הצלת הנישואים או הברחת נכס? בית המשפט הכריע

מה עושים כשגבר שנקלע לחובות של כמעט 1.8 מיליון שקל חותם, יומיים לפני שההסכם מקבל תוקף משפטי, על מסמך שמעביר את כל הזכויות בבית המשפחה לאשתו - מבלי לקבל בתמורה אפילו שקל אחד? זו השאלה שהגיעה לפתחו של בית המשפט לענייני חדלות פירעון, במסגרת תיק שבו נאמן שהתמנה לאחראי על נכסי החייב ביקש לבטל את ההסכם ולהשיב את הבית לקופת הנשייה.

הסיפור מתחיל בנכס בנצרת: חלקת קרקע שעליה דירת מגורים, שחלק ממנה נרשם על שם החייב עוד ב-1985 בעסקת מכר, וחלק נוסף נרשם על שמו ב-2008 בעקבות ירושה. בסך הכל הצטברו בידיו 310 מ"ר מתוך מגרש של 929 מ"ר, ועל הקרקע הזו התגוררו החייב ואשתו לאורך שנות נישואיהם.

ב-2019, כשמצבו הכלכלי של החייב כבר החל להידרדר, נחתם בין בני הזוג הסכם ממון, שבמסגרתו העביר החייב לאשתו את מלוא הזכויות בדירה. יומיים לאחר החתימה קיבל ההסכם תוקף של פסק דין בבית הדין הכנסייתי היווני-אורתודוקסי בנצרת. ב-2023 נפתח נגד החייב הליך חדלות פירעון, ובתחילת 2025 פנה הנאמן לבית המשפט בבקשה לבטל את ההעברה.

"תן ותן" ולא "תן וקח"

הנאמן טען כי מדובר למעשה בעסקת מתנה מוסווית: החייב ויתר על כל זכויותיו בנכס בלי לקבל דבר בתמורה, וזאת כדי למנוע מנושיו לשים יד על הבית. הוא ביסס את בקשתו הן על חוק המתנה, שמאפשר לנותן מתנה לחזור בו כל עוד לא הושלמה ברישום, וכן על סעיפים 221-220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, האוסרים על פעולות שמרוקנות את קופת הנשייה.

מנגד, האשה טענה שלא מדובר במתנה אלא בהסדרה רכושית הוגנת, שנועדה לשקף את תרומתה הכלכלית לתא המשפחתי - כולל, כך טענה, סילוק חובות של בעלה בסכומים גדולים. גם החייב עצמו התנגד לביטול, וטען שההסכם נולד ביוזמת בית הדין הדתי כדי להימנע מגירושים, ולשמור על שלום הבית למען הילדים.

בית המשפט לא קיבל את הטענה. הוא בחן את סעיפי ההסכם עצמם ומצא שהם חד-צדדיים לחלוטין: הדירה עוברת לאשה במלואה, זכויותיה הסוציאליות ופנסיית עבודתה נשארות אצלה בלבד תוך שהבעל מוותר עליהן, וכל אחד מהצדדים אחראי רק לחובותיו-שלו. "אין המדובר בהסכם ממון או הסכם גירושין כפי שהוגדר בפסיקה ככולל בתוכו ככלל יחסי 'תן וקח'", נכתב בפסק הדין. "עניין לנו ביחסי 'תן ותן' מצד היחיד בלבד".

החוב לא הוכח באף קבלה

בדיון שהתקיים, האשה טענה כי שילמה מכיסה חובות של בעלה - כ-300 אלף שקל לגורמים חוץ-בנקאיים באמצעות קרוב משפחה, וסכום דומה לבנקים. אלא שלטענה הזו לא צורפה שום ראייה: לא קבלה, לא שם של נושה אחד, ואפילו לא מסמך בנקאי שמקשר בין ההלוואות לבין סילוק חובותיו של הבעל. הקרוב שמסר תצהיר בעניין לא ידע לנקוב בשמו של אף נושה. השופט ציין כי "צודק אפוא הנאמן כי דבריה... לא נתמכה בבדל של ראיה ולמעשה אינה מעוגנת כלל בהסכם".

בית המשפט מצא תמיכה נוספת לגרסת הנאמן בעובדה שהאשה מעולם לא רשמה הערת אזהרה על הנכס, גם לאחר שהוטל עליו העיקול הראשון - דבר שתומך במסקנה כי לא היתה כוונה אמיתית להבטיח את זכויותיה בדרך המקובלת. השופט הזכיר גם את מבחני אותות המרמה המוכרים בפסיקה (רשימה של סימנים או נסיבות שכשהם מצטברים ביחד, הם מעידים על כך שעסקה מסוימת בוצעה במטרה להבריח נכסים מנושים - גם בלי שיש הודאה מפורשת בכוונה כזו), וקבע כי הקרבה המשפחתית בין הצדדים, לצד היעדר תמורה או הסבר סביר, מטים את הכף לטובת הנאמן.

בית המשפט קיבל את בקשת הנאמן וביטל את התחייבות החייב להעביר את הנכס לאשתו - גם לפי חוק המתנה גם לפי סעיפים 220 ו-221 לחוק חדלות פירעון. עם זאת, השופט לא התעלם מכך שחלק מהזכויות בנכס נצבר לפני הנישואים וחלק אחר במהלכם מכוח ירושה, כך שלאשה עשויה להיות זכות, מכוח דיני השיתוף הכלליים, למחצית מהבית.

• 3 שנים אחרי החתונה: חייב קיבל אישור לצאת לירח דבש
• הלוואה מקרן גמ"ח: עד 50,000 שקל בלי ריבית ובלי עמלות

לכן נקבע פתרון ביניים: יתמנה שמאי שיעריך את שווי הנכס, ולאחר מימושו תישמר מחצית מהתקבולים בנאמנות עד להכרעה סופית בבית המשפט לענייני משפחה - בתנאי שהאשה תגיש שם תוך 45 יום תביעה להצהרה על זכויותיה, אחרת היא תיחשב כמי שוויתרה עליהן. בנוסף, אם היא תבקש לעכב את מכירת הנכס או לרכוש את חלקו של בעלה, תידרש האשה להפקיד מראש בקופת ההליך מחצית משווי הנכס.

בסיום ההחלטה חויבו האשה והחייב על ידי בית המשפט בהוצאות משפט לנאמן בסכום של 5,000 שקל בצירוף מע"מ, כל אחד בנפרד.