העליון: ביהמ"ש לתביעות קטנות הוא מעוזו של האזרח ויש לבצר מעמדו ככזה
הבעל הרוויח פי 4 - האשה דרשה חלוקת רכוש לא שוויונית
בני זוג מבאר שבע נישאו ב-2008, גידלו יחד שני ילדים על הרצף האוטיסטי, ובשנים האחרונות התגרשו. האשה, שלא עבדה מחוץ לבית והשקיעה את זמנה בטיפול בילדים, טענה לאיזון רכוש לטובתה ביחס של 25%-75%. בית המשפט דחה את דרישתה אך קבע כי הבעל, מהנדס בכיר שהגיע לתפקיד
בכיר מאוד, יעביר לידיה 190 אלף שקל בשל הפערים הכלכליים שנוצרו ביניהם לאורך השנים
בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע פרסם באחרונה פסק דין שחתם פרק ארוך וסבוך בחייהם של בני זוג לשעבר. מאחורי ההכרעות המשפטיות הסתתר סיפור חיים יומיומי של זוגיות שנמשכה יותר מעשור, ילדים עם צרכים מיוחדים, הקרבה מקצועית מצד אחד וקריירה ניהולית מצליחה מצד שני. בעוד שהבעל התקדם לתפקידי מפתח בעבודתו והכנסתו גדלה והלכה, האשה בחרה להישאר בבית ולטפל בילדים - בחירה שהובילה בסופו של דבר גם לקרב משפטי על חלוקת הנכסים.
השניים נישאו ב-2008. היא היתה אז גרושה ואם לבן מתבגר, והוא רווק שעבד כמהנדס בתפקיד ניהולי. במהלך חיי הנישואים נולדו להם שני ילדים משותפים, שניהם אובחנו על הרצף האוטיסטי. לפי עדות האם, היא הקדישה את חייה לטיפול בילדים, למדה את תחום האוטיזם לעומקו, ליוותה את הילדים בטיפולים ובמסגרות החינוך, ואף ויתרה לחלוטין על קריירה עצמאית. לדבריה, חלוקת התפקידים היתה מוסכמת: "אני אטפל בילדים, והוא יתקדם בעבודה".
מנגד, האב טען כי לא מנע ממנה לצאת לעבודה, וכי "עצם הבחירה שלה להישאר בבית אינה ויתור שמזכה אותה בזכויות יתר". עוד הוא הדגיש כי גם הוא היה מעורב בגידול הילדים במידת האפשר, ולטענתו פעמים רבות יצא מוקדם מהעבודה כדי לקחת אותם לחוגים.
"נוצר פער ממשי וברור בין הצדדים"
האשה דרשה מבית המשפט לקבוע איזון רכוש בלתי שוויוני, באופן ש-75% מהנכסים המשותפים יחולקו לה ורק 25% יועברו לבעל. לטענתה, מדובר ב"נסיבות מיוחדות" לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, שכן היא הקריבה את כל עתידה המקצועי למען הילדים והבית, בעוד שהבעל התקדם ונהפך לסמנכ"ל בחברה ציבורית. כשהבינה שדרישתה עלולה להידחות, היא העלתה טענה חלופית: לחייב את הבעל בפיצוי בשל "פערי כושר השתכרות" ובשל "נכסי קריירה" שנצברו אצלו במהלך הנישואים. לטענתה, "במהלך הנישואין נוצר פער ממשי וברור בין הצדדים מבחינת יכולת צבירת זכויות סוציאליות", והיא עצמה איבדה את היכולת להשתכר ולחסוך לפנסיה.
- עברו לחדרים נפרדים אחרי הגירושים - האם זו זוגיות?
- האם דרשה בדיקת אבהות - הגרוש והמאהב סירבו
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הבעל טען שהאשה לא הוכיחה שוויתרה על קריירה קיימת או פוטנציאל ממשי, והוסיף כי היא יכלה לעבוד גם כשהילדים שהו במסגרות חינוך. בעדותו טען שהעדפתה להישאר בבית נבעה, "מעצלנות וחוסר רצון אישי", ולא מהכרח או הסכמה זוגית מחייבת. הוא הוסיף כי עבד לפרנסת המשפחה תוך כדי שהוא נושא בנטל הכלכלי כמעט לבדו, וכי חלק מהתקופות שבהן הציגה האשה תלושי שכר היו "פיקטיביות", כך לדבריו, בידיעתה ובידיעתו.
בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
פסק דין דרמטי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קובע כי מעורבות הבן בעריכת צוואת אמו שוללת ממנו את הזכייה בעיזבון לפי הצוואה. השופטת ריבי לב אוחיון הדגישה כי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא "חזקה חלוטה" שלא ניתנת לערעור - גם כשכל היורשים מסכימים לקיום הצוואה. עם זאת, היא הציעה פתרון שיאפשר ליורשים להסדיר את החלוקה ביניהם ולהותיר לבן חלק כלשהו בעיזבון אם יחפצו בכך.
באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה.
המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה".
למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.
אחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה
הנקודה המשפטית שעמדה במרכז ההכרעה היתה סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה. מדובר באחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה, שכן היא יוצרת "חזקה חלוטה" להשפעה בלתי הוגנת, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה כזו. השופטת ציטטה פסקי דין רבים, בהם הררי, זיידה ובוסקילה, והדגישה כי מדובר בהנחה שאי אפשר לסתור. גם אם יוכח שהמצווה פעלה מרצונה החופשי, עצם מעורבות הנהנה בצוואה מבטלת את חלקו. "אפילו נניח שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה... הוראות צוואה המזכות את המבקש ובת זוגו בטלות", כתבה השופטת.
- הבת תבעה את האם - שנישלה אותה מהירושה
- זייפה כתב יד של אמה כדי לסכל צוואה - ותשלם ביוקר
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במקרה הזה לא היתה מחלוקת עובדתית: המבקש עצמו הודה בתצהיר שהגיש כי הוא זה ש"העלה את רצונותיה של המנוחה על הכתב" - הן בעת עריכת הצוואה לראשונה והן בעדכונים שנעשו בה. ההודאה הזו הפכה את ההכרעה לפשוטה במידה רבה, משום שלפי הפסיקה "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך", ומכאן שקיימת במקרה הזה אחת מעילות הבטלות שבחוק.
