קמפיין האפליה: חשוב מאוד, אך מנומס מדי ושומר עלינו מהסטירה המצלצלת

בשורה התחתונה: הצפה של נושא האפליה בישראל והנחתו על סדר היום היא חשובה וקריטית לקיומנו כחברה בריאה. הקמפיין החדש עושה את זה. ובכל זאת יש כמה אבנים שהשאיר לא הפוכות, ואותן, אני מקוה, יהפוך בגלגוליו הבאים. נתחיל מהחדשות הטובות. הקמפיין החדש עושה שימוש בשני מושגים שהיו טאבו עד כה. האחד: המושג "אפליה". האחר: הימנון התקוה. רק זה לבד הופך אותו לקמפיין חשוב ורלוונטי במיוחד. תפקידו של פרסום הוא ליילד את הפחות צפוי והפחות ידוע מתוך רחם השגרה והאדישות. אתייחס תחילה למושג אפליה.

בתור עם שמגדיר את עצמו עם סגולה, עם ספר, עם חכם, עם שורד, אנחנו מתנהגים די גרוע. המושג אפליה תמיד יוחס לעמים אחרים. הוא מתחבר במוחנו הישראלי הדמוקרטי למדינות כמו דרום אפריקה, למפלגות כמו המפלגה הנציונאל סוציאליסטית (המילה שאסור להגיד), למיעוטים נידחים כגון השחורים האפריקאים שהיגרו לאמריקה, לאינדיאנים וכמובן כלפינו היהודים כקרבנות האנטישמיות. אנטישמיות היא מילה נוספת שקל לנו להגות כי להיות קרבן זה תמיד להיות צודק וטהור.

במשך הדורות נתנו שמות חיבה לאפליה. למשל "גזענות" - שהיא 'אפליה לייט' כי היא אמוצינאלית, קשורה בעיקר לאמא פולניה שלא רוצה שהבן שלה יתחתן עם מרוקאית. גזענות היא האחות הקטנה של 'אפליה' והיא אינה פורמאלית או ממוסדת במדינתנו השיוויונית שבנתה במו ידיה קיבוץ גלויות לתפארת.

אז זהו שכן.

שליפת מושג האפליה מתוך הארון וייחוסו לחברה שלנו היא, בפני עצמה, מעשה אסטרטגי חשוב שנועד לגרום לנו להסתכל על עצמינו באור שונה מאשר אתמול. זרעיה של האפליה נעוצים בגזענות בגן המשחקים, באוטובוס, במועדון. שם המקום לעצור אותה אחרת היא הופכת לתרבות לאומית. בכך מפנה הקמפיין מראה מעוותת או יותר נכון - מראה ישרה לחלוטין בתוכה אנו משתקפים כחברה מעוותת המטאטאה אל מתחת לשטיח את מה שהיא אינה רוצה לראות, ובכך מערערת עוד קצת את לכידותנו כעם, ותורמת עוד קצת להיותנו מערב פרוע יותר מאשר מזרח תיכון תרבותי.

• סערה סביב ביטול שירת "התקווה" בטקס באוניברסיטה העברית

השימוש בשיר התקווה הינו פרה קדושה שניה שהקמפיין הורג ובצדק רב. שרשרת האפליות המצולמות בסרטון נגד רוסים, אתיופים וערבים (יתכן שהילד במגרש המשחקים אינו אתיופי, כי אם יוצא מדינה אפריקאית אחרת כגון אריתראה, ע"ב) מופיעות על רקע 'התקווה' המבוצעת אגב 'דיסטורשן' מופגן, מזייף, אירוני.

התקווה, כידוע, היא שיר המושר מחוץ לישראל. מערבה לה. הוא שיר של יהודים הממוקמים במערב ונפשם הומיה ועינהם צופיה לפאתי מזרח, דהיינו - ציון. אני לא אכנס להרהורים בדבר בחירת ההמנון הלאומי מה גם שגובל הדבר בחילול הקודש, אבל ברור שהתקוה חוברה בידי יהודים אשכנזים, וברור שהיא מדברת על תקוה שטרם אבדה - מה שמוכיח שנושא אבדן התקוה עלה לא פעם ולא פעמיים כמאורע סביר ואפשרי.

ובכל זאת, אם נתיחס לתקוה כפשוטו, ונסכים כי היא מייצגת את השאיפה היהודית להיות עם אחד, חופשי בארצנו, אזי נושא האפליה הופך יותר סרקסטי, יותר צורמני וכזה שמערער את הנחות היסוד עליהן ביססנו את כל הפרויקט העצום הזה של 65 השנים האחרונות.

• קשת הובילה את הרייטינג בערב יום השואה - 13.9%
• "זמן אמת" הפתיעה בפריים טיים - כאן 11 עקפה את ערוץ 14 ואת רשת
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

הקמפיין מבטא את הצביעות באמצעות הפער הצורם בין המציאות המכוערת לבין ההמנון הנאיבי והזחוח. התנפצות כל מי שחלמנו שנהיה ושחלקנו עודו חולם כי הוא אכן כזה. במובן הזה הוא פוצע את קליפת האדישות ושביעות הרצון העצמית שלנו ופועל אסטרטגית בצורה נכונה.

הדבר היחידי שנותר לא פתור לטעמי, ואני קוראת לו "אבן לא הפוכה", הוא הסטירה המצלצלת הנוספת שלעניות דעתי תפקידו של הקמפיין לתת אותה אך הוא נמנע מכך.

גיבורי האפליה בקמפיין הם צאצאים של ניצולי שואה או שכניהם של ניצולי שואה. כולנו ניצולי שואה וכולנו הבנו מה עלול לקרות כשאין מדינה משל עצמינו. קצרה היריעה מלדבר על כך אבל את השורה התחתונה כולנו מבינים. לראות אשה אשכנזיה קרה ומנוכרת מונעת מערביה וביתה לשבת לצידה באוטובוס זה רק חצי מהתמונה. אותה אשכנזיה, היא או אימה, הסתובבו בסמטאות פולין עם מגן דוד צהוב וקיוו לגמור את היום שלמות, שבעות, חיות. להן היה יותר ספק מאשר תקוה ואיתן, אם מישהו רצה לשחק - זה כבר לא היה מצחיק.

לי באופן אישי חסר לסובב את הסכין עוד קצת ולגעת בקרביה של אותה גיבורת אפליה ולהזכיר לה ולכולנו שנחשפים לסרט הזה, מה זה להיות בצד השני שעד לא מזמן היינו בו אלפיים שנות.

לטעמי הסרט נותר בגבולות הנימוס והטעם הטוב ובכך יש טעם לפגם. אני רואה בו יריית פתיחה ומקוה כי הסרט הבא וזה שיבוא אחריו - ינענעו קצת יותר את העריסה ויטלטלו את כולנו קצת יותר מתוך אזור הנוחות שאפשר להתכרבל בו גם אחרי צפייה בסרט. כי זה מה שסרט זה רק מתחיל לעשות.

לסיכום: קמפיין אפליה מיועד לערער מנגנוני הגנה ולהסיר חסמים ששומרים עלינו יציבים ונינוחים. מושג האפליה אינו נוח לנו ועל כן השימוש בו נכון. המנון התקוה גורם לנו 'לעוף על עצמינו' ועל כן הנגשתו עם אינפורמציה מטרידה - נכונה וחיונית להעברת המסר.

אולם להראות אפליה ולהסתפק בטקסט (חכם) "היום לא שיתפו אותי במשחק, מחר לא יקבלו אותי לעבודה" עשוי לשכנע את המשוכנעים ולהותיר את ה'מפלים הקשים' בנינוחות מנומנמת. הצעד הבא חייב לשמוט את השטיח תחת רגלינו כולנו ולהזכיר לנו איך אנחנו היינו כולנו בתפוצות רבות ובתקופות רבות הילד הרוסי, האשה הערביה, הבחורה האתיופית והילד השחור. עלבון ובושה חיוניים כדי לייצר שינוי וחשוב יהיה לעשות באלה שימוש בהמשכו ההכרחי של הקמפיין.

הכותבת היא מנכל"ית משותפת ב'זיגוטה' - חברה לבניה והטמעה של מיתוג