענה כי "הנתבע ניהל את העניין והנתבעת סמכה עליו".